פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו
פרק ו · הלכה ה
העומר שיש בו סאתים. משקל סאתים ושיעור משקלו משמע במס' תרומות בפ' בצל שהוא תשעים וששה ליטרין וכל ליטרא מאה זוז והזוז ששה מעין דהוא דרהם וחצי מלכות תורקייא:
סאתים. בגמ' יליף לה מקראי:
אמרו לו יופי כח. כדאמרינן שנים שכחה שלשה אינן שכחה:
שהוא כגדיש. ולא שייך שכחה בגדיש:
שהן ככריכות. אלומות קטנים תרגום ירושלמי מאלמים אלומים מכרכין כריכן:
קמה שיש בה סאתים וכו'. בגמ' יליף לה מקרא וטעמא דיש בה סאתים הא לאו הכי הויא שכחה כדאמרינן בפ' הפאה ניתנת דיש שכחה בקמה אע"פ שהיא מחוברת היא ראויה לעשות סאתים אילו היתה שנה כתקנה:
אפילו היא של טופח. פי' רבינו שמשון ז"ל דבקמה של שעורים מיירי שהן גסין וקאמר דאפילו נשתדפו עד שנעשו דקין כשל טופח רואין אותן כאילו הן של שעורים וכאילו לא לקו והיה בהן סאתים ולא הוי שכחה וכן פי' הרא"ש ז"ל:
ענבה של שעורים. גרגרין של שעורים:
עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו. מלקחתו קא דריש דמשמע כלו כאחת דבפעם אחת יכול אתה להגביהו וליקחנו יצא זה שכבד כל כך שאי אתה יכול לפשוט וליטלו מפני כובדו והך דרשא איתא נמי בספרי והכי איתא התם לא תשוב לקחתו כולו כאחת וכמה יהיה בו ולא יהא שכחה ושיערי חכמים בעושה סאתים מכאן אמרו עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה:
עומר ולא גדיש. והאי גדיש מיקרי ובמשנתנו נמי קרוי כן:
היך עבידא. היכי דמי: כלומר מאי בינייהו:
אין תעבדיניה עומר דברי הכל שכחה. דעומר בצד עומר כולי עלמא מודו דהוי שכחה:
ואין תעבדיניה גדיש מחלוקת ב"ש וב"ה. כדתנן בריש פרקין העומר שהוא סמוך לגדיש ב"ש אומרים אינו שכחה וב"ה אומרים שכחה וכיון דשכח עומר קטן בהדי עומר גדול שיש בי סאתים דקרוי גדיש לב"ש לא הוי שכחה ולב"ה הוי שכחה:
שכח שני עומרים בצדו. כלומר עוד איכא בינייהו דלמאן דאמר גדיש לב"ה ולב"ש אינו נידון בשורה אלא דלב"ה שני עומרים בצדו שכחה דהעומר הגדול שיש בו סאתים אינו משלים השורה לומר שלשה הן דאין קרויין שלשה עומרים ולב"ש לא הוי שכחה דגדיש הויין אבל מטעם שורה הוי שכחה ואי מיקרי עומר לא הוי שכחה לב"ה דהא שלשה הם ולב"ש הוי שכחה עד שיהיו ארבע כדתנן לעיל ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה כמ"ד דגדיש מיקרי ושמא משום דלישנא דמתני' דייקא הכי דתנן אם אמרו בעומר אחד שהוא כגדיש ותמהני עליו דבפ' המוכר את הבית סבר רב הונא דאית ביה תורת עומר ומצטרף בהדי שנים ולא הוי שכחה דגרסינן התם אמר רב הונא עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת עומר עליו דשני עומרים שכחה שנים והוא אינן שכחה תורת גדיש עליו דתנן עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה וכיון דגמ' דילן נקט הכי ולא פליג עליה דרב הונא שום אמורא שמעינן דהכי היא הלכתא:
כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה. כלומר דמבשדה נפקא לן שיש שכחה בקמה וכיון דאיתקש בהאי קרא שכחת עומר ושכחת קמה להדדי כדאמרינן בפ' הפאה ניתנת עומר ושכחת בשדה ושכחת כי היכי דעומר שיש בו סאתים לא הוי שכחה כדילפינן מולקחתו הכי נמי קמה:
ובלבד שבלים. דלא תימא אפילו הוא של טופח דקתני במתני' כפשטה היא דהא ראוי לעשות סאתים מיהא בעינן אלא בשל שבלין של תבואה מיתנייא כגון חטים ושעורים וכו' והשתא אם נשתדפו רואין אותן כאילו הן שעורים שגרגריו גסין והיינו דקאמר היו דקות רואין אותן כאילו הן ארוכות בריאות ושלימות וטעמא דכיון דמחוברת היא ראויה היא להתברך וכמבורכת דמיא: