פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו
פרק ז · הלכה ז
עד שלא נודעו העוללות. שהיו הגפנים סמדר או פחות מכן:
אין העוללות לעניים. דהקדש קדם ופטור הכרם מעוללות דכרמך כתיב ולא כרם הקדש:
עוללות לעניים. ואין נותנין שכר גידולין להקדש והשתא משמע דס"ל לת"ק כר' יהודה דתנן פ"ג דמעילה המקדיש את השדה ונתמלא עשבים אילן ונתמלא גידולין אין מעילה בגידולין ובגמ' מפ' לה:
יתנו שכר גידולין להקדש. ר' יוסי לטעמיה דסבר התם יש מעילה בגידולין:
איזו היא שכחה בגפנים בעריס. עושין מקנים כמו ערש וגפנים הרבה מודלות ע"ג כלונסות מלמעלה עליו ומתפשטין לשם שריגי הגפנים עריס מפ' בתוספתא דבעריס גדול מיירי והיינו דיש בו חמשה גפנים כדאיתא פ' עריס והיינו טעמא דתנא ליה הכא ובדין הוא דבהדי מתני' דשכחה הוה ליה למיתני אלא דתני מילי דלאו אורחיה בהדי הדדי וכולו עוללות ומקדיש כרמו לאו אורחיה ושכחה בהרבה גפנים בבת אחא לאו אורחיה ותניא בתוספתא במה דברים אמורים בזמן שהתחיל בו אבל לא התחיל בו תיפוק לי משום שורה ולא הוי שכחה עד שיבצור כל סביביו בענין שלא ישארו שלשה גפנים מלבצור דאין כאן שורה והרמב"ם ז"ל נזדמנה לו נוסחא משובשת:
כל שאינו יכול לפשוט ידו וליטלה. אבל יכול לפשוט ידו וליטלה לא הוי שכחה אע"פ שעבר הימנה:
וברוגלית. היא גפן נמוכה כדרך גפני הכרם וקרי לה הכי שיהא סמוכה לרגלו של אדם ומשיעבור הימנה הויא שכחה ואפילו יכול לפשוט ידו וליטלה ובגמ' מפ' טעמא. וגפן המודלית ע"ג אילן. או ע"ג גדר קרויה דלית על שם דלו עיני וקתני בתוספתא בדלית ובדקל משירד מהן:
תמן תנינן. בפ' מקום שנהגו:
מתירין בגומזיות של הקדש. אאנשי יריחו קאי ומפ' התם תניא אבא שאול אומר קורות של שקמה ושל חרוב היו ביריחו והיו בעלי זרוע נוטלין אותן בזרוע עמדו בעליהן והקדישום ופי' רש"י ז"ל דהקדישום מתחילה כשהן מקוצצין ונתוספו גידולין לאחר מכן וקרי להו גומזיות:
אמרו להם חכמים. לאנשי יריחו שגידולי הקדש שהן אסורין דס"ל כר' יוסי:
לא הקדישו אלא קורות מפני בעלי אגרוף. שהיו גודלין אותן שהיו חשובין לבנין:
מה רבנין סברין מימר וכו'. אאנשי יריחו פריך חכמי יריחו מה כוונתן בתשובה הזו ומפ' דהכי קאמר דלא הקדישו לא קורות ולא פירות אלא לפנים עשו כדי לגזם ולהפריש הגזלנים מהם:
פירות. היינו גומזיות דתנן והן גדולים והיינו דקאמרי דקורות הקדישו מפני בעלי אגרוף:
ואפילו תימא הקדישו. כלומר ואפילו תימא דהקדישום בכוונה:
פירות לא הקדישו. גומזיות לא הקדישו דס"ל כר' יהודה במס' מעילה דאמר אין מעילה בגידולין והכי מפ' בגמ' דילן דרבנן דמיחו בידן סברי כמ"ד אין מעילה וכו':
צריכא לרבנין. מיבעי לן לבני הישיבה אליבא דרבנין דמתני' דמשמע לכאורה דסברי כאנשי יריחו:
המקדיש וכו'. מהו שישייר לו בגידולין:
העוללות לעניים. והא ינקי מהקדש ואפילו הכי תנן לעניים הן ולא יהבי שכר גידולין להקדש כדי לחלל קדושת גידולין ודחי דלעולם לתנא קמא דמתני' לא שייר ובעי למיתב שכר גידולין ושאני הכא שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו שהן ויניקתן רחמנא אפקע זכותא דבעל הבית ויהיב לעניים:
שהוא כרם של הקדש. יצא קול של הקדש ביה ולית כאן הפקעה וכרמך כתיב:
פטור מן הערלה. דכתיב יהיה לכם ערלים משלכם פרט להקדש:
ומן הרבעי. דכיון דלית ביה ערלה לית ביה רבעי:
ומן העוללות. דכרמך כתיב:
לאכלו בלא פדיון אי אפשר. קושיא היא למאי דאמרינן דחייב בשביעית דהיכי אכלי עניים פירותיו בשמטה כיון דהוא קדוש דבלא פדיון אי אפשר דלא מצינו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון:
כלוקח קורדום מפירות שביעית. דכיון דפודין אותו סברי דקדושת שביעית הוא דקא פרקי ויבוא הגזבר ויטעה לקנות מדמיו קורדום או אבנים כמו הקדשות בדק הבית ואסורין והתורה אמרה לאכלה ולא לדבר אחר כדאיתא במס' שביעית ובת"כ:
ומשני הגזבר מחליפו ביד אחר. נאמר לגזבר שיוציא הקדש זה מתחת ידו כי היכי דלא ליטעי ויחליפנו ביד אחר והאחר יהא שלוחא דרבנן וישמע למצות חכמים ויקבר או ישרף:
שקדם נדרו להפקרו. התם קאי בפ' אין בין המודר דתנן היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחרים לשם מתנה והלה נוטל ואוכל והוא מותר ואם אין עמהם אחר מניח על גבי הגדר או ע"ג הסלע ואומר הרי הן מופקרין וכו' ור' יוסי אוסר ומפ' התם טעמא דר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקרו ולא מהני הפקרו לזה הא קדם הפקרו לנדרו שרי וה"נ כי נודעו העוללות הוו עוללות דעניים משום שקדם הפקר נדרו דהפקר שהפקירן הבעל הבית העוללות לעניים קדם להקדישו של זה הילכך לא חל הקדש בהם אבל אקדיש קמי דנודעו העוללות הקדישו קדם ולא צריכי לטעמא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולעולם מצי סבר ת"ק דיש מעילה בגידולין:
והורי כר' יוסי. דיתנו שכר להקדש דלא אתי למיטעי וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד דמתנות עניים:
ור' יוחנן אמר מכיון שעבר עלוו. גבי זית לעיל פ' גדיש ואפילו יכול לפשוט ידו וליטלו דפליג אדר' אושעיא:
שדרכו לבחון. כשבוצרים בעריס בוצרין מלמטה שהאשכולות הם כבדים ותלויין למטה ולפעמים נשארין שנים שלשה אשכולות למעלה שמתחזק איזה ענף ונדבק באילן אחר ונשאר האשכול למעלה ודרכו של בעל הבית לעלות על גבה אם יש אפילו שלא שכחה ועבר ממנה ומשום הכי בעינן שיפשוט ידו ולא יטלנו דדרכו של בוצר עריס לבחון אם יסתעף ויתאחז באילן אחר דלעולם הושם בסוף השריג שרביטין דקין וקורין להן בלע"ז טיזירא"ש:
ולא דמי לזית. שעולין על גבו לחבטו ומשעבר הימנו הוי שכחה:
ואפילו על ר' אושעיא לית היא פליגא. דאפילו לדידיה קשיא נמי מתני' הא דרוגלית דלא שייך בה דרכו לבחון כמו שכתבתי במשנתנו ואפ"ה הוי שכחה בעבר הימנה דשאני רוגלית דאי אפשר ליגע זו בזו דצריך ארבע אמות בין זו לזו כדי אורך המחרישה כדאיתא במס' כלאים הילכך לא מסייע גפן זו לזו וכל חדא וחדא הויא אילן יחידי הילכך משיעבור הימנה הוי שכחה ור' אושעיא לא קאמר אלא שבזית דאמרינן לעיל גבי פאה דכל הרוח חשיבא כאחר הילכך גבי שכחה נקל בהן קצת ופסק הר"מ ז"ל כר' יוחנן ל"ש רוגלית ולא שנא זית משעבר הימנו הוי שכחה וברייתא נמי מסייעא לזה ושאר כל האילנות משיפנה וילך לו:
אומן. שורה כמו ונותנין פאה מכל אומן ואומן הלכו בה ארבעה אומנין לשון שורה:
הדרן עלך פ' כל זית בס"ד