אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו

פרק ו · הלכה א

פרק ו

הבקר גרסינן בבי"ת והוי כמו הפקר וכן בלשון המקרא בקורת תהיה כדעת הרמב"ן ז"ל וריקים ופחזים ת"י סריקין ובקרין:

הבקר לעניים הבקר. משום דתנן בפ' הפאה ניתנת דהפקר פטור מן המעשר מפ' ליה תנא דמתני' השתא גווניה כי היכי דלהוי פטור מן המעשר ותני ליה הכא משום דתני לעיל דיש שכחה שיש בה זכות לבעל הבית וחייבת במעשרות ולא חלה השכחה אע"ג שהיא מדה שזוכין בה עניים תני אגבה נמי מדה שזוכין בה עניים דלא חלה וכב"ה וסברי ב"ש דכיון דהפקירו לעניים סגי ולעניים מיהת הוי הבקר כמתנות עניים דמכילתין וב"ה סברי דאפילו לעניים לא הוי הבקר וגזל הוי לדידהו ולהחמיר לעניים קא אתו ב"ה כדלקמן וחייב במעשר עד שיבקיר לכל והכי משמע בפ' אלו מציאות בעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דאפקריה ר' ישמעאל לכולי עלמא בר מההוא גברא ואקשינן עלה ומי הוי הבקר כה"ג והא תנן וב"ה אומרים עד שיובקר לעשירים כלומר וכיון דר' ישמעאל לא אבקיר בכלל לכולי עלמא נמצא גורם תקלה לבני אדם שמא ימצאהו ישראל אחר ויזכה בו ויהיה גזל בידו אלמא למי שהבקיר נמי לא הוי הבקר ובגמ' מפ' טעמייהו:

של קב קב ואחד של ארבעה קבין. בגמ' מפ' פלוגתייהו:

מה ת"ל תעזוב אותם. דלכתוב לעני ולגר הם ותו לא ומשמע שלהם הוא ותעזוב אותם ייתורא הוא אי נמי תרי תעזוב אותם כתיבי ומשמע להו ומה שתעזוב להם גרידי ברצונך כהאי גווני הוי:

מה זו לעניים ולא לעשירים. פאה ולקט ופטורין מן המעשרות:

מה שנאמר במקום אחר. הפקר נפקא לן דפטור מן המעשרות מקרא דכתיב ונתת ללוי ולגר וליתום ולאלמנה ודרשי יצא הבקר שידך וידו שוין בו כדאיתא בפ"ק דחלה ולב"ש חייב אתה במעשרות הכי דרשינן כשהעיקר שלך שברשותך לתת לעניים שתרצה יצא הבקר נראה דמתני' דמובקר לכולהו עניים ואין לה שולטנות בו וקסבר ר' יוחנן דב"ש ילפי מפאה וטעמא דב"ה דסברי אותם מועטים וללקט ופאה קאי ולא צריכי למילף משמטה כדלקמן:

מה ת"ל ונטשתה מה זו בין לעניים בין לעשירים. דשמטה חזייא בין לעניים בין לעשירים דדרשינן ואכלו אביוני עמך ויתרם כדאיתא בפ' הפיגם ופטורה מן המעשרות כדלקמן פ' כל זית דאמרינן שביעית אין בה מעשרות כל עיקר וקסבר ר"ל דב"ה משמטה ילפי וטעמא דב"ש דסברי דקרא דתשמטנה מיעוטא הוא ולא משום דילפי מפאה כדמפ' ואזיל:

מה מקיימין ב"ה טעמון דב"ש. לר' יוחנן דסבר דב"ה לא ילפי משמטה פריך וכן כי פריך מה מקיימין ב"ש טעמון דב"ה לר"ל פריך דסבר דלא ילפי ב"ש מפאה ולקמן מפ' מאי בינייהו:

אלא לעניים פאה ולקט. מה שנאמר במקום אחר הבקר:

זו בין לעניים בין לעשירים. ונטשתה מפיק בה"י נטישה לה:

לישן מתני' מסייע לר"ל. דקתני כשמטה משמע דב"ה משמטה הוא דילפי ור' יוחנן סבר דכשמטה דתנינן לסימנא בעלמא נקטיה שיהא לעניים ולעשירים:

הבקיר לבהמה אבל לא לאדם. השתא מפ' מאי בינייהו:

דברי הכל אין הבקרו הבקר. דלא דמי לא לפאה ולא לשמטה:

לאדם. עניים ועשירים:

אבל לא לבהמה. ודמי לפאה ולא דמי לשמטה:

לישראל אבל לא לגוים. ודמי לפאה דתניא בת"כ לעני יכול לעני מאחרים ת"ל וכו' ולא לשמטה דדרשינן ולשכירך וגו' אף הגוים:

לעניי אותה העיר. לאו דוקא אלא כלומר לבני אותה העיר לכל יושבי אותה העיר ונקט לעניי דסתמא לפי שראה אותם עניים עשה כן וכן פי' רבינו שמשון ז"ל:

על דעתיה דר' יוחנן הבקרו הבקר. אליבא דב"ה דהא הבקיר לעניים ולעשירים ולר"ל אין הבקרו הבקר וחייב במעשרות דבשמטה שנינו דוקא ושמטה הויא הבקר ואפילו לבהמה ואפילו לגוים כדכתיב ולבהמתך ולחיה וגו' ולשכירך ולתושבך ודרשינן אף הגוים אפילו לעניים ולעשירים דעיר אחרת כדכתיב אביוני עמך ויתרם כולם במשמע כדאיתא התם ואמרינן דכל חיות יהודה כיהודה וכל חיות דגליל כגליל וכ"ש אדם מה שאין כן גבי פאה דהיינו לנודעים לב"ה דכתיב לעני ולגר וכתב רבינו שמשון ז"ל דסוגיא דתלמודא דפ' אלו מציאות כר"ל אזלא והיה נראה לומר דמשום דר' ישמעאל בר' יוסי תנא הוא וקשיא לר"ל אתי לתרוצה אפילו כר"ל אבל מ"מ דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב דהלכות נדרים ליפסוק כר"ל:

הדא אמרה הבקר לעניים וזכו להן עשירים. כלומר כיון דבגווני דאמרינן דפליגי ר' יוחנן ור"ל לא אמרינן דפליגי נמי בהא:

הבקיר לזמן. ולעניים דהיינו לאחרים חוץ ממנו וקרי להו עניים דמציאה הכל עניים אצלה כדאיתא בפ"ק דב"מ ורצה לחזור בו וזכו עשירים להן דהיינו דהבעלים זכו לעצמן דהוה ס"ד דלמאן דאמר דיליף מלקט ופאה לא הוי הפקר דלית להו זמן שמפקיעה מן העניים ומאן דיליף משמטה הוי הפקר דשמטה נמי כה"ג הויא דאית בה זמן היתירא וזמן איסורא ועוד דבעלים מצו אכלי כאחרים ואמאי לא אמרינן הכי אלא דשמעינן מינה דהיינו פי' דברייתא דפליגי בהא מילתא ר"מ ור' יוסי ולר"מ הבקרו הבקר וכו':

הדא אמרה. ומשום דפליגי ביה ר' יוסי ור' מאיר ומחלוקת ישנה היא לא איצטריכי לאשמועינן פלוגתא בהכי:

פלוגתא דר"מ ור' יוסי. בפ' אין בין המודר קתני פלוגתייהו דגרסינן התם תניא ר"מ אומר כיון שאדם הבקיר יצא מרשותו ר' יוסי אומר אין הבקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכייה:

הבקרו הבקר. אפילו כשקדם וזכה בו הבעל ופטור מן המעשר דמן ההבקר זכה והיינו הוא היינו אחר:

אין הבקרו הבקר. וחייב דקסבר ר' יוסי דהבקר כמתנה מה מתנה לא זכי בה מקבל עד דאתיא לרשותו אף הבקר לא נפיק מרשות נותן עד דאתי לרשות זוכה וכיון דלא זכי ביה אחר אלא הוא לא שמיה הבקר וחייב במעשרות:

ובעי תלמודא עד כדון כשהבקירה לזמן מרובה וכו'. עד כאן לא שמענו שנחלקו אלא כשהבקיר לזמן מרובה וחזר וזכה בה פטור מן המעשרות לר"מ:

הבקירה לזמן מועט. לא שמענו כגון שהבקירה ליום אחד ובא לחזור בו מי נימא דאף בזו סבר ר"מ דיש לה דין הבקר:

הבקיר שדהו שנים שלשה ימים חוזר בו. כשהבקיר בסתם איירי ולא שהבקיר לזמן מוגבל אלא לעולם כדאיתא לקמן בסיפא וקאמר דתוך שלשה ימים בין זכה בו הוא ואמר אין רצוני שיהא הבקר בין זכה בו אחר בתוך שלשה ימים נמי חוזר בו ולא הוי הבקר וחייב במעשרות והר"ן ז"ל הוסיף לומר דכי זכה בו אחר נמי לא קנה והשתא מפ' לכולה ברייתא והדר אסיק למילתיה:

וא"ר זעירא. כלומר אפשר דלא אמרו אלא תוך שלשה הא לאחר שלשה אינו חוזר בו מהך לישנא משמע דלא גרס בברייתא בגמ' דילן בפ' אין בין המודר המפקיר את שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו ואולי על פי המסקנא דהכא הוסיפו שם וקאמר ר' זעירא דלאחר שלשה אינו יכול לחזור בו ופטור מן המעשר ואפילו איהו גופיה דזכי ביה:

אפילו לאחר שלשה חוזר בו. דטעמא הוא משום שלא יערימו בעלי השדות להבקיר כדי לפטור עצמן מן המעשרות משום הכי תקון רבנן דכי חזרו בהם הבעלים דלא להוי הפקר וחייב במעשרות:

היא לאחר שלשה וכו'. ואין שיעור ולעולם יכול לחזור בו ולא הוי הפקר ואמאי תניא בברייתא ג' ימים חוזר בו:

בד"א כשהבקיר סתם. סיפא דההיא דלעיל היא בד"א שלא הבקיר לזמן מוגבל ומשו"ה יכול לחזור בו תוך שלשה ימים:

אבל אמר ליום אחד וכו'. עד שלא זכה בה לא הוא ולא אחר בתורת הבקר יכול לחזור בו ולומר איני רוצה שיהא הבקר וחייב במעשרות:

אבל משזכה בה. בתורת הבקר:

בין הוא בין אחר. תו לא מצי הדר ופטור מן המעשרות וטעמא משום דלא שכיחא דאין דרכן של בני אדם להבקיר לזמן ומשום הכי כי הדר וזכי בה בעל הבית פטור מן המעשרות ואפילו בו ביום והא הכא בסיפא כשהבקיר לזמן שמעינן דלא שנא זמן מועט ולא שנא זמן מרובה:

הדא אמרה הוא לזמן מרובה הוא לזמן מועט. דאפילו הבקירה לזמן מועט אם זכה בה בעל השדה לשם הבקר הוי הבקר ופטור מן המעשרות ואינו חוזר עוד דכך ליום אחד כמו לשבוע אחת ואיפשיטא בעיין:

לא חשו להערמה. דרמאין דמפקרי והדרי בהו לפטור עצמן מן המעשרות דכיון דהוא לזמן מילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרו בה רבנן:

וחוזר וזוכה. ואכתי הוי הבקר לבעלים גופייהו ופטור מן המעשרות וכר"מ היא שנויה:

הדא פשטא שאילתיה דר' זעירא. דר' זעירא רפיא בידיה דילמא אי יכול לחזור בו דוקא עד ג' ימים או אפילו מכאן ואילך דאקשי ליה לרבי שמעון דיינא מכיון דאפקרא אפילו לאחר שלשה אם כן אפילו לזמן מרובה שמעינן מהך ברייתא דשפיר קאמר ליה דסיפא קתני אבל אמר שדי מובקרת יום א' וכו' ושמעינן דרישא דקתני שלשה ימים חוזר בו ולא פירש יותר שמעינן דדוקא עד תוך שלשה ימים קאמר והכי איתא התם:

אי משום דבר מסויים דיו שנים. דהא כולהו עומרין מקב לחוד הן וחד דאית ביה שני קבין מסויים הוי ומאי טעמא דב"ש דבעו ארבעה ודבר מסויים בדעתו של אדם תנן לקמן בפ' כל זית דלא הוי שכחה כגון זית נטופה בשעתו:

ואם משום שורה. דרואין אם תחלק העומר לקב קב איכא שורת עומרין דיו בשלשה דבעומר בין שלשה קבין איכא שורת שלשה עומרין של קב קב:

ומשני כל שהוא יכול לעשותו שורה כב"ש. כלומר ב"ש אזלי לטעמייהו דתנן לקמן שלשה עומרין לעניים וארבע לבעל הבית וא"כ כי נימא רואין היינו בארבע לדעתן וב"ה לית להו רואין:

כל עומרי השדה של שני קבין ואחד של שמונה קבין. דלב"ש אמרינן רואין ופשיטא דאף בזו ב"ה פליגי דהא לב"ה לית להו רואין ואפילו אית ביה ח' קבין ועוד הוי שכחה כל זמן דלית ביה סאתים דהיינו י"ב קבים וסברי דלא אמרינן רואין להודיעך כחן דב"ש תני תנא ארבעה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה ואם היו של שני קבין ואחד יתר על שמונה קבין אינו שכחה:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה