פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו
פרק ד · הלכה ז
אי זהו לקט. דלעניים פטור מן המעשר:
הנושר בשעת קצירה. שבלים הנופלים בשעת הקצירה למעוטי אחר היד דתנן לקמן וה"ה דדרשינן מחמת קצירה והכי איתא בת"כ אין לקט אלא הבא מחמת קציר ומשום הכי ממעטינן לעיל בפ' מלבנות ולקמן לקט קיטוף והיינו דוקא גבי דבר דדרכו לקצר דדוקא גבי פאה הוא דמרבי תולש ועוקר בפ"ק מייתורא דקראי אבל גבי לקט קצירך כתיב וכי תבצור כתיב וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד היה קוצר ביד בלא מגל הנופל מתוך ידי אינו לקט אבל התולש דברים שתולשין אותן הנופל מתוך ידו לקט הוא ע"כ:
היה קוצר מלא ידו. דברים הנקצרים:
תלש מלא קמצו. דברים דדרכן ליתלש:
הכהו קוץ וכו'. שאין זה בשעת קצירה דמחמתו הוא ואפילו שיבולת אחת אינה לקט:
תוך היד ותוך המגל לעניים. שנכנסו השבלים לאויר היד שמלא כפו הקוצר וחתכן המגל מתוכו של מגל כלומר מצד חידודו ולא בגבו ונפלו בארץ לקט הן ותרתי מילי בעינן כי היכי דלהוי לקט תוך היד וחתכן המיל בחידודו והיינו תוך המגל וסיפא דקתני אחר היד ואחר המגל או או קתני כמו חלץ ועשה מאמר הכי מפ' לה בגמ' למר ומר מפ' דרישא דמתני' הויא כמו חלץ ועשה מאמר ותרי בבי נינהו וה"ק כיון שהיו תוך ידו אע"פ שחתכן המגל מגבן כיון שקבלן תוך ידו קציר מיקרי:
ונפלו מידו. מפני שהיד היתה מלאה ואינו יכול לקבצן:
ואחר היד. שנפלו מגב היד וכגון שחתכן גב המגל:
לבעל הבית. דתרתי בעינן כי היכי דלא מיקרי קציר ולהך פירושא בסיפא תרתי בעינן כי היכי דלהוי לבעל הבית:
ראש היד וראש המגל. שהיו שיבולין נוגעין בראשי האצבעות וחתכן:
ר' ישמעאל אומר לעניים. דס"ל דקציר קרי ביה ודמי לתוך היד וכו' זהו לפירושא קמא ולפירוש בתרא או או קתני והיינו שידו מלאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו הנושר משם או הנושר מראש המגל בחדא מינייהו ר' ישמעאל סבר לעניים ור"ע סבר לבעל הבית:
שבתוך הקמה. לפני הקוצרים שעדיין לא הגיעו הקוצרים לשם הרי כל הנמצא בהם לבעל הבית דאין לקט אלא הנושר בשעת קצירה:
העליונים לעניים. חטים העליונים איכא למימר לקט הן שנשרו מן השבלים בשעת קצירה ובגמ' יהיב סימנא להכיר עליונים ותחתונים דהיינו ירוקים ולבנים ירוקים שלא נתבשלו ולבנים הן מבושלין כל צרכן ואין קוצרים השדה אלא כשהתבואה יבשה ומתלבנת ומשום הכי תחתונים דהן ירוקין שאין מבושלין של בעל הבית דקודם קצירה כנסום נמלים שם:
הכל לעניים. בגמ' מפ' טעמא:
שספק לקט לקט. בגמ' פליגי אמוראי אם הוא דין מוסכם אם לאו:
ולא התולש בידו. מדברים הנקצרין דקצירך כתיב גבי לקט והיינו דרשא דלעיל ולא לקט קיטוף:
ולא הפורט בידו. גמר לא תלקט דפרט מלא תלקט דלקט מה התם קצירך אף הכא קצירך:
תוך היד ובלבד תוך המגל. דרישא דמתני' חדא קתני כדפרישית וסיפא תרי בבי נינהו:
תוך היד ואפילו לאחר המגל. וה"ה תוך המגל ואפילו אחר היד וחדא מינייהו נקט דרישא תרי בבי קתני וסיפא בבא חדא וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד דמתנות עניים אי זהו לקט זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה או הנופל מתוך ידו כשמקבץ השבלים וקוצר והוא שתהא הנופלת שבולת אחת או שתים אבל אם נפלו שלש כאחת הרי שלשתן לבעל הבית והנופל מאחר היד או מאחר המגל אפילו שבולת אחת אינה לקט ע"כ ונראה דקשיא רישא לסיפא דאי הוי לקט מתוך המגל אפילו שנשר מאחר היד היכא פסק בסיפא דמאחר היד בלחוד אפילו מתוך המגל אינו לקט וכן קשה תוך היד בלחוד אפילו חתכו גב המגל וכו' ונ"ל לפרש דדעתו לפסוק כפירושא קמא והכי קאמר תוך המגל אפילו אם נשר מראש היד הוי לקט או מתוך היד אפילו חתכו מראש המגל הוי לקט ופסק כר' ישמעאל וסיפא הכי קאמר הנופל מאחר המגל ואפילו אם נשר מתוך ידו או מאחר היד ואפילו אם חתכן תוך המגל לבעל הבית דתרתי בעינן כדי שיהא לעניים כלומר שיהא פטור מן המעשר תוך היד וראש המגל דדמי לתוך המגל או ראש היד ותוך המגל דדמי לתוך היד ותוך המגל וכ"ש תוך היד ותוך המגל גופויהו:
בלבנים. שהן מבושלין כל צרכן:
בירוקין. לשון עלה ירק שהן לחין שלא נתבשלו:
שאי אפשר לגורן לצאת בלא ירוקין. דהא אין כל השבלין שוין דאפשר שימצאו ירוקין הרבה בשדה אע"פ שקוצרין התבואה כשהיא מבושלת:
דר' יהודה בן אגרא היא. משום דקשיא ליה לר' יוחנן בפ' הזורע מתני' דתנן גר שנתגייר והיתה לו פרה ונשחטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק פטור אלמא דספק מתנות לקולא והא תנן שספק לקט לקט ומשמע דדינא דספק לקט לקט כולי עלמא מודו ומשום הכי מקשי ר"מ לרבנן דרבנן גופייהו לא פליגי ביה אלא משום דס"ל דירוקין הרבה ימים קודם קצירה הוו אבל אי הוה מספקא להו מודו לר"מ וקאמר ר' יוחנן דדינא דספק לקט לקט ר' יהודה בן אגרא הוא דתני לה כדמפ' ואזיל:
דברי הכל היא. וכלהו מודו שספק לקט לקט כדמוכחי לקמן מקראי ומתני' לא קשי אהדדי דישראל גבי קמה עיקרו חייב דהא קמה כשנולד לך בה ספק ואתה מעמידה על חזקתה בחזקת חיוב היא דמעולם היא עומדת לך דשל ישראל היתה ומשום הכי ספק לקט לקט ולחומרא:
ספקו פטור. דאוקמיה אחזקיה:
אי אתה מודה לי שספק לקט לקט. דרבי יהודה קאמר להאי טעמיה ואח"כ לא תפלוג בירוקין והכל לעניים ולר' יוחנן רבנן סברי דספק הוא והוי לבעל הבית:
משיב את חכמים. דרבנן מודו דספק לקט לקט וכו' אלא דרבנן ס"ל דודאי ירוקים לבעל הבית ור"מ מספקא ליה ופסק הרמב"ם ז"ל כר"מ בפ' הנזכר ולא ידעתי למה:
הצדיקהו במתנותיו. דאילו לראות לו זכות בדין הא כתיב ודל לא תהדר בריבו אלא לענין מתנותיו מיירי ועשה לו צדקה:
מה ששנה לנו ר' תעזוב. דתני בת"כ מנין שספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה ת"ל תעזוב אותם ומתעזוב יתירה קא דריש דתרי כתיבי חד בפרשת קדושים וחד בפרשת אמור ומפ' ר' יוחנן הנח לפניהן משלך והך דרשא מהניא גבי פאה ולקט דכתיבי ביה אבל לא לענין שכחה ומשום הכי קאמר רבי אי לא קרא דלגר ליתום וכו' דכתיב בשכחה ומפ' דיהיה קרא יתירה הוא ולדרוש יהיה בין מן דיליה בין מן דילך הב ליה:
הדרן עלך הפאה ניתנת בס"ד