אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו

פרק ב · הלכה ג

הלכה ב

הכל מפסיק לזרעים. כל הני דתנן לעיל דמפסקי היינו לזרעים דהו"ל תבואה וקטניות וכתב הרא"ש ז"ל דאתא לאתויי האי דר"ל דאם עוקר את המחרישה וכו' ולהנהו אמוראי מרבה מצר וחצב:

ואין מפסיק לאילן אלא גדר. לת"ק היינו כולהו אילנות דתנינן פ"ק דמיחייבי בפאה מפסיק להו גדר בר מחרובין כדמפ' מתני' ובגמ' מפ' סדר מטען וכמה קירוב גזען אצל הנחל או לשלולית דמש"ה לא מפסקי דכי חורש אצלן נכנסו כלי המחרישה בנחל או בשלולית דבהכי מיחזי דלא הוו הפסקה ועוד מפרשי שיעור נופן כדאיתא בגמ':

אלא גדר. וסתם גדר גבוה עשרה טפחים והכי איתא נמי בת"כ:

אם היה שער כותש. בגמ' מפ':

כל הרואין זה את זה. אחרובין קאי דאפילו גדר אין מפסיקן ואע"ג דלא שייך ראייה באילן משער תנא הכי דאילו היה להן ראייה היו רואין זה את זה שאין שום דבר מפסיקן ולמעוטי אם היו בתים גבוהים באמצע דמפסיקין והכי אשכחן בפ' הספינה כל שרואה פני חמה זהו הגזע וכל שאינו רואה פני חמה זהו מן השרשים שלא כדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג דמתנות עניים שכתב דקאי אאנשים שעל גבן ופי' כן משום דלא שייכא ראייה בחרובין ואין פי' זה נכון ושמא כיון הרב ז"ל שלא להרחיקן יותר מדאי שאם היה לו חרוב א' כאן ולסוף פרסה חרוב אחר אלא שלא יהא שום דבר מפסיקן שאין סברא שיתן מזה על זה והנכון כדפרישנא ולמעוטי נמי הראשונים רואין את האמצעיים ואין הראשונים רואין זה את זה כדאיתא בגמ':

שהיו להם בכל הרוח. ואפילו אינם רואין זה את זה ובגמ' מפ' מי מכוון להם את הרוחות:

משמו. של ר"ג:

שהיו להם. בכל העיר מד' רוחות נותנין פאה א' וטעמא מפני שהם גבוהים הרבה ומסובכין כדתנן בב"ב בחרוב ובשקמה חמשים אמה:

מהו כותש כעלי במכתשת וכו'. נראה מדברי רבנן שמשון ז"ל במס' כלאים פ' כרם שחרב דמספקא ליה לתלמודא השתא אי האי שער כותש מלשון כותש במכתשת דמנחות והיינו שהגדר הוא מלבנים או מעפר ומחמת הענפים שכובדים בו נכתש ומתמעט מגבהו שכתב שם כלשון הזה משמע דאיבעיא ליה בפירושא דהאי כותש אי בגדר קאמר שהעפר תיחוח למעלה כמין אבק כעלי הכותש במכתשת שמה שבתוכו תיחוח ודק וחשיב אותו העפר כמאן דליתיה לפי שסוף הרוח לפזר העפר ולמעט הכותל מעשרה או דילמא כותש על גבי הגדר שענפי האילנות שמכאן ומכאן מסתבכין זה בזה למעלה מן הגדר ופשיט ליה מדקתני מתני' שער כותש משמע אבל אין הגדר כותש עכ"ד ואין במשמע לשון כעלי במכתש מה שפי' ז"ל דמתני' דמנחות הוו להו לאתויי ועוד להך פירושא היאך מתישבת ברייתא דתניא לעיל בריש פרקין אם היה שער כותש שמכאן ומכאן אינו מפסיק מצד א' מפסיק ועוד דסתם גדר של אבנים והיאך אפשר שהרוח ימעט הכותל מעשרה כדברי הרב ז"ל לכך נ"ל לפ' דהכי מיבעיא לן האי כותש הוא מלשון כעלי במכתשת שמכה העלי במכתשת שתחתיו והכא נמי כי נותן פאה אחת הוא כשהענפים דשני הצדדין מסתבכין ומכין על גבי הכותל ממש בענין שהכותל נכסה בענפיהן גם הגדר עצמו כותש בהן מחמת דחיקתן בו ומשבר הענפים ומרקיבן מתוך לחלוחיתו אבל אם ענפיהם גבוהין מן הגדר ולמעלה שאינם נוגעין בגדר אף אם הם כותשים זו בזו נותן שתי פאות דכח הגדר במקומו עומד:

או כותש. זה עם זה ע"ג גדר קאמר ואע"פ שאינן נוגעין בגדר וכ"ש כותש הגדר ממש. לשון כותש שנאחז זה בזה כמו שמריב עם חברו בכעס ואפילו אינו נוגע בו כי ההיא דב"ר בריש וירא אליו איתתיה דר' יוסי הגלילי הוה מכתשה עם אמתה פי' מריבה עם שפחתה אף כאן דומה כמי שלוחם זה עם זה ואפילו שאינן נוגעים בגדר קתני שנותן פאה אחת וכ"ש בקמייתא:

ומסיק מן מה דתני שער כותש וכו'. כלומר אי ס"ד דמתני' מיירי דוקא בשהענפים מכין בכותל אמאי לא משתמיט בשום דוכתי דליתני הגדר כותש דאי בעינן כעלי במכתשת הא גדר נמי כותש הוא שגם הוא משבר ומרקיב הענפים ומדלא תני הכי ש"מ כותש על גבי הגדר הוא דתנן שמע מינה:

ולא תני הגדר כותש. לא כאן ולא במס' כלאים ובהאי פירושא מתישבת ברייתא דלעיל מצד א' ומשני צדדין בין אם הגדר כותש בין אם שער כותש שנכנס באויר השדה האחר אבל אינו כותש לענפי האילן שרחוקים ענפיו ממנו ודברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג אינן מתוקנין כל צרכן:

זימנין דהוי בה בתוך ארבע אמות. כי תנן במתני' דאין מפסיק לאילן לא נחל ולא שלולית ולא גדר אם אינו גבוה עשרה טפחים זימנין נדון והוא שיהו גזעי האילנות סמוכין עליהן תוך ארבע אמות וזימנין נדון והוא שיהו סמוכין ותכופין הן בעצמן דהיינו תוך עשרה טפחים ולעולם בעיא שיהו נטועין מטע עשרה לבית סאה כגון אם הן נטיעות כדאיתא בפ"ק דשביעית דמטי לכל חד מאתן וחמשים אמה וטעמא דכיון דחורשין כל בית סאה בשבילן כדתנן בשביעית סדנא דארעא חד הוא והקרקע מקשרן אבל אי מפוזרין יותר מבית סאה מאי דמפסיק לזרעים מפסיק להו נמי:

מה את ש"מ. כלומר היכי דמי:

ומסיק דבעינן שיהו גזעם בתוך ארבע אמות לגדר. דהיינו שיעור עבודת הכרם כדאיתא בכלאים וכיון דליכא שיעור עבודה בתוך השדה וכשבא להפוך המחרישה לחרוש אצל גזעו על כרחו נכנס תוך הנחל או לתוך הגדר נמוך או לתוך השביל בהכי הוא דקתני שאינו הפסק ונותן פאה אחת ותוך ארבע אמות לגדר דנקט אשיגרת לישן הוא דתנן הכי בכלאים לשיעור עבידא ורמז בטעם של ארבע אמות אבל תוך ארבע אמות להפסקות דמתני' קאמר:

והן שיהו תוך עשרה טפחים בין נוף לנוף. ופעמים נמי מחברן לפאה אף אם גזעם רחוקים זה מזה הרבה והוא שיהו הנופות של אילן שמצד זה ונוף של אינן שמצד זה תכופים נופות עצמן תוך עשרה טפחים ואף אם גזען רחוק יותר מארבע אמות לגדר או לנחל ואז נותן פאה אחת אבל אי איכא עשרה טפחים בין נוף לנוף לא הוו תכופים כיון שגזעם רחוק ונחל או שביל סגי להפסיקן ונותן שתי פאות ולעולם בעינן שיהו מטעתן עשרה לבית סאה והרמב"ם ז"ל בפ"ג לא כתב להך מימרא דר' מנא בהלכותיו אלא משנה כפשטה ולא ידעתי למה:

העיר מכוונת להן. את הרוחות בצד מזרח העיר היה נותן פאה אחת אע"פ שאין רואין זה את זה וגם היו בתים בין זית לזית אפילו הכי היו נותנין מאחד על הכל וכן לזיתים של צד צפון וכן לכל הרוחות:

ד' בדין לכל ארבע רוחות. בית הבד שעושין בו שמן של זיתים והבדים היו מכוונים:

היו שלשה אילנות. כלומר היו שלשה סדרי אילנות ושמעתא באנפי נפשה היא לפרושי כשאין רואין זה את זה והני אילנות חרובין נינהו דתנינן בהו כל הרואין זה את זה:

הראשים. הם החיצונים:

ואין הראשים רואין זה את זה. כגון שהן בשיפוע ההר והאדם רואה האילן הסמוך לו דהיינו באמצע שיפועו ואינו רואה האחר שבשיפולי ההר ופסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר בזיתים כר"ג דמעשה רב ועובדא דבי רבי כוותיה שייכא ובחרובין פסק כת"ק דר"ג מודי ליה:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה