אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו

פרק ד · הלכה ג

הלכה ב

אין קוצרין אותה. העניים:

במגלות. שקוצרין בהן חטים ושעורים:

בקרדומות. כגון פאת בצלים ושומים וכיוצא בהן שדרך לעקור אותן בקרדומות:

שלא יכו איש את רעהו. מפני שדינן לבוז:

שלש אובעיות ביום. מפ' בגמ' מלשון נבעו מצפוניו ומתרגמינן אתגליין מטמרוהי שבעל הבית נגלה ונראה בתוך שדהו כדי שיבואו העניים ויקחו פאה:

בשחר ובחצות ובמנחה. בגמ' מפ' מאי שנא הני זימני:

פלוגתא דר"ג ור' עקיבא. בגמ' מפ' לה:

של בית נמר. כתב הרא"ש ז"ל שם מקום כדכתיב ואת בית נמרה ואינו כן דההוא מארץ סיחון ועוג הוא ולא נתקדש בקדושת הארץ ועוד דהוה ליה למיתני בני בית נמר או אנשי בית נמר כדתנן אנשי הר צבועים אלא שם משפחה בארץ ישראל הוא כדתנן בית אבטינס בית גרמו במס' יומא ובמס' שקלים:

היו מלקטין על החבל. קושרין חבל מקצה השדה ועד קצהו ומפ' בגמ' דכל חבל היה ארכו מאה אמה וקוצרין והולכין על החבל כהלוכו ונותנין פאה בסוף החבל שיעור אורך אמה דהיינו אחד ממאה וחוזרין וקושרין החבל ומניחין פאה בסופו והיינו דקאמר ומניחין פאה מכל אומן ואומן אומן לשון שורה כדתנן בהפועלים בחזרתן מאומן לאומן:

בשחר מפני המניקות. שאז בניהן ישנים ויוצאות השדה ללקוט:

מפני התינוקות. שהיו ישנים בשחרית בחצי היום יוצאין ללקוט:

מפני הנמושות. בריש אלו מציאות מפ' סבי דאזלי אתיגרא הן הזקנים שהן תשי כח והולכים לאט שנשענין על משענתן תרגום שבטך ומשענתך חוטרך תיגרך ומגיעין לשדות לעת המנחה:

לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו. שימצאו שלשה עתות אלו את בעל הבית עת בואם לשדה אבל אם רצה להתגלות עוד יכול הוא:

ור' עקיבא סבר יכול לפחות אבל אין לו להוסיף. כדי שלא יקבע זמן לעניים מיודעיו כיון שהוא בשדה שאינה שעה קבועה לכל העניים ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב כר' עקיבא וכתב הרא"ש ז"ל וקשה לי לפרש בכל השלשה זמנים משום דבפעם אחת מניח אדם פאה בסוף שדהו ומיד העניים נוטלין הכל וקשה לפרש פלוגתא דר' גמליאל ור' עקיבא ופירש הרב ז"ל דבלקט מיירי מתני' ואיני רואה כאן קושיא שיש לאדם הרבה שדות במקומות חלוקות ואינו קוצר אותן כאחד וצריך לעמוד על פועלים וקאמר מתני' שיניח הפאה בעת כוללת לכל העניים ויקצרם וילך על מלאכתו בעתים מיוחדים שאמרו חכמים וטעמא דמתני' שאין לעניים רשות ללקוט הפאה אלא אם כן הבעל הבית שם או שלוחו וצריך להו שעה קבועה כדי שלא יתבטלו ממלאכתם ולכך תקנו שיגלו בשחר וכן בחצות וכן במנחה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב ובתוספתא פ"ב ולר' עקיבא הני זימני דווקא ואם רצה כולן בשחרית ולא יזכו אלא המניקות הרשות בידו ולר' גמליאל לפחות צריך שיקצרם באלו השלשה זמנים כדי מניקות ותינוקות וזקנים ואם רצה לחלק הקצירה בזמן אחר עוד כדי שיבואו מיודעיו יבואו כנ"ל:

שהיו נותנין פאה אחד ממאה. דהא תנן לא יפחות מששים:

מזכירין אותן לשבח. שעושין מצוה בכל אומן ואומן:

ה"ג מפני חמשה דברים אמרו. ול"ג אמרה תורה ובפ' במה מדליקין דגרס אמרה תורה מש"ה גרסינן התם מפני ארבע דברים:

לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדהו. ואע"ג דר' שמעון ס"ל לעיל בפ"ק דפאה קדשה באמצע אפילו הכי גזרו רבנן דלא יתן אלא בסוף:

בא וטול לך הפאה. דכיון דמניחה בתחלה או באמצע זה שנמצא שם לוקחה והעניים האחרים מתיאשין וסוברין זמן יש עד שיגיע לסוף שדהו ששדהו גדולה היא ולא נתבטל ממלאכתנו ונמצא מפסידין:

שלא יאמר כבר נתתי. והן מגיעין עד שלא קצר הסוף ואומר להם באמצע הנחתיה ונטלוה:

ויהא בורר היפה. טעמא אחריתא היא לרמאין דכיון דאין מקום קבוע לפאה יברור החטים יפים ויקצרם ויניח מה שירצה אבל כשהיא בסוף זכו עניים בחלקם:

ומשום שאמרה תורה לא תכלה פאת שדך. ופשטא דקרא בסוף השדה מיירי דמרבינן אמצע מייתורא דלקצור כדאיתא בפ"ק מכל מקום פשטא דקרא לסוף הוא כמו על ארבע הפאות פאת זקנך ואשכחן נמי בפ' השולח דאמרינן נראין דברי ר' טרפון בשן ועין הואיל והתורה זיכתה לו ודברי ר' עקיבא בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה