אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ערלה· רבי שלמה סירליאו

פרק ג · הלכה א

פרק ג

שצבעו בקליפי ערלה. וחזותא מילתא היא וחשיב כאילו נהנה מן הקליפין וקליפי ערלה אסירי מדאורי' כדילפינן לה הכא בגמ' מקרא:

ידלק. לא ידענא מנא להו ערלה בשרפה. ופירש"י ז"ל בפ' בתרא דתמורה דגמרא ערלה מכלאי הכרם במה מצינו דזו עולה במאתים וזו עולה במאתים וכלאי הכרם בהדיא כתיב פן תקדש ופירש"י ז"ל פן תוקד אש:

כולן ידלקו. דר' מאיר אית ליה עשרה דברים מקדשין:

בסמוך לפריו. היינו הטפל לפריו ומאי ניהו שומר לפרי בריש כיצד מברכין. בסמוך לפריו וכן משמע גרעינין כמו קלפין דזה סמוך לו מבפנים וזה סמוך לו מבחוץ:

ופריו עורלו. ודרשינן את לשון את ולשון מן:

עורל את פריו. קלפין משמע וגרעינין במשמע דקרא דכי מידריש ערלתו את פריו דבר העורל ואוטם וסוכך הפרי דהיינו הקלפין, ודרשינן את לשון מן כמי שהפרי הוא האוטם והעורל הגרעין דהוי הגרעין ערול מן הפרי:

עד שיבוא הכתוב ויפרש לך. היתר הנייה כדרך שפירש לך בנבלה שלא היה כתוב בה אלא לא תאכלו והוצרך להתירה בהנייה כדכתיב תתננה ואכלת או מכור לנכרי:

כבשר מן החי. דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. והכי איתא בפ' גיד הנשה א"ר יוחנן לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה. ופירש"י ז"ל לא תאכל הנפש זה אבר מן החי דאבר חי מיקרי נפש שאם יחתכנו אינו עושה חליפין שלא ישוב עוד כנפש הנטולה שאינה חוזרת. והכי משמע לא תאכל הנפש בעודו עם הבשר בעוד החיות עם הבשר ובשר בשדה משמע שפירש ממקומו וזה בשר מן החי וטרפה במשמע ע"כ. וקאמר לכלב תשליכון אותו משמע דאי לא כתיב הכי איסור הנייה במשמע:

מעתה אתה תופש איסור הנייה. גבי חלב באיסור אכילה והתניא בפ' אלו נערות הגונב חלבו של חברו משלם כפל משמע דשרי ליה לאיתנויי מיניה דאי איסור הנייה הוא מאי חסריה:

והכתיב רק הדם וכו'. בפרק כל שעה מסיק לפירכא הכי ותנן אלו מתערבין ויוצאין לנחל קדרון ונמכרים לגננים לזבל ומועלין בו:

מה מים מותרין בהנייה. דומיא דמים הנשפכים והכי מסיק לה בפרק כל שעה ושיירי דם קדשים כתיב בהם ישפוך. וזה נוח לי ממה שכתבו שם התוס':

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ומסיק בפ' כל שעה ותנן שולח ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומה ניכר בגיד הנשה של נבלה. ובגמ' דילן אמרינן קסבר ר' אבהו כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה. ופירש"י ז"ל לפיכך כל חלב וכל גיד מותרין בהנייה שהן בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה שגם הם קרויין עמה נבלה והרי לך היתר הנייה בלאו דגיד לא שנא נבלה ול"ש כשרה ע"כ:

וקיימתיה. העמדתיה אני בעצמי הוקשה לי ואני תירצתי דבנבלה דשרא רחמנא יש בה גיד הנשה:

ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו. ומסיק לה התם ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה:

שקבע לו הכתוב זמן. דביום ט"ז דניסן שרי הילכך כיון דאין איסורו מגופו קיל ולא הוי כשאר איסורי. ובגמ' דילן משני שאני התם דאמר קרא לכם שלכם יהא:

אינו לוקה. דמתהני שלא כדרך הנייתו:

שאין לא תעשה שלו מחוור. דאע"ג דכתיב ביה לא יאכל ומשמע לא יהא לך בו היתר אכילה ואפילו הנייה מ"מ בלשון הוא דאפקיה:

כלאי הכרם. כתיב בהו פן תוקדש ולא כתיב בהו אכילה משמע לא תהנה ממנו אלא תשרפנו ופן לאו הוא:

מערלה. מספקא לן מדכתיב ביה לא יאכל משמע דדרך אכילה אזהר ומדרבי צביעה לאיסורא מרבויא דערלים משמע דאכל הנייה אזהר והיינו דקאמר עשה לרחקו כתיב כלומר בקרא דאיסור הנייה להרחיק כל הנייתו דכתיב יהיה לכם ערלים דמתרגמינן יהא לכון מרחק לאבדא עשה הוא דכתיב אבל אין בו לאו אלא בלשון אכילה:

אסור בהנייה. מדכתיב לא יאכל וקשיא לר' יוחנן דאמר אינו לוקה:

בשקדמו הבעלים ושחטוהו. דלא דריש הנייה מלא יאכל אלא לרבות שאם שחטו וה"ק קרא סקול יסקל השור ואם לא סקלו אעפ"כ לא יאכל את בשרו וברייתא לשון קצרה הוא דבהנייה מקרא אחריתא הוא דנפקא לן וכאוקימתא דר' יוחנן איתא בגמ' דילן פ' כל שעה. והכי איתא התם ממשמע שנא' סקול יסקל אני יודע נבלה ונבלה אסורה באכילה ומה ת"ל ולא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור אין לי אלא באכילה בהנייה מנין ת"ל ובעל השור נקי וכו' כדאיתא התם:

הכא את אמר הכין והכא את אמר הכין. לעיל אמרינן דאפילו לא תאכל גרידא איסור הנייה במשמע והכא אפילו גבי לא יאכל ליכא אלא איסור אכילה:

באש תשרף. בחטאת חיצונה שהכניס דמה לפנים מיירי ומדפירש בה קרא לאיסורי הנייה משמע דשאר איסורי לית בהו איסור הנייה:

אפילו למלאכת גבוה. ר' עקיבא קאמר לה להך דרשא בפ' כל שעה. והכי איתא התם ר' עקיבא אומר מה ת"ל לכל מלאכת קסבר ר"ע דלא הוצרך הכתוב להתיר בהנייה להדיוט דהא איסורי אכילה משמע איסור הנייה לא משמע ולא בא אלא לטהרו מכלל טומאת הבשר ולומר שאין חלב בכלל נבלה ואין כאן טומאה כדרבי לן בת"כ וריבה לכל מלאכה קמ"ל דאם לא ריבה הוה אמינא למלאכת הדיוט להשתמש בו חולין יהא טהור אבל למלאכת גבוה להשתמש טהרות דקדשים בעור המשוח בחלב נבלה יהא טמא קמ"ל. הכי נקיט לה הכא. ובפ' כל שעה נמי הוה נקיט לה ולבסוף סתר לה ומוקי לר' עקיבא בפלוגתא אחריתי:

אף דם מכשיר. יצא דם קדשים שאינו מכשיר דהא אינו נשפך כמים דמקבלין אותו במזרק:

שגר תושב אוכל נבלות. דאפילו קבל עליו ז' מצוות אי אתה מצווה שלא להאכילו נבלה. א"נ ה"פ גר תושב אוכל נבלות דאסרן רחמנא ואשמעינן דאי לא חזי ליה לאוכלה שרייא כדאמרינן בעלמא נבלה שאינה ראויה לא שמה נבלה. ובפ' כל שעה משני לה בשינויא אחריתי:

וכי מי אסרו לכלב. דהוצרך הכתוב להתירו דהא אין כאן אלא איסור אכילה:

אי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה. דנפקא לן בהו איסור אכילה מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת בריחוק מקום דהיינו חוץ למחנה שכינה אתה זובח ואוכל ואי אתה זובח ואוכל בקירוב מקום ומשום דאין מפורש בהן איסור הנייה איצטריך למילף להו איסור הנייה מהכא והכי משמע אותו שנאסר משום חוץ למחיצה אתה משליך לכלבים דהא מהאי קרא דובשר בשדה טרפה נפקא לן איסור מחיצה כגון הושיט העובר את ידו בשעת שחיטה כדאיתא בפ' בהמה המקשה אבל יש לך אחר הנאסר משום מחיצה ואי אתה משליכו לכלב ואיזה זה חולין שנשחטו בעזרה וקסבר דהוו דאורייתא:

שרצים קלין. דאין באכילתן כרת:

עשה בהן מאכיל כאוכל. דדרשינן בפ' חרש לא תאכלום כי שקץ הם ודרשינן לא תאכילום ומהאי קרא דריש ליה בת"כ לעשות את המאכיל כאוכל דמאן דספי ליה בידים חייב לאו כמו האוכל:

אלא לאוסרו בהנייה. והיינו תנאי ר' יאשיה דלא מרבי הנייה סבר כר' יוחנן ור' יצחק כר' אלעזר ודחי דאפילו ר' יצחק לא קאי כר' אלעזר:

בגין דכתיב לא יאכל. הכ"ף בצירי הוא דמרבי לאיסור הנייה הא מלא תאכל דהיינו הכ"ף בפתח לית את שמע מינה כלום ובזה מסייע לר' יוחנן:

פשיטא שאין קרקע נאסר צר צורה בקרקע נאסר צבע דבר שיש בו רוח חיים וכו'. כלומר הרי אמרו בפ' ר' ישמעאל דע"ז המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה אפ"ה אם צר בה צורות כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות וכיוצא בהן דעבד בה מעשה אסרה אף להדיוט דכוותה הכא נמי צבע דבר שיש בו רוח חיים מהו מי אסרו או לא דאע"ג דאפילו ע"ז דחמירא לא קא אסרי להו היינו כי לא עבוד בהו מעשה ומשו"ה השתחוה לדבר שיש בו רוח חיים לא אסרו כדקיי"ל בתמורה מדאסר רחמנא נעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי מפני שצבעו בקליפי ערלה מי נימא דאסרו דהא עביד ביה מעשה:

מוכין שצבען צריכא. מספקא לן היכא דצבע מוכין בקליפי ערלה ומילא בהם כד דהא צביעה מטעמא דחזותא מילתא היא הוא דאסור וכיון דמוכין לא בעו להו אינשי אלא למלאות כרים וכסתות וצביעה לא אהני בהו הילכך לא חשיב הכא המעשה:

בגד גדול שצבעו ע"מ לחותכו. שצבעו בקליפי ערלה וחתכו עד שעשאו מוכין מספקא לן אי מדמינן ליה למוסגר דנגעים או למוחלט דתרוייהו אסירי בהנייה כדתניא בת"כ צרעת ממארת תן בו מארה ואל תהנה בו. אין לי אלא מוחלט מוסגר מנין ת"ל כי צרעת ממארת. אי מה מוחלט קצצו ועשאו מוכין טמא ואסור בהנייתו יכול אף מוסגר כן ת"ל כי צרעת ממארת טמא הוא והוא מיעוטא הוי בהוייתו אסרתיו לך. והכי נמי תנן פי"א דנגעים בגד המוסגר קצצו ועשאו מוכין הכל טהור ומותר בהנייתו והמוחלט קצצו ועשאו מוכין טמא ואסור בהנייתו ע"כ:

והקדיח. שהקדיחו ששרפו יורה:

אם היה צריך לצביעה ראשונה אסור. אם העין שקולט עכשיו למה שצריך לו בעלים לא היה מספקת היורה הזו וצריך לצביעה הראשונה נמצא דמשעה שהכניסו ליורה לא היה פוגם מתחלתו ואסור ואם אינו צריך לצביעה הראשונה שהיו מספיקין סממנין של יורה זו לשיעור שצריך לו בעלים ואין צריך סיוע הצביעה ראשונה מותר דצביעה זו דלסוף פגם הוא. ומשמע דלכו"ע שרי והיינו כריש לקיש דאמר בפ' התרומה דעולין דמודי ר"מ היכא דפוגם מתחלתו ודלא כר' יוחנן. ובעלי הגמ' לא ניחא להו דר' יוחנן משום דלר' יוסי הנהו מתני' במחלוקת ולריש לקיש אתיין ככו"ע הילכך דריש לקיש ניחא טפי:

וצבעו בקליפי אגוז של חולין. כלומר והקדיחו. ומיירי דלא קלט מעין כאשר הוא רוצה בצביעת קלפין של ערלה ודמיא למתני' דפליגי בה ר"ש ורבנן בפרקין דלעיל:

מ"ד נותן טעם לפגם מותר. בפרקין דלעיל פלוגתא דר"מ ור"ש:

צבעו בקליפי אגוז של ערלה. לצבעו שחור:

וחזר וצבעו בקליפי רמון. להעלות הצבע ויהא זיוו מבהיק והיו שם עשרה קליפי אגוזים דערלה ומ' קליפי רמון ומשקל קליפי האגוז ד' דרהם ומשקל קליפי הרימון ת"ת דרהם ובעי תלמודא אי בתר החלקים אזלינן והוו מ' לעשרה או לגבי משקל אזלינן:

ומשני ייבא כהדא. יהבא כהדא נדון אותה מדין הדומה ליה דתנן בפ' המפריש עיגולי דבלה הגדולים מעלין את הקטנים ואמר רב הונא הגדולים מעלין את הקטנים במשקל. ופי' הרמב"ם ז"ל היו שם מן החולין עשרים עיגולין קטנים ועשרים עיגולים גדולים סך מ' וכל אחד מהגדולים משקלו ד' רטלין וכל א' מהקטנים משקלו ריטלא אחת ונתערבו בכל מ' עיגולין עיגול א' של תרומה קטן דמשקלו ריטלא אחת לא נאמר עיגול א' נפל בארבעים עיגולין ויהא הכל מדומע אבל נאמר ריטלא של תרומה נפלה לתוך מאה רטלין ויעלה בא' ומאה וה"נ הכא בתר משקל אזלינן ויעלה:

ודחי תמן מין במינו. דכולן תאנים הילכך מצטרפין ברם הכא מין בשאינו מינו ובעינן לגבי כל אגוז ואגוז מאתים רמון:

בקלפי חולין מין א'. שהן אגוזי חולין אלא שהן משונים מאותם של ערלה:

ר' יהושע אומר וכו'. משנה היא בפ' המפריש:

לחתכן. וכי בעי חתיך להו לא מינכר:

אינו ראוי לחתכו. הבגד וחזותא מילתא היא וכאילו שני מינין שלמין בעין:

גזייה גזיזות. קצץ קציצות הבגד חתכו ועשאן מוכין:

ע"מ לחתכו. לא תימר גזייה גזיזות דהא תאנים עדיין לא נחתכו אלא שעתיד לחתכן:

דורדסין. בלע"ז גאפיניש וממלאים לפעמים מחתיכות בגד:

סממנין בסממנין בטלין במאתים. דהפרי של איסור באנו לבטל ודינו מאתים:

מי צבעים במי צבעים בטל ברוב. דהא איכא התם מים שנתנו בהיתר ובאיסור וקיי"ל דסלק את מינו כמי שאינו והשאר רבה עליו ומבטלו:

הניית ערלה בטלה ברוב. כגון תנור שהסיקוהו באיסור בקליפי ערלה וריבה עליהן עצים של היתר:

ידלק וכו'. ואמאי נימא כיון דלא מינכר איסורא ביה ליבטל ברובא והיכי תנן נתערב באחרים יעלה בא' ומאתים:

ומשני פתר לה קדרות בקדרות. שהסיק היוצר קדרותיו בקליפי ערלה דאיתיה לאיסורא בעיניה הילכך ידלק ויותץ בכך או ישתחר:

שמותר לעשות כן בתחלה. דאיהו קאמר בטלה ברוב ולא קאמר אם היה רוב של היתר בטלה משמע דמותר להערים ולבטלה ברוב:

מאי כדון. מאי הוי עלה לענין התבשיל או פת שבשלו בקליפי ערלה. ומפ' דאם יש באיסור כדי לצבוע. כלומר שיש שבח עצי איסור בפת או בתבשיל:

את רואה את ההיתר כמי שאינו. דהא יש בו כדי לאסור ואפילו איכא רובא דעצי היתר אסור. ואם אין בו כדי לצבוע אפילו את רואה את ההיתר כמי שאינו הרי בעצי איסור ליכא חזותא בתבשיל ואין בו כדי לאסור. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ו דמאכלות:

תמן תנינן. פ' אין מעמידין:

והחומץ שהיה מתחלתו יין. ביד הגוי לאפוקי היכא דזבן גוי חומץ מישראל דלא מיתסר בהנייה דטעמא דאסור בהנייה הוא משום דדילמא נסכיה הוא וחומץ לא מינסך:

וחרס הדרייני. מפ' התם חרס של אדריינוס קיסר. ואמרינן התם קרקע בתולה היתה שלא עבדה אדם מעולם ואדריינוס עבדה ונטעה ורמא ליה לחמרא בגולפי חיוורי ומייצי להו לחמרא ומתברו להו בחספא ודרו להו בהדייהו וכל היכא דמטו תרו להו ושתו:

אפילו כשנתנו בתבשיל. כדי שיחמוץ היין מן החרס:

דברי הכל אסור. דהוה ליה יין נסך בתבשיל:

דברי הכל מותר. דהא קיי"ל כרשב"ג דאמר ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו:

על גבי תבשיל. לכסות בו את הקדרה ורוצה בקיומו ע"י דבר אחר פליגי רבנן שרו ור"מ אסר:

לסמוך בו כרעי המטה. דהא לא מיתהני כלל מן היין אלא מגוף החרס כמו צרור דעלמא ורוצה הוא בקיומו של יין נסך שלא יכתת החרס לא בשבילו אלא בשביל החרס ולסמיכה מי נימא מודי ר"מ בהא דגבי כיסוי קדרה שאני שמזיע ומתערב טעמו בתבשיל ואע"ג דאיהו לא קא מיכוון:

אסור. דאפילו אהא קפיד ר"מ ואיפסיקא הילכתא בפ' אין מעמידין כוותיה:

מהו לסמוך בו. דהא לא מיתהני אלא מרוך הבגד. ול"ג הכא כרעי המטה:

ואיקפד לקבליה. איקפד ר' זירא לנגדו:

אין איסורו ניכר. דדרך להשים חרס לסמוך הכרעים של מטה ולא מיתהני בהא טפי מצרור דעלמא משא"כ בבגד במטה דמהני ליה דאי משכח אחר מוסיף עליו ולא אתי למשקליה הילכך אין לו תקנה אלא דליקה:

מן אילפא. מן הספינה:

נטל הימנה כרכר. גבי אשרה תנינן לה פ' כל הצלמים:

נטל הימנה כרכר. נטל מן האשרה לוח ועשה בו כרכר שקורין רשטילו לוח מלא עצים דקים ומניחין בין א' וא' חוט השתי כדי לסדר האריגה. ובערוך פי' יש לאורגים עץ או עצם שראשו חד ונקרא כרכר ודומה למחט של סקאין וכך שמו בלשון יון כרובידי. וה"ה אם מקליפי ערלה עשה איזה מחט ועשה ממנו כרכר אסור בהנייה. ותני התם אין פדיון לע"ז. ור' חגי הקשה לו כיון דמדמינן דיני ע"ז לערלה והא גבי יין דאסור בהנייה פליגי רשב"ג סבר דימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו וגבי ערלה ואשרה לא קא פליגי:

ומשני תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן הגוי. הילכך ליכא למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל. אבל גבי בגד דרך הוא ליקח אותו גם מן הגוי ולא ידע דהוא צבוע בקליפי ערלה או שארגו בכרכר של אשרה ואין לה תקנה אלא דלקה:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ערלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה