אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו

פרק ב · הלכה א

פרק ב

אלו מפסיקין לפאה. של תבואה וקטניות דאילו פאה דאילן הא תני בסיפא דאינן מפסיקין אלו מפסיקין השדה לדונו בשנים ונותן פאה מכל שדה ושדה ואי יהיב מחד עליו ועל חבירו מפ' בגמ' דלא קדשה:

הנחל. מפ' בגמ' ואע"פ שאינו מושך מים עכשיו אלא כיון שאינו מקום זריעה שמלא חול ורגבים מפסיק:

והשלולית. מפ' בגמ' כל שהיא מושכת לעולם ובפ' הכונס מפ' אמאי קרו לה שלולית וקאמר אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה דבעלי השדות דההיא בקעה משקין שדותיהם משם ולא בעינן שיעור לרחבה דסגי בחדא והיינו דלעולם היא מושכת כדאיתא בגמ' ורחבה ואינה קבועה לקמן פליגי בה ר' יהודה ורבנן:

דרך היחיד. מפ' בפ' המוכר פירות דרחבו ארבע אמות:

דרך הרבים. מפ' התם רחבו ט"ז אמה: שביל היחיד. קטין טובא כגון כי שקיל כרעא ומנח כרעא:

שביל הרבים. לכרמיהם או לשדותיהם אבל אינה דרך לעוברי דרכים:

הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים. אשביל יחיד ושביל רבים קאי:

והבור. שדה בור שדה שלא נחרש ולא נזרע תרגום והאדמה לא תשם וארעא לא תבור:

והניר. שדה חרושה ולא זרועה:

וזרע אחר. כגון חטים מכאן וחטים מכאן ועדשים באמצע נותן פאה לחטים אלו לעצמן ולחטים אלו לעצמן וכתב הרא"ש ז"ל ונ"ל שצריך שיהא אורך ההפסק מקצה השדה אל קצהו דלא ישאר בו מחובר כדי שיעבור הבקר בכליו דהיינו ארבע אמות בלי הפסק דאי נשאר בו ארבע אמות בלי הפסק חשיב כשדה אחת ע"כ דר' יוחנן סבר לקמן כר' אלעזר בר' שמעון דבגדולה בחמשים אורך הפסקתה סגיא ובפ' כל סאה אמרינן בהדיא דכ"ע סברי דבקטנים על פי רובה ואין לנו אלא דברי חכמי הגמ' ונ"ל דנכון הוא לפסוק כרבנן דאמרי התם בפ' כל סאה מפולשים מראש השדה לסופו כדברי הרב ז"ל דר' יוחנן:

הקוצר לשחת. בגמ' מפ' דבשחת דחייב בפאה תני לה ר"מ דגדל שליש וקוצר לקליות ולא מפליג בין קוצר לבהמה או לאדם דכיון דמחייב בהך קצירה שלא לקצור לפני העומר ה"נ מחייב בפאה בהך קצירה ומאי דמשייר מכאן ומכאן לאוצר הנשאר לצדדין זה מתחייב בפני עצמו וזה מתחייב לעצמו כר' עקיבא דלקמן בפ' מלבנות:

אינו מפסיק אלא א"כ חרש. דמשום דמפסיק בקצירה לא חשיבי שתי קצירות להפסיק פאה אלא אתחלתא דקצירה היא וכולה חדא היא:

אלא א"כ חרש. ואז הוי שדה ניר:

שדך לחייב על כל שדה ושדה. בת"כ איתא ואע"ג דלעיל דרשינן מקרא דשדך לרבות פאה לאילנות תרי שדך כתיבי חד בפרשת קדושים וחד בפרשת אמור ועוד דהא אסיקנא דעיקר דרשא הוא מבנין אב דזית וכרם ומפ' תלמודא דהכי קאמר שלא יוציא וכו' כלומר דאע"ג דקורא שם בפירוש באחת על שתיהן עד כאן לזו ועד כאן לזו אפילו הכי לא מהני שאינו יכול להוציא משדה על חברתה:

על חברתה. ובמתני' מפ' מהו ההפסק שגורם להיות שתים:

ה"ג אינו מחוור ויש גורסין אותו בבי"ת והיא היא וכן תרווד תרבד וכן אויר אביר וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפ' ויצא וסתמא דתלמודא מפ' אלו ההפסקות דתנן במתני' אינן מחוורין בידן דחכמים דלהוו הלכה למשה מסיני:

דאין תימר מחוור הוא. אפילו לגבי אילן נמי נהוו הפסקות ואנן תנינן דאין מפסיק גבי אילן אלא גדר ולמ"ד דפאת אילן ילפינן משדך לילף מינה ומינה:

וחבריה מקשה הא גדר מחוור הוא. כיון דמפסיק לאילן והא אשכחן ביה נמי דינא דמשמע דאין מחוור בידן:

דאין תימר מחוור בידן:

אפילו שער כותש. נמי להוי מפסיק:

דתנינן. בפרקין דאין מפסיק גדר לאילן:

אם היה שער כותש. שער כותשו ענפי האילנות ובדיהן מעורבין מלמעלה ונוגעין זו בזו ולקמן מפ' אם צריך שיגעו ענפים בגדר ויחלידוהו או אפילו יש אויר בין ראש הגדר ולענפים:

ומתרץ ליה חבריה ואין תימר אין מחוור הגדר אפילו מצד אחד. חזינן דמפסיק דכשאין נכנסין הענפים אלא מאילן של צד אחד ואין ענפי אילן של שדה האחר נכנסין כאן ואם לא היה בידן קבלה הא ריעותא איכא היכא דמצד אחד כותש והוה להו למימר דאינו מפסיק ובברייתא משמע דמצד אחד מפסיק אלא ודאי הכי גמירי ליה ולא דנו ביה כפי הסברא:

לא קדשה. ומה שמוסיף על שיעורה של זו בשביל פאה של שדה האחרת חייבת במעשרות:

נתכוון לזכותו מן המצר. נתכוון לזכותו לעני כדי שנא יתבטל ממלאכתו להמתין עד שיקצרו האחר זוכה לו על זו שקוצר משום פאה בשדה אחרת שלא היה מפסיק ביניהן אלא המצר מי אמרינן דכיון דלחזקת נכסי הגר הוי הפסק דהחזיק בזו לא קנה האחרת כדאיתא בפ' חזקת הבתים ה"נ הפסק הוי ולא קדשה או דילמא כיון דלא תנייה במתני' לא הוי הפסק.

שרע. לשון השמטה כמו גולתיה שריעא מיניה דפ' אין עומדין.

מיחלפא שיטתיה. כלומר אמאי מספקא ליה לר' ייסא ותפשוט ליה מדידיה:

דתנינן תמן. בפ' מלבנות התבואה:

מודים חכמים לר' עקיבא. אע"ג דפליגי במנמר שדהו ושייר קלחים לחים:

מנמר. כמו מנומר שמלקט כאן המבושלים כל צרכן ומניח את הלחים שלא בשלו וחוזר ומלקט במקום אחר דהוה ליה מנומר וקאמר ר' עקיבא כשהוא חוזר ולוקט נותן פאה מכל אחד ואחד שהקציר שבינתיים מפסיק וחכמים אומרים פאה מאחד על הכל ומודים חכמים לר' עקיבא בזורע שבת או חרדל כדמפ' טעמא ואזיל:

כיני מתני' וכו'. בפ' מלבנות התבואה יתבאר ולא גרסינן לה הכא:

שמואל אמר וכו'. כלומר ואיתמר עלה מ"ט מודו ואמר שמואל מפני שאין ראשון שבהן דהיינו של חרדל ושל שבת שזה מתבשל קודם האחר ודרך הוא שלא לקצרן כאחת ור' ייסא מפ' דטעמא משום שדרכן וכו' והתם מפ' מאי בינייהו והשתא מקשי הא לדברי ר' ייסא דאמר דטעמא משום דדרכן לזרוע וכו' ותלם של ערוגה זו מפסיק לערוגה אחרת אלמא דתלם אהני לאפסוקי ה"נ גבי שתי שדות של תבואה דרכן להפסיק מצר ביניהן ומאי מספקא ליה:

וכא הוא אומר הכין. אע"ג דהכא שרע מיניה ולא אמר ליה כלום משום דאורחא דתלמודא למימר הכי כי מקשי מדידיה לדידיה קאמר הכא הכי כלומר ותפשוט ליה מדידיה ואמאי שתק:

ומשני לא צורכא דא אלא אי קדשה או לא. כלומר הני דמתני' פשיטא ליה דמפסקי ואפילו בדיעבד אם נתן לא קדשי אבל האי מצר פשיטא ליה דלכתחילה מפסיק ולכתחילה מודו ואין ליתן משל זו בזו ובדיעבד הוא דמיבעיא ליה אי קדשה ופטורה מן המעשרות או לא קדשה דלגמרי מפסיק כי הני דמתני':

שמעת מימר אפילו מצר. דכיון דתני לה סתמא משדה לחברתה ש"מ דבכל שדה שהיא חלוקה לעצמה קאמרה ואפילו מצר ואיפשיט בעיין:

חצובות. עשב ששרשיו הולכין ויורדין כנגדו עד התהום כדאמר חצובא מקטע רגליהון דרשיעייא ובפ' חזקת הבתים פליגא אמוראי אי מצר וחצב מפסיק לענין פאה:

רב חסדא בעי. דריש לידע טעם לר' יוסי בר חנינא אפשר דטעמא משום דבהן חילק יהושע לישראל את הארץ מפסק או לא:

חילק וכו'. גבול שבין שבט לשבט ובין בית לבית לפי שאינו יונק לא מכאן ולא מכאן:

אתא ר' חנינא. ואמר הדר פשטא ר' חסדא משום דבהן וכו':

מכיון דתנינן. דרך היחיד דשיעורו ארבע אמות דמפסיק כ"ש דרך הרבים דהוי ט"ז אמות:

אפילו דרך הרבים וכו'. דכי תני סיפא הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן למאי דתני ברישא קאי ואי לא תני דרך הרבים ברישא הוה אמינא דמפסיק לאילן משום דרחב טפי ואע"ג דתנן אלא גדר דמשמע גדר ולא דבר אחר הוה אמינא משום דבעי למיתני סיפא ואם היה שער כותש דגבי גדר שייך תני הכי ולהכי תני דרך הרבים ברישא לאשמועינן דאף זה באילן אינו מפסיק:

שביל הרבים מה צורכה. דאי לענין אילן השתא דרך הרבים דרחב ט"ז אינו מפסיק שביל שאינו רחב ט"ז מיבעיא ואי לענין שדה תבואה כיון דתנא שביל יחיד דמפסיק דאינו רחב אלא כי שקיל כרעא וכו' וכ"ש שביל רבים דרויח טפי ומשמע מדברי התוס' בפ"ה (חסר מכ"י) דרך יחיד רויח משביל רבים:

להוציא את הקבוע בימות החמה. דיש שביל דבקעי ביה רבים בזמן דליכא זריעה ובזמן זריעה זרעו בעל השדה ואשמעינן דאין מפסיק שביל הרבים אי אינו קבוע לעולם:

בור וניר בית רובע וכו'. שמועה זו קשה בין המפרשים ואני אפרשנה כפי מה שיורוני מן השמים בס"ד:

בור וניר בית רובע. בור וניר דתני במתני' דמפסקי בעינן שיעור רחבן לאפסוקי גבי פאה רחבו דבית רובע דהיינו עשרה אמות ומחצה כדתניא במס' כלאים פ' שני ולרוחב הניר ובור הוא דבעי בית רובע דאילו לגבי אורך הא פרישנא במתני' דפלוגתא אי בעיא מראש השדה לסופן לרבנן וזרע אחר כל שהוא סגי לאפסוקי לשתי שדות ומיחייבי כל חדא וחדא באנפי נפשה ונ"ל טעמא דרב דמיקל גבי זרע דכיון דבעינן שיעור לזה הזרע שהוא באמצע לענין כלאים כי היכי דלא להוי חבוש והיינו דמפסיק להו במשר לב"ש שיעור רחבו שלשה תלמים של פתיח ולב"ה כעול השרוני וקרובים דבריהם להיות שוין כדתנן בפ' כל סאה וע"כ לא שמענו אלא ברוחב המשר אבל ברוחב הזריעה לא הילכך לית ליה לרב שיעור דאי בעי זרע ביה כל שהוא ואי בעי זרע ביה כל שטח המשר וכיון דאית ביה שיעור מקום ולהכי קאמר רב כל שהוא דאפילו לאותו כ"ש דזריעה בעינן שיעורא דמשר לרוחב קרקע דודאי לאו ברשיעי עסקינן דכבר אית ביה שיעור בשטח הקרקע ומה שזרע אינו מעלה ואינו מוריד:

ור' יוחנן אמר. דבשלשתן שיעור רחב קרקע שלהם שלשה תלמים של פתיח דהיינו תלמים רחבים שעושין כשבאין לפתוח הקרקע בראשונה למעוטי תלמי הרביעה דקתני התם דהני דפתיח ומרחיקין אותן זו מזו שבג' הן ואוירן שתי אמות יש כמו שמפ' בפ' כל סאה וכן כתב ר"מ בפ' שני דכלאים גת"פ משמע שהן שתי אמות ע"כ אבל תלמי הרביעה שהוא אחר רדת המטר של רביעה ראשונה שחוזרין וחורשין לכסות הזרע דאז התלמים תכופין ומקורבין וכן אמרו במדרש יפתח וישדד אדמתו בתחלה הוא עושה תלמים רחבים ולסוף הוא עושה תלמים קטנים ע"כ וקסבר ר' יוחנן דכיון דגת"פ חשיב קרקע באנפי נפשיה גבי כלאים הכי נמי חשיב גבי פאה להפסיק ואע"ג דהאי לישנא דגת"פ ב"ש הוא דקא תני ליה הא קתני קרובים דבריהם ועוד דהתם נקטינן כשיעורא דב"ש:

מהו פליגין. בתמיה כלומר מי נימא דודאי פליגי רב ור' יוחנן או דילמא לא פליגי ונ"ל דמתמהינן הכי משום דגבי זרע אחר בההוא פשיטא דלא פליגי אלא דמר לא מיירי בשיעור הזריעה אלא בשיעור הקרקע ומר מיירי בשיעור הזריעה ולא בשיעור הקרקע וכדפרישית ומשום הכי בשארא מתמיה ומי דחקין אנפשין לפרושי נמי בבור וניר לא דפליגי:

ומתרץ מה דאמר רב בחיוב פאה. כלומר ודאי כי היכי דלא פליגי בזרע אחר הכי נמי לא פליגי בבור וניר וכלהו ס"ל גת"פ סגי דאית ביה שיעורא גבי הפסקה לכלאים והכי נמי גבי הפסקת פאה ובית רובע דאמר רב בבור וניר לא מיירי אלא אם עלה בבור וניר מין תבואה המין שחייב בפאה כלומר אותו מין שזרוע בשדות דהאי גיסא ודהאי גיסא בההוא קאמר רב דלא מפסיק אלא בבית רובע אע"ג דמה שעלה בו הוי כחוש ובשדות הוי דשן אפילו הכי כיון דשדה של כאן וכאן חייב בפאה ובור וניר נמי המפסיקין בינתיים מה שעלה בהן חייב בפאה כלומר דמינו הוי מצטרפין השדות אלא אם כן הוי בור וניר רחבים בית רובע דרויחי וחשיבי וליכא למימר דחיוב פאה היינו אפילו זרע אחר שחייב בפאה דא"כ היינו זרע אחר אלא אותו מין שזרוע בשדות שחייב בפאה קאמר ואיידי דגבי ר' יוחנן אמר פיטור פאה אמר גבי רב חיוב פאה:

ומאי דאמר ר' יוחנן בפיטור פאה. דמה שעלה בו הוי ירק או מאכל בהמה חוחים ודרדרים דכיון דלאו מינו ופטור מן הפאה כשיעור קטן דגת"פ רחב חשיב לאפסוקי וסגי ליה:

ופריך והא תני בור וניר חייבין בפאה. כלומר בבור וניר דתנן במתני' דמפסקי עלה קתני בברייתא דהעולה בהן חייב בפאה וקשיא לר' יוחנן דמפ' בור וניר דמתני' דהיינו שהעולה בהן פטור מן הפאה:

ומסיק דבודאי בבור וניר דהעולה בהן חייב בפאה איתמר שמעתין דרב ור' יוחנן:

אלא מאי דאמר רב בשדה בינונית. דכל חד מן השדות הוי שדה בינונית כלומר בסתם שדה שזורעים בה חטים או שעורים שהיא שדה בינונית שהיא בת תשעה קבין של זריעה דסתמא זורעין אותה בני אדם כל שטחה כמות שהיא הלכך בעינן להפסיקה בור או ניר גדול רחבו כרחב בית רובע דכך שיעור שדה בתוך שדה לתבואה לענין כלאים כדתנן תבואה בתבואה בית רובע ובציר מהכי לא מפסיק:

ומאי דאמר ר' יוחנן בשדה עשויה משרים משרים. שיעור ארכן חמשים אמה ורחבן שתים והיינו כהך דר' יוחנן דתניא בתוספתא ומייתי לה בפ' כל סאה דכי השדה כולה עשויה כן דהיינו כל משר אורך חמשים על רוחב השנוי במשנתנו גת"פ שהוא שתי אמות כמו שאפרש כגון שדה שזורעין בו שומין ובצלים וקולקס וקטנית דחייבין בפאה שדרך בני אדם לזורען משרים משרים מין בכל משר כדתנן בתוספתא התם עושה כל משר שלשה תלמים של פתיח ותני בסיפא כמה רחבו כמלא העול השרוני ומוכח התם דהאי תנא ר' חייא הוא ור' חייא אומר התם דשיעורא דההיא מתני' היינו שתי אמות אלמא דגת"פ ועול השרוני ושתי אמות חדא מילתא הוא והיינו לענין רחב המשר ולענין אורך פליגי תנאי התם מר בעי להו מפולשין מראש השדה לסופו ומר סבר דסגי באורך חמשים והואיל וכן במשר אחד שהניחו בינתים בור או ניר או זרע בו זרע אחר סגי בארכו חמשים על שתים דקסבר ר' יוחנן כר"א בר' שמעון ואבא יוסי בן חנן דאמר בפ' כל סאה בגדולה חמשים אמות סגי באורך ופליג אתנא קמא דאמר התם דבעינן מפולש מראש השדה ועד סופו ומשום דמר מיירי בחד גוונא ומר מיירי בחד גוונא קאמרי הכי אבל דכו"ע ס"ל דכל שאינה עשויה משרים משרים אלא שהשדה זרועה כל שטחה בעינן בית רובע ובפ' כל סאה אמרי אי זו היא שדה גדולה כל שיש בין בד לבד בית רובע פחות מכאן שדה קטנה בד פי' שורה המקפת לערוגה דערוגות בלשון משנה קרויין בדידין והא דנקט רב שדה שדה בינונית דאין דרך לעשותה משרים אלא לזרוע כל שטחה דגדול שיעורה ובדידין שלה רחבים כבית רובע ומנא אמינא לה דשדה בינונית בת תשעה קבין הויא דתנן בפ"ק דבבא בתרא אין חולקין את השדה עד שיהא בה ט' קבין לזה וט' קבין לזה וט' קבין של זרע הויא לה ע"ה אמות באורך וברוחב חמשים דבית סאה הוי שטחו חמשים על חמשים וקתני התם כל שיחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו אין חולקין ואמאי הא אשכחן שדה בית סאה ושדה בית רובע אלא מאי אית לך למימר שדה בית סאה או בית רובע איקרו שדה בינונית לא איקרי אלא של ט' קבין ש"מ ושדה בינונית אין דרך לחלקה ולזרעה מינין אלא זורעין כל שטחה לחטים או לשעורים ושדה בית סאה אשכחן דדרך לחלקו לטבלאות מרובעות כדתנן בפ"ב דכלאים עושה כ"ד קרחות לבית סאה כנ"ל פי' סוגיא זו והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' מתנות עניים כ' בלשון הזה היה מפסיק בה ארץ בורה שאינה זרועה ולא חרושה או ארץ נירה והוא שנחרשה ולא נזרעה או שהפסיק בה זרע אחר כגון שהיה בה חטים מכאן וחטים מכאן ושעורים באמצע או שקצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וחרש מקום שקצר הרי זו נפסקת לשתי שדות והוא שיהא רוחב כל אחד מאלו כשלשה תלמים של פתיח והוא פחות מבית רובע בד"א בשדה קטנה שהיא חמשים אמה על שתי אמות או פחות אבל אם היתה יתירה על זו אין הבור או הניר מפסיקה לשנים אלא א"כ היתה בהם רוחב בית רובע אבל זרע אחר כ"ש מפסיק בה ע"כ ומה שכתב שקצר באמצעה קודם שתביא שליש זהו פי' קוצר לשחת דפליגי ביה ר"מ ורבנן ואינו נכון פירושו דלא פליגי אלא בהביא שליש כדפרישנא והכי מוכח לקמן ומה שכתב דגת"פ הוא פחות מבית רובע כבר פי' דאין שיעורו אלא שתי אמות והרב ז"ל שכח סוגיא דפ' כל סאה שבה מתברר דכך שיעורו עוד קשה שכתב דבשדה שאינה קטנה דזרע אחר כל שהוא מפסיק בה ולא מפסיק גבי שדה קטנה ואמאי והא גבי כלאים מפסיק ומאי שנא גדולה מקטנה ועוד היכי מפ' שדה בינונית יתרה מחמשים על שתים והא תנן דשדה בינונית בת תשעה קבין היא והרב עצמו פסק כן ועוד תברה מצדה בשדה גדולה גבי בור וניר בעי רב בית רובע וממעט בזרע אחר ור' יוחנן בשדה קטנה ממעט בבור וניר ומוסיף בזרע אחר אלו דברים שאין הדעת סובלתן ואפשר שמה שכתב והוא פחות מבית רובע היינו כשתחשוב שדה קטנה מכאן ושדה קטנה מכאן והבור בינתים וגבולין שיש הרי קרוב לשמונה אמות וכשכתב אבל זרע אחר כ"ש כוונתו כשיעור הראשון לשדה קטנה שהרי זרע אחר צריך לו קרקע של משר גת"פ והראב"ד ז"ל בהשגות סובר דגת"פ הוי שיעורא דבית רובע ומר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא ולדעתו כי בעי מהו פליגין אזרע אחר קאי דאילו אבור וניר תרוייהו אמרי בית רובע אלא אזרע אחר בלחוד הוא דבעי ואסיקנא דבשדה קטנה בעינן הפסקה טפי משום דלא עבדי אינשי שדות קטנות כי הני ולעולם הן נדונין כשדה אחת אלא א"כ יש ביניהן הפסק גדול ומשום הכי קאמר רב בשדה בינונית זרע אחר כ"ש ור' יוחנן איירי בשדה קטנה שכולה אינה אלא בית רובע דהיינו חמשים על שתי אמות ובקירוב חמש אמות יותר הוי בית רובע ולא דק ומפני שהיא שדה קטנה בעינן הפסקה טפי אף לזרע אחר וגת"פ קרובים להיות בית רובע ואפשר דהוי שתי אמות ברוחב ולא איירי באורך אלא כמו שהיא השדה וכבר נתפרש שאינו אלא חמשים אמות באורך ויותר מעט ומר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא וכו' ע"כ דבריו ותימה דאי ר' יוחנן מודי בבור וניר כשיעור בית רובע אמאי לא קאמר בית רובע ועוד תיקשה ליה בזרע אחר דלגבי כלאים מהני או לא מהני אי מהני אמאי לא מהני גבי פאה ואי לא מהני מ"ט דרב דמפסיק וכי משום דחטא בכלאים אהני ליה ומה שכתב גבי גת"פ אפשר דהוו שתי אמות מוכרח הוא שם לפרש כן אבל עיקרן של דברים כמו שפירשתי:

ר"מ ור' יהודה. ר"מ דהקוצר לשחת ור' יהודה דפ' ר' ישמעאל דמנחות ומייתי לה לקמן דאמר דקוצר לשחת דכי הביא שליש אסור לקוצרו לפני העומר ועבר אעשה דראשית קצירכם דהביא שליש קרוי קציר ובציר משליש לא מקרי קציר דהא לאו אוכלא הוא כדמוכח במס' שביעית ובמס' חלה אומרים בשיטה אחת:

כן ר' יהודה אומר. דקוצר לשחת מפסיק כלומר כן ר' יהודה יסבור כר"מ לענין פאה דלא בעינן חרש מכי הביא שליש דחזי לקליות ואע"ג דקוצרו לשחת דקציר מיקרי הכא והכא:

כמא דר' מאיר אמר חיוב בפאה מפסיק. טעמא קא יהיב למילתיה כלומר כי היכי דאשכחן דשניהן שוין דחיוב פאה מפסיק לר"מ בענין פאה ולר' יהודה גבי עומר הכי נמי נאמר שניהם יהו שוין גבי קוצר לשחת לענין פאה דלא בעינן חרש:

אכלה גובאי. מלמעלה לצד השבלים:

קרסמוה נמלים. מלמטה ותנן לקמן דכל הני דפטורה מחיוב פאה דקצירך אמר רחמנא ואע"ג דלעיל רבינן אפילו עוקר ותולש היינו משום דאי בעי קצר ליה ודמי לראוי לבילה דאין בילה מעכבת אבל אכלה גובאי וכו' דהא נפלה כולה תו לא שייך בה קציר ואין ראוי לבילה ומעכבת:

הכל מודים. סיפא דברייתא היא כלומר היכא דאכלה חגב באמצע או נמלים וכו' ונשאר תבואה מכאן ותבואה מכאן מודה ר"מ לרבנן כדמפ' תלמודא:

מפני שהוא פיטור פאה. דכיון דלא מיחייב בפאה אותו המקום הנאכל מחגב לא מפסיק דהכא שאני דלא התחיל לקצור ולא דמי אפילו לבור וניר דהא אפילו בור וניר גופייהו מיחייב העולה בהן כדלעיל ומש"ה דוקא אי חרש מפסיק דדמי לניר והה"נ אי קצר לשחת ולא הביאה שליש דלא מפסיק דכאילו לא קצר כלל חשיב:

אבל אם היה חיוב. כגון במתני' דהויא קצירה והביא שליש וכדפרישית:

אפילו לא חרש. היה מפסיק אלמא בחיוב פאה הוא דמפסיק לר"מ:

דתנינן תמן. בפ' ר' ישמעאל דמנחות:

אימתי בזמן וכו'. התם פליג ארבנן דשרו דקתני רישא וקוצר לשחת ומאכיל לבהמה ופי' רש"י ז"ל מותר לקצור שחת קודם לעומר להאכיל אותה לבהמתו ועלה פליג ר' יהודה דלא שרי אלא כי קוצר קמי שהביאה שליש דלא חשיבא קצירה דלגבי התחלת חרמש לא שריא קצירה אלא בבציר משליש משום דההיא לא מיקריא קצירה ובקצירה תלה רחמנא כי חייב בפאה מפסיק ומונע אותו שלא יקצור דעבר אעשה דראשית קצירכם:

ובדבר שהוא חייב וכו'. כלומר וגבי הפסק פאה היכא דאיכא קצירה דניחייב בפאה דהיינו הביא שליש הצדדין שקצר לבסוף בעיאן פאה אחריתי:

כמא דר' יהודה אמר התחיל עד שלא הביאה שליש ואפילו הביאה שליש. לבסוף דתניא בתוספתא דמנחות סוף פ"י עד שלא הביאה שליש יתחיל משהביאה שליש לא יתחיל ואם התחיל יגמור עד שלא הביא שליש פטור מלקט שכחה ופאה ר' יהודה ור"ש אומרים אף משהביא פטור מלקט שכחה וכו' וה"פ דרבנן סברי דחמירא פאה מאיסור עומר דנהי דלגבי עומר אם התחיל בהיתר דהיינו קמי שליש אע"ג דעד שלא גמר הביאה שרי לה שליש והיינו לגבי עומר אבל לגבי פאה חל עליו חיוב פאה במאי דהביאה דלא תליא הא בהא ור' יהודה פליג עלייהו ואם עד שלא גמר לקצור הביאה יגמור ופטור ונראה דטעמא דר' יהודה היינו דבתר פרשת עומר כתיבא מצות פאה למדרש דוקא היכא דאיתסרא בה קצירה דעומר הוא דשרייה היא דמחייבת בפאה ואי עומר לא אסרה פטירת ודמיא לירק דלא תפסה ביה קצירה וה"ה גבי שכחה אע"ג דלא כתיבא הכא בפרשת עומר וטעמא כדלעיל איתקשה שכחה לפאה ומיבעיא ליה לר' זעירא דמי נימא בהאי סברא נמי ר"מ ור' יהודה כי הדדי נינהו כנ"ל לפרש סוגיא זו ובפ' ר' ישמעאל דמסקינן דר"מ כר' עקיבא לקליות היינו בהביא שליש ובשיטה זו אזלא דהא בלא הביאה שליש לקליות לא חזי דחציר בעלמא הוא כדאיתא בפ"ק דחלה וברייתא דאכלה חגב איכא לפרושי למסקנא כדפרישית הכא דטעמא הוא משום דליכא קצירה מעולם ובחיוב פאה הוא דמפסיק לר"מ וכדפרישנא שלא כדברי רש"י ז"ל והתוס' שם ושני התלמודים עולין לסגנון אחד:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה