פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו
פרק א · הלכה א
שדה האילן. הוי בית סאה לג' אילנות כדמפ' בסמוך ולאילן זקן קרי אילן למעוטי נטיעה ולקמן מפרש מאי ניהו נטיעה דטפי מהכי קרוי אילן ואשמעינן מתני' דשריותא דבית סאה דבזקנות לחוד לא סגי אלא דעבידי שיעורא דמתני' או דחזו ליה [וכי עבידי שיעורא הוא דפליגי השתא ב"ש וב"ה]:
בערב שביעית. ששית הנכנסת לשביעית קרי לה ערב שביעית:
כל זמן שיפה לפרי. כל זמן שהחרישה יפה לפרי של ששית דהיינו אחר עצרת מעט ומכאן ואילך עד ל' יום שלפני ר"ה מדרבנן אסור דכיון דאין צריך לאילן הו"ל שדה הלבן ומשום בחריש תשבות נגעו ביה ומשנה זו בתוספת דרבנן איירי דאילו ל' יום גופייהו שלפני ר"ה דשביעית דאורייתא נינהו דמתני' תני ר' עקיבא דהא קדריש לקמן תנא דמתני' קרא דבחריש ובקציר תשבות לתוספת שביעית ובגמ' אמרינן דההיא דרשא ר"ע הוא דדריש לה:
עד העצרת. דהיינו מעט קודם שיעורייהו דב"ש ומשו"ה תנן וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו ולפרש טעמן דב"ה ובגמ' פריך דאי הכי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה היא ואמאי לא תני להו בעדויות שכולן נשנו לשם ומשני לה ורש"י ז"ל והתוס' לא כך פירשו בפ"ק דמ"ק ואין לי לפרש אלא דרך הגמ':
ששת ימים תעבוד. בפרשת תשא כתיב משמע פשטיה דהאי קרא דבשבת בראשית קאי וימים כמשמעו כי ההוא דעשרת הדברות דהתם כל מלאכה קא מזהר דכתיב ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה וגו':
וכתיב בחריש ובקציר תשבות. כלומר סיפיה דקרא היכי כתיב בחריש ובקציר וכי אינו אסור בשבת אלא חריש וקציר בלבד:
ואם לענין שבתות השנים. ופירוש ששת ימים שש שנים קאמר כמו (יום או יומים) [ימים או עשור]: שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך וגו': כלומר וסמיך ליה ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו' ואכולהו מלאכות של עבודת קרקע ואילן קא מזהר כדאיתא בת"כ והיכי לא קאמר הכא אלא חריש וקציר וכ"ת הא ניחא למ"ד חורש בשביעית לוקה אלא למ"ד לא לקי הא אצטריך קרא דבחריש וכו' הא ליתא דאיהו גופיה מודי דאיכא איסור עשה בכלהו מלאכות דעבודת הארץ כדאיתא בפרק כלאי הכרם ובהאי קרא ליכא אלא עשה כדכתיב בחריש ובקציר תשבות:
לתוספת שביעית. ל' יום לפני ר"ה:
לאיסור שני פרקים. כלומר וטעם למשנתנו היינו משום סייג והוצרכו חכמים להקדים ולאסור אלו השני פרקים אחר העצרת לאילן ואחר הפסח לשדה הלבן דמדאורייתא לתוספת שביעית בין לאילן בין לתבואה וירק ל' יום לפני ר"ה סגי ומתני' וברייתא דדריש קרא לתוספת שביעית ר' עקיבא היא כדתניא וכו':
חריש של ערב שביעית שהוא נכנס לשביעית. וה"ק קרא ששת ימים תעבוד כמו שהתרתי לך פעם אחרת ויש לך ימים של חול דבחריש תשבות כגון חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית כגון בהנהו ל' יום שלפני ר"ה דמהניא ההיא חרישה לשביעית תשבות:
שחצירו אסור. והיינו כשנכנס בשביעית משום לקיטתו נתקדש ונאסר מדכתיב ולא נאסוף ובפרק הפיגם יתבאר דהיינו גבי ירק וספיחים דתבואה הנכנסים לשביעית דנמסר לו למשה בסיני דבתר לקיטה אזלינן בהו ואסורים באכילה לר' עקיבא דאילו גבי אילן מודו דבתר שליש אזלי ביה וכי גדלו שליש היינו איסורייהו דאית בהו קדושת שביעית דאסורין בסחורה ומלוגמא [ולרבנן אף בספיחים דתבואה נמי איסורייהו כפירות האילן אבל איסור אכילה ליכא:
קציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית. כלומר גידולין דשביעית דהתבואה והקטנית שגדלו בשביעית אע"ג דקצרוה בשדה של גוי בשמינית לר"ע אסורים באכילה מיד ואפי' קודם הביעור ולרבנן קדשי ואסורים בסחורה ואפילו קודם זמן ביעורן דבהגעת זמן ביעורן לכו"ע אסירי ואפילו באכילה דהיינו התבואה בכ"ג במרחשון והיין בפסח ושמן בעצרת כמו שנפרש פ' הפוגם ומצאנו שם קציר לגידולין ואפילו גבי אילן דכתיב מריח מים יפריח ונעשה קציר כמו נטע תשלח קצירי' עד ים והיינו גידולין וכמו שפירשתי:
שחרישו אסור. דחרישו גרם גידולו שגדל בשביעית ולאו למימרא דגידולין שחרשן אסירי ולא חרשן לא אסירי דהא תניא בפרק ר"ע דכל שיש לו עיקר יש לו שביעית והיינו כל הנשרש בארץ אלא דבר הכתוב בהווה ורש"י ז"ל פי' בפ"ק דר"ה ובפ"ק דמ"ק קציר של תבואה הגדילה בשביעית כגון ספיחיה א"נ שעבר וחרש בשביעית אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית שחייבת בביעור ואין עושין בה סחורה ע"כ ויפה כתב דתשבות מקציר קאמר לרבנן דסברי דאין בספיחים כי אם סחורה ולעשות בהם ביעור בזמנו כאילו קצרת אותם בשביעית גופה אבל הכא אליבא דר"ע קיימינן ולר"ע תשבות מאכילה ממש קא דריש ובשביעית גופה והתוס' הקשו פ"ק דר"ה דהא האי תנא ר"ע הוא כדאמר הכא ובפ"ק דר"ה ור"ע ס"ל בפ' מקום שנהגו ובת"כ דספיחי שביעית אסורין מן התורה באכילה בשביעית גופה מדכתיב הן לא נזרע וכו' וכמו שאנו עתידים לכתוב בפ' כלל גדול רבא בס"ד וא"כ תרי קראי למה לי ותירצו דהו"א אי לא כתב אלא הן לא נזרע וכו' היינו היכא דנלקטין בשביעית גופה קמ"ל תשבות דקציר דמשמע גידולין לאסרן באכילה אף כשנלקטו במוצאי שביעית ואי אשמעינן תשבות דקציר ותו לא לא הייתי אוסרן באכילה אלא בסחורה קמ"ל הן לא נזרע וכו' לאסרן אף באכילה דהא אקושיית וכי תאמרו מה נאכל קאי ע"כ. והא דתנן לקמן בפ' ג' ארצות דר' התיר ליקח ירק מיד ומפ' התם דאפילו בדבר שאין זרעו כלה שרי היינו משום דהוא אזיל לטעמיה דס"ל בטלה קדושת הארץ ולא מיירי הכא אלא כי איתא לקדושת הארץ ועוד מצינן למימרא דס"ל לר' כר"ג בריה דס"ל כר' ישמעאל דלא אתי בחריש ובקציר אלא למידרש יצא קציר העומר אבל בשביעית ליכא תוספת ביציאתה כלל דומיא דשבת בראשית ואפילו בתחלתה ליכא אלא מטעם הילכתא וכדלקמן:
למה נאמר וכו'. שהמנהג היה להתיר עד ר"ה חרישה באילן דנהגו כר"ג ובית דינו כדלקמן: ר"ג בנו של ר' היה:
ר' קרוספאי בשם ר' יוחנן. כלומר ר' יוחנן כשהיה שונה ענין של ר"ג ובית דינו דתניא בתוספתא ר"ג ובית דינו התירו לחרוש עד ר"ה היה מפ' דלא שרו ר"ג וב"ד אלא איסור שני פרקים דהוו מדרבנן ומצינן למימר דכי אמר ר"ג בתוספתא חורשין עד ר"ה עד אלול דהוי ר"ה למעשר בהמה הוא דקאמר אבל ל' יום דתוספת דאורייתא סמוכים לתשרי לא שרו וה"נ מתרץ לה ר' יצחק בפ"ק דמ"ק:
לא כן תנינן. כלומר ואף איסור דבריהם מי מצו למישרי וצא כן תנינן וכו':
תנינן תמן. בעדיות פ"ק:
ובמנין. מנין תלמידים ומנין שנים נמי קאמר הכי איתא בירושלמי וכך פירש"י ז"ל בעדיות:
שאם יבקשו לחרוש יחרושו. כדאיתא בריש מ"ק דאתנו בדידהו דכל הרוצה לבטל יבא ויבטל:
שאם יבקשו לחזור יחזורו. לכך הניחום במשנה שאם יבקש ב"ד אחר להעמיד תקנת הראשונים ולהחזיר עטרה ליושנה יכולין להחזיר:
התיב ר' יונה. למאן דפריך ויעקרו אותם:
פרשת דור המבול וכו'. כי ההיא דאמרינן בפ' חלק רועה עקרה לא תלד וכו' וכן פרשת המלואים כל אותה ברייתא דת"כ:
אלא כדי להודיעך. מעשים הראשונים וה"נ כדי להודיעך מה סייג תקנו הראשונים על זמן תוספת דאורייתא ואין קושיית ויעקרו כלום:
ר' מנא אמר וכו'. תירוצא אחרינא לקושיית ויעקרו אותם מן המשנה:
א"כ למה מזכירין דברי היחיד. הכי איתא התם ר' יהודה אומר א"כ למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלן דמעיקרא תני טעמא שאם יראה שום ב"ד דברי היחיד ויסמוך עליו יכול לסמוך עליו ור' יהודה חולק עליו והיה אומר בלשון אחרת א"כ למה מזכירין וכו':
לבטלן. מן התוספתא דעדיות משמע דלשון המשנה חסר והו"ל כאילו שנינו א"כ למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין כדי לבטלן וכדי לבטלן הוי תירוצא דמילתא כדמפ' ואזיל:
שאם יאמר לך וכו'. דלא ס"ל לר' יהודה דיכול שום ב"ד לסמוך על היחיד בשעת הדחק דאין מזכירין דברי היחיד בין המרובין אלא לבטלן וכן פירש"י ז"ל שם:
שאם יאמר לך אדם כך אני מקובל יאמרו לו כאיש פלוני שמעת. ואתה סבור שמפי מרובין נאמר לא נאמר אלא מפי אותו יחיד:
באיסור שני פרקים וכו'. בזמן איסור שני וכו' דהיינו קודם שבטלה קדושת הארץ [אבל השתא בטלה קדושת הארץ ור' יוחנן ס"ל בפ' הערל דסמכינן אשאני אומר וכמו שאני עתיד לכתוב לקמן בפ' ג' ארצות בס"ד]:
ר' אחא בש"ר יונתן וכו'. מתרץ לקושיא קמייתא דהאיך אנו אומרים לצבור דיהו חורשין עד ר"ה דלעולם דעד ר"ה של תשרי דשביעית שריא ואי קשיא היכי אתי ר"ג וב"ד למעקר תוספת דאורייתא וכ"ש דלא חשו לשני פרקים הראשונים קרא דרשו:
עד שתשקע החמה. ואפילו המלאכה נעשית מאליה בשבת כדתנן וכולן ב"ה מתירין עם השמש ונפקא להו בברייתא מקרא דכתיב בריש ויקהל ששת ימים תעשה מלאכה ודרשינן תיעשה מעצמה ואפילו בשבת וכתיב יהיה לכם קדש לכם ולא לה:
אף ערבי שבתות שנים את מותר לעשות מלאכה וכו'. והאי טעמא איתא בפ"ק דמ"ק ואתקיף עלה רב אשי דאמר לקמן דעשר נטיעות ערבה ונסוך המים הלל"מ ואי אית ליה לר"ג הילכתא א"כ משמע דדוקא ילדה הוא דשריא הא זקנה אסירא וכי אתיא ג"ש דשבת שבת או דששת ימים ועקרא להלכתא וצריכין אנו למצוא מקום אל הג"ש ואל ההלכה כיון דלית לך תוספת אסיר בשביעית ואי לית ליה לר"ג הלכה אלא קראי ודריש כר' עקיבא כ"ש דקשיא וכי אתאי ג"ש ועקרא לקראי אלא היינו תירוצא דמילתא דר"ג סבר לה כר' ישמעאל בדרשא דבחריש וכו' יצא קציר העומר ולית ליה תוספת לשביעית ואית ליה הלל"מ גבי עשר נטיעות וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דערבה דומיא דניסוך המים דכך נמסר לאבות דבכל מקום הני ג' שנויים ביחד לומר לך דלמילף מהדדי סמכינהו אבל בזמן שאין בית המקדש קיים לא ואיהו כי שרי אחר חרבן הבית הוא דשרי ובהך תירוצא נמי מצינן לתרוצי לר"ע דהילכתא בזמן שבית המקדש קיים וקראי דבחריש ובקציר אחר חרבן המקדש וכן כ' התוס' במס' ר"ה ואנן קיי"ל כר"ג דאחר חרבן שרי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהיל' שמטה. וא"ת והא ר' ישמעאל אית ליה תוספת בשבתות וי"ט מקרא דתשבתו שבתכם בפ"ק דר"ה תירצו בתוס' דההוא פורתא לא קא חשיב כיון דלא הוי אלא כל שהו וכי ההוא שיעורא נמי מודי ר"ג דצריך נמי להוסיף בשביעית כגון יום א' ע"כ:
מנבל. כלומר מרכך ומבשל לשון נבלה שרכה ורפה היא:
אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל. שוה היתר חרישתן עד העצרת ואילן סרק כלום יש בו פירות:
מעבה את הכוורת. הוא גזע האילן דאכתי יונק מן הלחה:
מכאן ואילך הוא מתיש את כחו. דכבר כלתה הלחה:
ויחרוש. כיון דליכא הנייה לאילן:
אף הוא מתכוין לעבודת הארץ. אי מורינן ליה להתירא נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית:
לא תניתה מקולי ב"ש. דיפה לפרי אחר עצרת הוא ומקלי ב"ש מב"ה ואמאי לא תני לה בעדיות שכל קולי ב"ש וחומרי ב"ה נשנו לשם אפילו הנהו דשנאן יחיד: ומשני דלא תני אלא מידי דלעולם הוי קולא לב"ש וכו' והכא פעמים שאין גשמים מצויין ואין הליחה מצויה והוא עתיד לחרוש קודם עצרת דאי ממתין לאחר עצרת יבשי ומתים הם וב"ה מקילי עד עצרת ובענין זה הוו ב"ה לקולא: