אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו

פרק ו · הלכה ז

הלכה ו

לשחת. להאכיל לבהמתו ואפילו הביאה שליש אין בה שכחה דאינה באה לידי עימור ועומר כתיב:

או לאלומה. לאסור בשבליה העומרים אין בה שכחה דכיון דאינה חשובה לאוכל כי אם לשימוש אין כאן גמר מלאכה כדתנן לעיל לעומרים:

וכן באגודי השום. שדה של שומין ובצלים שהניחן כדי לאגוד בהן שומין ובצלים ושכח בהן נמי לא הוי שכחה וקא משמע לן משום דסלקא דעתך דתבלין לקדרה הוו ולא בעי גורן קמ"ל:

וכן באגודת השום והבצלים. לפעמים זורעי השומין בשעת עקירתן עושין מהן אגודות גדולות להקל מעליהן הקיבוץ להוליכן למקום הגורן וליבשן ואח"כ חוזרין ומחלקין אותן לכריכות קטנות כדי המשקל הידוע להן ומוליכין לשוק למכור או לבית להתקיים ואם שכח אגודה גדולה מהם שסופו לחזור לחלקה ולאגוד ממנה כריכות קטנות אין להן שכחה כדאמרינן לעיל מה קציר שאין אחריו קציר אף עימור שאין אחריו עימור והכי משמע בתוספתא:

כל הטמונים בארץ. שדרכן להיות אוכל שלהן טמון בארץ כגון שום ובצלים שראשיהן הנאכלין טמונין בארץ ולוף נמי טמון האוכל שלו בארץ ויש בו שני מינין פקח ושוטה של גנה ושל יער של יער עליו רחבין יותר ונקרא שוטה שאין לו סדר שנראה רענן ודשן והוא מר כלענה כדמשמע בשביעית והפקר הוא ואין בו לא שכחה ולא פאה והכא בפקח הוא דמיירי שהוא מתוק:

לוף. הוא קולקס בערבי ויש לו ביצים סבוב השורש כמו ביצי זכר:

אין להן שכחה. קסבר ר' יהודה דלית בטמון שכחה דדריש בברייתא לקמן בשדה פרט לטמון ורבנן סברי דאית ליה שכחה ופלוגתייהו מפ' בגמ':

לא סוף דבר שנתנה. דהוי לשם בהמות שיאכלוה קודם שיקצור את השדה אלא אפילו נוטלה עכשיו בשעת קצירה על מנת ליתנה לבהמתו נמי לא הוי שכחה ושמעינן ממתני' דאם יש סאתים במשוייר באילן במחובר אע"ג דהתחיל לתלוש ממנו פירות ואפילו תלש רובו אם במשוייר יש סאתים לא הוי שכחה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה בהדיא ואפילו דלא הוי נטופה ולא שופכני דאכתי לא נחתא מתני' להכי ועוד דומיא דתבואה קתני לה ועוד מפלוגתא דר' יוסי ורבנן שמעינן הכי ודו"ק ולקמן בפ' כל זית אכתוב מחלוקת מפרשים בזה:

תמן תנינן. בפ' הכונס:

והיו בו כלים טמונין. תוך הגדיש דלאו אורחייהו למהוי תוך הגדיש דדמי לאונס:

אינו משלם אלא גדיש חטים או שעורים. כנגדן:

בשדה פרט לטמון. וקצירך לא מייתר ליה כי היכי דנימא דקצירך נמי משמע בגלוי ואין מיעוט אחר מיעוט וכו' דאיצטריך לדרשה דלעיל עומר שסביבותיו קציר א"נ להא דדריש לעיל בפ' גדיש עומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית אינו שכחה דכתיב קצירך ושכחת וכו':

תמן כתיב וכו'. בפ' הכונס גרסינן ליה ר' יהודה דריש הכא אלא גדיש דחייב בתשלומין ממשמע שנאמר קמה אע"ג דהיא נמוכה ולפעמים לחה ואינה מוכנה ללהטה האש וכל שכן דגדיש בכלל דגבוה הוא ומוכן להזיקו האש:

קצירך. כלל מלשון קציר הוא דדריש:

נמצא. ההרוג:

טמון בגל. גל של אבנים ונפקא לן מבאדמה ולא טמון:

נימא מתני'. דיליף פרט לטמון רבי יהודה היא:

ושכחת עומר בשדה. לר' יהודה משמע בשדה על פני השדה ולרבנן משמע בשדה בתוך השדה:

התם מעניניה דקרא. צריכין למידרש:

והכא מעניניה דקרא. תדרוש ליה גבי חלל כתיב כי ימצא חלל כל היכא דמשתכח ואפילו טמון דהכי דרשי לא ימצא דחמץ הלכך על כרחין כי אתא באדמה למעוטי טמון אתא ותדרוש ביה על פני האדמה דאי לרבויי לא איצטריך:

אף שכחה בגלוי. דהא מימעיט טמון ממשמעותא אי לאו דהדר רבייה לשכחת קמה שאם שכח זוית אחת לקצור קאי עלה בלא תשוב לקחתו והכי משמע ושכחת עומר או ושכחת שדה:

נפקא ליה מבשדך. ושכחת קרי ביה ששכח קצת שדהו:

שצפו עומרים לתוך שדה חברו. שנשבה הרוח והרימה את העומרים מן הארץ והציפתן לתוך שדה חברו ושכחן כסבור שאינן שלו ונפקא לן מבשדך ולא בשדה חברך דלא הוו שכחה:

ורבנן. מיעוטא דשדה חברו נפקא להו מדהוה ליה למיכתב כי תקצור קצירך בשדה ושכחת וכתב בשדך שמע מינה שדה דידך בעינן:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה