פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו
פרק ד · הלכה ה
הקדיש קמה. כשהיא קמה:
ופדה קמה. ופדאה כשהיא קמה:
חייב. ואינו פטור מטעם הקדש דכי בא לקצרה כבר פדאה וחייב בשלשתן:
עמרים ופדה עמרים חייב בשכחה. דכשהקדישן כבר היו עומרים וחל עליהם חיוב שכחה וכיון דחל בהו תו לא פקע מינייהו חיובייהו:
קמה ופדה עומרים. כשהקדישה היתה קמה וקצר ועימר בעודה קדושה ופדאה אחר כך הילכך לא פאה ולא שכחה חלו וכבר נקצרה ונעשית עמרים לא חל עליה שום מצוה דכי קצר דהוי זמן חיובא הקדש הוה וכתיב קצירך למעט הקדש: עד שלא באו לעונת המעשרות. בפ"ק דמעשרות מפורשת עונת הפירות והירקות:
ופדאן חייבין. ופדאן ג"כ עד שלא באו כיון שפדאן קודם זמן חיובן כי אתי זמן חיובן בתר הכי לא מיקרי תבואת הקדש:
ומשבאו לעונת המעשרות. שהקדישן אחר שבאו ופדאן נמי חייבין כדפרשינן דכי הקדישן כבר חל עלייהו חיובא ותו לא פקע:
וגמרן הגזבר פטור. דתבואת הקדש פטורה:
עד שלא נגמרו. בגמ' מפ' שלא הביאו שליש וכללא דהך מתני' דאין הקדש פוטר אלא כי נגמרה המלאכה שבה תלויה המצוה ברשות ההקדש כגון פאה בקצירה כדכתיב קצירך ולא של הקדש ותרומות ומעשרות בגורן כדכתיב דגנך ודרשינן דיגונך ופי' רש"י ז"ל לשון קיבוץ כרי ולא דיגון הקדש או בגידול שליש גבי שאר פירות כדכתיב תבואת זרעך ולא של הקדש אבל אי מקמי דאקדיש הויא להו טבל דנגמרו מלאכתן לא מצי הקדש תו להפקיע תרומות ומעשרות מיניה ואפילו לא פדאן ועיקר דבר זה מתברר בריש פ"ק דתרומות בגמ' והא דנקט במתני' משבאו לעונת המעשרות ופדאן הוא הדין אפילו לא פדאן דפודה מיד הגזבר מיחייב במעשרות ולא דתני פדאן היינו לאשכוחי לאותן מעשרות היתר אכילה ובלאו פדיון לא מצית אמרת דהא מעילה אית בהו אי נמי תני סיפא אגב רישא וסיפא דמתני' דקתני שבשעת חובתן היו פטורין דוקא היא:
ופדאתה חייבת. ופדאתה ג"כ קודם גלגול חייבת דאחר פדיון גלגלתה:
הקדישתה משגלגלתה חייבת. דכיון דגלגלה קמי דאקדשה תו לא אתי הקדש ומפקע לחיובא דטבל:
וגלגלה הגזבר. דגלגול הקדש פוטר דדרשינן עריסותיכם ולא עריסת הקדש:
ולמה תניתה תרין זמנין. האי כיוצא בו במס' חלה ובמכילתין:
בחלה למירוח. גמרן דקתני במס' חלה היינו מירוח וגמרן דמכילתין היינו שהביאו שליש הראשון ביד הגזבר ומשום דתני לה במס' חלה ובההיא שפיר תני גמרן דבמעשה אדם שייך תני הכי נמי גמרן וצריכי דיש הבדל בין מדת שליש למדת מירוח דאילו מדת שליש פיטור וחיוב בבעלים דחיובא ותורת שנים נמי גרים ואילו מירוח איסור ובבעלים דחיובא הוא דגרים אבל תורת שנים לא גרים וטעמא דבקרא דכתיב עשר תעשר תבואת זרעך דמיניה דרשינן תבואה שזורעים אותה וצומחת דהיינו הביאה שליש הוא דמיחייבא כדאיתא בפ' לולב הגזול ובפ"ק דמעשרות ודרשינן נמי שלך ולא של הקדש ולא של גוי והתם כתיב נמי שנה שנה דמיניה דרשינן דאין תורמין ומעשרין משנה זו על חברתה ואילו גבי מירוח דכתיב מעשר דגנך דדרשינן דיגונך לא כתיב שנה שנה ונקטינן דתבואה שהביאה שליש בשנה שניה של שמיטה דדינה מעשר ראשון ומעשר שני ונתמרחה על ידי ישראל בשלישית אינה נופלת לחיוב מעשר עני אלא כדקיימא קיימא דכי עשה גורן לא סלקי אלא דאיכא איסור אכילת עראי וכי אקדיש קמי שליש והביאה שליש בידי הקדש ופדאו הדיוט ונתמרח ביד הדיוט פטורה דקי"ל כרבן גמליאל וכדלקמן ומידת שליש פיטור וחיוב לגמרי גרמה דכי קצר אחר שהביאה שליש איכא חיוב פאה ולקט ושכחה כדלעיל וכו' עשה גורן איכא איסור אכילת עראי ואילו קצר קמי הכי ליכא חיוב פאה ואפילו עשה גורן ליכא איסור טבל דלאו אוכל הוא ותנן כלל אמרו במעשר כל שהוא אוכל וכו' ונראה בעיני דטעמא דמתני' דחלה פרישו לה במירוח דבר הלמד מעניינו הוא דומיא דחלה דבתר גלגול אזלינן בה ולא בתר גידול דאילו קמח שלקחו ישראל מגוי ועשאי עיסה פשיטא דחייב בחלה ואילו בפאה דמצותה במחובר בתר שליש אזלינן כדאמרינן לעיל גבי הקוצר לשחת:
מתני' דר' עקיבא. מתני' דתנן משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין דמשמע דכיון דשליש הראשון ביד הדיוט והקדישן אחר זה אע"ג דגדלו שני שלישים ביד הקדש אין לחוש להם דאחר שליש הראשון את מהלך וחייבין כל הגדולין כר' עקיבא היא:
התוספת פטור. לר' עקיבא דשדי תוספת בתר עיקר וכיון דס"ל לקולא כ"ש לחומרא:
התוספת חייב. התוספת דוקא הוא דחייב והוי טבל וחולין מעורבין רש"י ז"ל האריך לבאר תיקונן בפ' ראשית הגז עיין עליו:
מאי כדון. כדון לשון עכשיו כלומר עכשיו לענין הדין מהו הא דאמרינן מתני' כר' עקיבא מסכימים בזה בני הישיבה דמתני' מחייבא אפילו שמירח ברשות הקדש דיחידאה היא:
תיפתר כר' עקיבא. היא:
ובמירוח. אם באת להעמידה כר' עקיבא וכדפרישית תפרש דחייבים דקתני היינו שפדאם קודם מירוח ובמירוח שמרחן ההדיוט בתר הכי חייבין דאילו מרחן גזבר ואח"כ פדאן אפילו הוו כלהו גידולין ביד הדיוט מודי ר' עקיבא דמירוח הקדש פוטר וכדאיתא בפ' ר' ישמעאל דמנחות אבל פדאן קודם מירוח כשמרחן הדיוט אח"כ חייבין כלהו גידולין לר' עקיבא ואפילו שגדל ביד הקדש שני שלישים אלא שהמעשרות אין ניתנין לבעליהן כדאיתא במס' דמאי וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א דהלכות תרומות:
ולרבנן שני שלישים. דהקדש איכא ולא שדינן תוספת בתר עיקר ואפילו מירח ההדיוט נמי פטור ואם באת להעמידה ככ"ע תפרש דמיירי שקצר מיד דאחר שהקדיש פדה מיד וקצר מיד בענין דלא גדל כלל ברשות הקדש ומודו בהכי כולי עלמא ובפ' ראשית הגז הגירסא בהפך דר' עקיבא מחייב ורבנן פטרי ותלמוד דילן עיקר או שמא משום דקיימא לן כר' עקיבא שנאוהו בלשון חכמים כדאשכחן בפ' כל שעה בפ"ק דב"מ: