אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ערלה· רבי שלמה סירליאו

פרק ב · הלכה ד

הלכה ג

שאור של חולין שנפל לתוך העיסה. של חולין ולא חימצה עד שנפל שאור של תרומה עליה ושניהן חימצוה:

אסור. הבצק ואפילו שהו שניהן שם וחימצוה יותר מדאי ופגמוה. ובגמ' משמע דכולהו מודו דפליג אפילו בהא ר"ש:

ואח"כ נפל שאור של תרומה. דהיינו פוגם מעיקרו אסור בגמ' מפ' טעמא וסתמא כר"מ כדמוכח בגמ':

ור"ש מתיר. דקסבר פוגם מעיקרו שרי:

אף הראשונה במחלוקת. חלוק היה ר"ש אף בקמייתא ואע"ג דמעיקרא הא השביחה תרומה לחולין תחלה ואשכחן ליה לר"ש דמודי גבי קדרה בת יומה וההיא השביח ולבסוף פגם הוי ומודי בנפל תרומה תחלה אסור קסבר כי אמרינן השביח ולבסוף פגם אוסר היינו השביח איסור לחודיה דיליף מקדרה, אבל הכא כשהשביחו שניהם השביחו וכשפגמו שניהם פגמו הילכך שרי לר"ש. וטעמיה דר"מ ברישא ובסיפא דקסבר נותן טעם לפגם אסור הילכך ל"ש השביחו שניהם ל"ש פוגם מעיקרו אסור. וריש לקיש פליג אדר' יוחנן ואמר דכי פליגי ר"מ ור"ש היינו בהשביח ולבסוף פגם אבל בפגם מעיקרו מודי דשרי ולדידיה טעמא דר"מ דסיפא אע"ג דפוגם מעיקרו הוי כדר' זירא פ' בתרא דע"ז דאמר שאני עיסה הואיל וראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות. ופירש"י ז"ל כמה עיסות אחרות של תרומה הילכך חימוץ דיותר מדאי אע"פ שפוגם הוא לענין אכילה שבח הוא לענין לחמץ עיסות אחרות:

הוינן סברין. כלומר אליבא דר' יוחנן סבורין אנו זה כל כחו וזה כל כחו בענין דשניהן השביחו ושניהן פגמו ולהכי שרי ר"ש:

אבל אם נפל שאור של תרומה תחלה כבר נתחמצה העיסה. ודברי הכל אסורה היא ומשביחה בתחלה אע"פ שחזר והועיל לפוגמה כשנפל שאור של חולין אחריו ושניהם פגמוה הוי משביח האיסור ולבסוף פגם ואסור אבל רישא חימצו זה כל כחו וזה כל כחו ביחד ולא הספיקו לחמץ עד שנפל של תרומה פליגי. והכי אסיקנא לה בפ' בתרא דע"ז אליבא דר' יוחנן ומוכחינן לה נמי התם מברייתא:

אסור דברי ר"מ. בפרק בתרא דע"ז איתא להך פלוגתא:

כשהשביח ואח"כ פגם. כגון יין של תרומה לתוך גריסין של חולין צוננין דמשביחם ואח"כ הרתיחן דחומץ לרותחין פוגמן:

אבל אם פגם ואח"כ השביח. כלומר אם פגם מעיקרא אלא שאח"כ נצטנן ואינו פוגם כ"כ שרי דפוגם מעיקרא הוי. וטעמא דסיפא דמתני' כר' זירא וכדפרישית. והיינו סברא דעולא פ' בתרא דע"ז:

לא שנייא. לר"מ בין השביח ולבסוף השביח או לא השביח נמי דלעולם אסיר לר"מ ויליף לה התם מגיעולי גוים דקדרה בת יומה אי אפשר דלא פגמה פורתא ואמרינן התם דמודי ר"ש לר"מ בהשביח איסור לחודיה מעיקרא ולבסוף פגם אבל שניהם ביחד הוא דפליג עליה:

תמן תנינן. בפ' בצל במס' תרומות:

שעורים. של תרומה:

שנפלו לתוך בור של מים. מכונסין:

אע"פ שהבאישו מימיו. מחמת התרומה:

מותרין. המים דפוגם מעיקרו הויא:

במחלוקת. ור"ש קתני לה:

דברי הכל. ואפילו ר"מ:

אילין מן שמועתא ר' יוחנן אמר במחלוקת. כלומר אלו מן השמועות דר' יוחנן אמר כך מתני' במחלוקת שנויה וריש לקיש מוקים לה כדברי הכל ומשום דאורחייהו איפכא דלעולם ר' יוחנן מהדר לאוקמה למתני' ככו"ע וריש לקיש הוא דמוקי לה כיחידאה כדאיתא בריש העוקר ובפ' אוכלין עראי ובסוף פרקין ובדוכתי טובא:

צורכא להדא דריש לקיש. כלומר צריכין אנו לאוקומי לנפשין הא דריש לקיש דאמר השביח ולבסוף פגם הוא דאיפליגי דוקא דלדידיה לא קשיא ולר' יוחנן קשיא כדמפ' ואזיל:

לא כן סברינן מימר. לר' יוחנן נפל שאור של תרומה תחלה וחימצה כבר נתחמצה העיסה והואיל והשביחה תחלה אפילו ר"ש מודי א"כ אפילו נפל שאור של חולין תחלה דהיינו רישא דמתני' ניחשוב לה כהשביח ולבסוף פגם דהא לא הספיק החולין לחמץ עד שנפלה התרומה והרי התרומה השביחה ואפילו ר"ש מודי ואמאי קאמר ר' יוחנן חלוק היה ר"ש אף בראשונה:

ומשני חזר ר' יונה ואמר. אף כר' יוחנן מצינן לתרוצה דהאשה הזו אינה מחמצת כל צרכה, כלומר אינה נותנת שאור כל הצריך לעיסה דסברה אולי התנור ישתהא ונמצאת מחומצת ביותר ואימת בעלה עליה הילכך משיירת כל שהוא וכיון דהכא נפלו שניהם שהיו בם כדי לחמץ לא חשיב כהשביח מעיקרא משעה ראשונה:

ופריך אותו כל שהוא יעשה כמי שהשביח וכו'. דהא גרם לה שתחמץ בשעה קלה ואילו נמצא תנור מאומן ניחא לה ואע"ג דפוגם לסוף דהא אינה עולה לה התנור לשעה ההיא מ"מ הא איכא שעה בעולם דשבח הוא ומודי בה ר"ש וקשיא לר' יוחנן דאמר חלוק היה ר"ש אף בראשונה:

ומשני אילו השביח ולא פגם. יפה אתה אומר אבל כיון דלסוף פגם:

שמא כלום הוא. השבח הראשון דהא לא דמי לקדרה דנהנו מן התבשיל עד שלא נפגם וטעמא דנפיל שאור של תרומה תחלה דמודי אם פוגם לבסוף ע"כ פוגם דנפל שאור של חולין לבסוף ובודאי דהועיל לפגום אבל הפגימה אינה ממנו כי חברו גורם דהא אינו עושה כלום אי נמי אילו לא היה פוגם לאו שאור היה אבל כיון דשאור הוי הועיל לפגום ואין פגימה זו חשובה להתיר משא"כ בששניהם השביחו ושניהם פגמו:

מה בין שבח מזה ומזה. לר"מ קא בעי דתנן כל שאין בהנייתו בנותן טעם מותר. כגון חומץ שנפל לתוך גריסין דחומץ פוגם לגריסין רותחין ואילו לא היו גריסין לא היה פוגם החומץ ואפ"ה סתם לן תנא דשרי אע"ג דזה גורם לפגום וזה גורם לפגום דלא בעינן שכל הפגם יבא מחמת האיסור אלא גם אם מסייע ההיתר לפגום וה"נ תבלין פלוני יש בקדרה זו ואילו לא היו אותן התבלין היתה טובה אלא שהתבלין גורמין נמי לפגום וה"ה אם אמרו תבלין חסירין לקדרה זו ואילו היה בה תבלין לא תהא פגומה מחמת האיסור אפ"ה פגומה חשיבא ושרייא דהשתא מיהת הא פגמה אלמא אע"ג דשניהן גורמין לפגום מותר וה"נ אמרינן דשניהן גורמין להשביח לר"מ אסור כסתם מתני':

ומשני לה ר' מנא שבח מזה ומזה כשאת רואה את שאור ההיתר כמי שאינו ורמינן השבח לאיסור והא יש באיסור כדי לאסור דיש בשל תרומה כדי לחמץ משא"כ בפגם מזה ומזה כגון תבלין פלוני יש בקדרה זו דאפילו את רואה ההיתר כמי שאינו אין באיסור כדי לאסור דאין לך הנייה באיסור דהא קדרה פגומה לפניך ואין לך טעם לאסור:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ערלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה