פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו
פרק ד · הלכה א
הפאה ניתנת. הפאה של תבואה וקטנית ואילן ניתנת במחובר חוץ מדלית ודקל ניתנת לעניים כלומר זכו ורשות עניים בה:
ניתנת. לעניים:
במחובר לקרקע. ויבוזו אותה וכל דאלים גבר ותרתי קמ"ל חדא שיניחנה במחובר ויזכו בעצים ובקשים וחדא שיניחנה לפניהם ויבוזו אותה כרצונם כדתני לה ואזיל ובגמ' נפקא לן מקראי:
בדלית. גפן גדולה המודלית ע"ג קונדסין או ע"ג אילן ודקל הוא גבוה מאד ואין לו ענפים לצדדיו שיסתייע האדם עצמו אלא קורה גבוה וישרה וכיון דיש סכנה בעלייתן מצות פאה שלהן בתלוש כדנפקא לן בגמ':
אף בחליקי אגוזים. דינן כמו דלית ודקל ובגמ' מפ' טעמא דר"ש:
חליקי אגוזים. פירש בערוך דאילן של אגוזים קרי הכי לפי שהוא חלק ואין לו קשרים ולא ענפים ואין אדם יכול לעלות בהן כשאר אילנות:
אפילו צ"ט אומרים לחלק. ארישא קאי לבוז שילקטו מן האילן כאשר תמצא ידו בלא חלוקה:
לא תכלה פאת שדך בקוצרך. משמע כשהוא קוצר יניח פאת השדה בלא קצירה מכאן למדנו דניתנת במחובר וברייתא בתרייתא מתעזוב אותם ר"ל כרצונם נפקא לן תרתי במחובר ושיבוזו ולא שיחלקו:
תבואה בקשה. הנח לפניהן התבואה עם הקש שלה שלא תשיר הפרי מן הקש שלו ותתן לו הפרי ותטול לעצמך הקש:
עמיר. קש של תלתן וכן פירש בערוך:
מכבדות. כמו מכבדין את הבית דכובדא דתמרי חזי לטאטא בו את הבית:
הדלית הדקל. שאין הקטן מושל בו כגדול הדקל מפני גבהו והדלית אין אדם יכול לעלות בה מפני חלישותה ואם יעלו בה ב' או ג' תשבר ויבואו לידי סכנה הילכך בעל הבית מלקט ומוריד למטה ומחלק בתלוש ביניהם:
תעזוב הנח לפניהם כמות שהיא. ויבוזו כרצונם דלא כתיב לעני ולגר תעזבם אלא תעזוב אותם משמע דתעזוב קאי נמי לעני ולגר דיעשו מה שירצו וכל דאלים גבר והכי דריש להו בתורת כהנים הני תרי דרשות במחובר וכל דאלים גבר מקרא דתעזוב:
ת"ל אותם. ומיעוטא הוא וכי תימא והא אותם אפיקתיה תרי תעזוב אותם כתיבי:
ואינו מחובר. בעיא הוא דכיון דסתם נוף אילן גבוה מן הארץ יותר משלשה ואם אני אומר וקורא פאה באילן והא כי מלקטים פועלים משירין פירותיו למטה והפאה מניחין אותה באילן ואינה מחוברת הפאה למה שקצרו דהפאה ברשות אחד והפירות שלקטו ברשות אחד כדמפ' ואזיל:
אין תימא מחובר. כלומר אם תוכיח מכח ברייתות דלמעלה נמי מחובר הוי הוא מצי קורא שם פאה למעלן דאפילו הכי חשיב מחובר ורשות אחד:
ואין תימא וכו'. ונ"ל דקפיד הכי דכיון דדרשינן שדך שלא ליתן פאה משדה לחברתה משמע דבעינן דמתחזי דפאה תהא ממה שקצר וכיון שזה למעלה משלשה וזה למטה משלשה דילמא דאין שם פאה מועיל אלא לאחר שהורידו עניים למטה ואם קרא שם עודם למעלה אין מועיל:
ואין תימא קורא שם פאה למעלן. כלומר ומאי נפקא מינה אי קורא למעלן או דוקא למטה:
דאי קורא שם למעלה. הוצאה משל עניים. אם צריכין סולם לעלות בשאר אילנות או חבל לקשור עצמן והוצאת שכירות סולם וחבל משל עניים דהא בעל הבית עבד מצוה דידיה:
מפני הסכנה. מפני פחזותן של עניים אולי יפלו וההוצאה וההכנה לעלות יהא משל בעל הבית וכל זה בשאר אילנות דאילו בדלית ובדקל ודאי דאין קורא אלא למטה וההוצאה משל בעל הבית דהא קתני בעל הבית מוריד ומחלק:
רבי מאיר לא דריש קציר. בתמיה דמיניה דרשינן לעיל מה קציר מיוחד וכו' יצאו דלית ודקל דלא:
ר"מ אמר כל האילנות סכנה. לאו מפני גבהן וסכנת עלייתן אלא מפני פחזות של עניים:
שקרא שם פאה וכילה. שלא כדין עשה שהיה לו להניח לעניים ולבזבז במחובר ואע"פ שעבר בלאו לא נשתנה דינו:
וקורא אני עליו לא תכלה פאת שדך. דמשמע לא תכלה הפאה שקצרת לא תמנעם ויבוזו כמו לא יכלה ממך:
לא קרא שם פאה וכילה וכו'. כלומר לא מיבעיא כשקרא שם פאה וכילה אלא אפילו לא קרא שם פאה נמי וכילה כך דינו דבין כך ובין כך קורא אני עליו לא תכלה ותעזוב והניחם לבוז לא כתיב לא תגמור לקצור אלא לשון מניעה נמי משמע והכי קאמר לא תכלה פאתך בקוצרך לא פאת שדך מצד שדך ולא מצדך שקצרת כילוי:
והתנו ביניהם. לחלק והושוו כולם באותה עצה ובעל הבית הניח במחובר:
אפילו כן אין שומעין לו. לעני שנתן העצה ללקט והוא יחלק לכולן אלא בעל הבית מחלק בידו שאם העני מחלק דילמא העני מיקרבא דעתיה לגבי עני אחר מודעתו וישליך לפניו כנ"ל ור"ש ז"ל לא פי' כן:
מודעתו. קרובי ויודעו מלשון הלא בעז מודעתנו:
את אמר חזרה פאה לעומרים. כדאמר לעיל בפ' אלו מפסיקין דאף בזה דמן העומרים גובים הפאה לעניים ועבר בעל הבית והתנו ביניהם דעני יחלק:
אפילו כן. כלומר הדר פשטא ואמר דאף כאן דבעל הבית יחלק דהוה אמינא טפי עדיף דעני ילקוט ויחלק כיון דעבר בעל הבית וכילה כיון דחזרה פאה לעומרים ועבר בעל הבית משיחלק אותה בעל הבית דמחזי כחשוד וקמ"ל דאפ"ה בעל הבית מחלק בידו: