אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבי שלמה סירליאו

פרק ה · הלכה א

פרק ה

העוקר שתלים מתוך שלו. דרך הגננים כשזורעין בצלים וכרישין זורעין אותן תכופים ורצופים וכשצומחין וגדלים מעט תולשין אותן ועוקרין אותן משם ונוטעין אותן במקום אחר מפוזרים ומרווחים ומשביחין הם שאם היו מניחין אותן כן רצופין כיון שהן תכופין זה לזה כל אחד יונק מיניקתו של חברו הילכך כיון דלא נגמרה מלאכתו דצריך שיגדלו גופן ויתעבו שרי לשתלן ואין כאן משום זורע טבל ואם רצה לאכול מהן אוכל ואפילו ראו פני הבית דלא נגמרה מלאכתן:

לקח במחובר לקרקע פטור. דאין מקח קובע במחובר ודמי לבעל השדה עצמו כיון דשלו הם במחובר לא שייך הכא תקנתא דרבנן:

ליקט לשלוח לחברו. שתלים בשביל חברו שיטע חברו לתוך שדהו המלקט פטור. ובגמ' דייק דהאחר חייב והאחר מעשרן ואפילו חבר ששולח לחבר:

נמכרין בשוק. אסיפא קאי ואם גדולים כל כך שנמכרים בשוק נגמרה מלאכתן הוי וחייב האחר יאם לאו פטור:

לזרע. שיוקשו ויבא בהן הזרע כדי לזורען לשנה האחרת:

חייב. דמפקיע מידי מעשר הוא דתנן בסוף פירקין דזרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גנה שאין נאכלין פטור מן המעשרות דלא הוי אוכל וכיון דחזו לאכילה השתא חייבין. ובגמ' פליגי אמוראי כשנטען לאכול אי פטור אי לא:

שהשרישו בעלייה. דוקא בעלייה אבל בקופה לא עלו מידי טומאה כדאיתא בגמ':

טהרו מלטמא. דכזרועין דמו וטהורים הן ואפילו היו טמאים מעיקרא דהתורה ריבתה בטהרת זרעים כדאיתא בגמ'. ואע"ג דלענין מעשרות אין צריך לעשר על הגידולין אלא הרי הן בחזקתן כדאיתא בגמ' ובתוספתא:

והם מגולין. עלין שלהן מגולין כדרך גדילתן:

כנטועין בשדה. מפ' בתוספתא ואסורין בשביעית וחייבין במעשרות. ונראה דלענין שבת נמי התולש מהן בשבת חייב חטאת. וכן כתב ר"י ורבני שמשון ז"ל:

ר' עקיבא היא. מתני' דשרייא נטיעה דהיינו זריעה בלא מעשר ר' עקיבא היא:

דתנינן תמן. בפ"ק דפאה עד שימרח וכו' דהכי תנן פ"ק דמכילתין דגבי תבואה לאו גמר מלאכתו חשיבא עד שימרח ושרי לזרוע ואין כאן משום זורע טבל ורבנן פליגי עליה וסברי דאע"ג דאכילת עראי שרי בלא נגמרה מיהו זריעה לא שרינן:

חטים גמר מלאכה. דמירוח הוא צרכו של בעל הבית שלא יגנבו מהחטים אבל החטים כבר גדלו כל צרכן ופליגי רבנן עליה מה שאין כן בשתלים דבצלים וכרישין:

מודי ר' עקיבא לחכמים בלפת וצנונות. דסיפא מודי בהו ר' עקיבא משום דכשנוטען לזרע הם נפסדים ואיכל שלהם נפסד וזרען לא חזי לאכילה:

וחטים אינן פסדין. קס"ד דמשום זרעו כלה הוא ומש"ה פריך דהא חטים נמי זרעו כלה הוא כדאיתא פ' הזורע בתרומות:

ומשני חטים יש להן גרן אחרת ואלו אין להן וכו'. דחטים שרי ר' עקיבא לזרוע דכי מלקטן אח"כ עושה גרן ואין נפקעין מן המעשר לעולם אבל אלו דזורען לזרע שוב אין להן גרן דליחייבו ואי שרינן לנטען אנו מפקיעין אותם מן המעשר בידים משו"ה מודי ר' עקיבא:

הוא אסור לאכול. חברו המקבל חייב דמקח קבע לו ובנכנסו לבית שמירה קאמר, כדמפ' ואזיל:

מה דאמר רב. היינו כשהכניסו לחצר בית שמירה וחצר קובע דבר שלא נגמרה מלאכתו כר"מ דפ' היה עובר דמקח קבע דשל"נ והכא גבי שתלים הוי דשל"נ:

מתני'. דייקא דהמקבל אסור לאכול וכו':

הא בתלוש. דומיא דמחובר קבע ואע"ג שלא נגמרה מלאכתו. ונ"ל דרישא דמתני' נמי דייקא דתנן העוקר שתלים מתוך שלו ונוטע לתוך שלו פטור הא אחר נוטע חייב הנוטע וטעמא כר"מ דס"ל פ' היה עובר דמקח קובע וטובל דשל"נ:

דר' יהודה היא. ופטור דקתני לאו משום לא נגמרה מלאכתו הוא אלא ה"ק כל המלקט לשלוח לחברו פטור מלעשר דהא ידע המקבל דדברים הללו דרך לשלחן כשהן טבל:

עטנין. זיתים עטונין אותן שתחת הזית שאין השמש זורח עליהן ואינן מתבשלין יפה משימן בכלי ששמו מעטן עד שילקו ויתרכך וישתנה מראיתן:

הוצני פשתן. שהזריעו על הדרך שפירשתי במס' פאה פ' ב"ש:

צריך לעשר. המקבל ולא יאמר חבר שלחן לי וודאי עישרן:

ע"ה גבי תרומה לאו כחבר הוא. דהא לא נחשדו עמי הארץ על התרומה כדאיתא בסוף מס' מעשר שני, ואפ"ה קתני בתוספתא דמעשרן ודאי ואפילו תרומה מפריש ורבנן פליגי עליה דר' יהודה בתוספתא דתניא התם וחכמים אומרים הרי הן ככל הפירות ואין מעשרן אלא דמאי:

ליטען לזרע או ליטען בח"ל. ובכל שתלים דעלמא מיירי ואפילו נוטען לאכילה לכשיגדלו ובהדיא תני לה בתוספתא גבי עוקר שתלים סתמא:

או להפקר. שנוטעין שיגדלו ליתנן לעניים:

למכרן לגוי. עכשו וכל הני הוו להפקיעם מן המעשרות והבקר אוקימנא לה במבקיר הגידולין וזרע בראויין לאכילה מוקים לה ויש להן גרן אחרת כדלעיל ואפ"ה מפקיע הוי כיון דזורע בלאו [?(ד) מעשר] ומשו"ה חייב לעשרן קודם שנוטען ולא שנייא בין לזרע בין להפקר:

תמן תנינן וכו'. בתמיה כלומר למימרא דלא שני לן בין זרע להבקר דבתרוייהו ס"ל דאסור לזרוע ואסור להבקיר קודם שיעשר ורמינהי לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח. כלומר והא פאה הבקר לעניים הויא ופטור מן המעשרות הוא ולא פליגי רבנן עלה דמילתא וגבי נוטל מן הגורן וזורע הוא דפליגי כדאמרינן לעיל וטעמא דהאי שכיחא והאי לא שכיחא ובמילתא דלא שכיחא לא גזור:

וכא את אמר. דלהפקר חייב לעשר קודם לכן:

הוא מבקיר על הכל. גבי פאה מבקיר לגמרי מיד ומבקיר בעין יפה ולא גזור:

ברם הכא הוא מבקיר על הגידולין. דהשתא אינו מבקירן דהא נוטען שיגדלו דסתם זורע ח"ל להפקיעו מיד הוא רוצה כיון דהשתא דאינו מפקירן אלא גידולין דהיינו הזרע אין כאן בעין יפה מפקיר, ודילמא מימליך אח"כ וחייבום רבנן במעשר:

והא תנינן ח"ל. דמיד מפקיען דהא עוקרן מכאן לנטען ח"ל ומיד פוקען:

חוצה לארץ שנייא היא בין עיקר לגידולין. בתמיה. וה"נ נימא גבי הבקר דמיד מבקירן:

תמן לא שנייא בין עיקר לגידולין. הא כדאיתא והא כדאיתא ומתני' דהפקר שייך בה חילוק בין עיקר לגידולין:

על דעתיה דר"ש בן לקיש דו אמר טבל בטל ברוב. פלוגתייהו בפ' אוכלין עראי גבה דההיא דתנן הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם אין לו פרנסה ממקום אחר מוציא חלה על הכל וטעמא דטבל במינו בכל שהוא ופליגי עלה לריש לקיש מדרבנן ולר' יוחנן מדאורייתא והשתא בשלמא לריש לקיש דאמר טבל בטל ברוב מדאורייתא משו"ה מחייבין לעשורי להאי גברא שבא ליטע השתלים להפקיר הגידולים כשיבואו כדקתני טעמא מפני שמוציאן מן המעשרות דעיקר הגדל בארץ בטל היא אצל הגידולין:

אלא. לר' יוחנן דאמר אין הטבל בטל ברוב אמאי גזור עליה לעשורי:

ימתין עד שיגדיל ויעשר לפי כולו. דלר' יוחנן ליכא שינוי בין גידולין לעיקר דכדקאי קאי ואינו מוציאן מידי מעשרות ויעשר לפי כולו כדאיתא התם: ומשני דכי פליגי היינו בטבל דאורייתא אבל בטבל שנטבל מדבריהם כ"ע מודו שהטבל בטל ברוב והכא בשתלים דירק עסקינן דמעשר ירק מדרבנן הוא ובטל ברוב ומפקיעו מידי מעשר ומשו"ה גזור:

והא תנינן כיוצא בו. משנה היא בפ' אוכלין עראי והתם קאי גבי הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה וכו' מוציא חלה א' על הכל:

זיתי מיסוק. כמו ענבי בציר דלשון מוסק בזיתים כלשון בוצר בענבים וזיתי ניקוף בענבי עוללות מלשון כנוקף זית כעוללות בציר ושניהם לעניים ופטורין מן המעשר וכשנתערבו עמהם מיסוק ובציר דחייבין במעשר אם יש לו פרנסה ממקום אחר מפריש עליהם לפי חשבון כדאמרינן גבי חלה ואם לאו רואים כאילו הכל חיוב לענין תרומה ותרומת מעשר ומפריש מהן לפי כולן. והא הכא דסתם ענבים אפילו דעוללות לדריכה קיימי וזיתים אפילו דמיסוק לשמן קיימי ולא טבילי אלא מדרבנן וקתני סתמא אע"ג דזיתי ניקוף הוו רובא מפריש גם על זיתי ניקוף ומוקי לה בשמן זיתי מיסוק דשמן נגמרה מלאכתו הוא והוי טבל דאורייתא:

לאכול פטור. כלומר אין צריך לעשרן בעת תלישתן הזאת שעתיד לעשותן אגודות כשיבוא לאכלן אחר גידולן כרצונו ואז בתלישה שנית מעשרן:

מפני שהוא גרנן. ממתני' פריך דמשמע דטעמא הוא שאין לנו גרן אחר אלא זה ובשלמא לר' מנא ניחא:

מפני שמכניסן מן השני לעני. ר' חנינא אתא לתרוצי מתני' לר' יוחנן משום דמכניסן מן השני לעני, כלומר דפעמים שתולשן בשנה שנייה שדינה מעשר שני ונוטען ועתיד לחזור ולתולשן בשלישית שדינה מעשר עני. ונמצא מוציא ממעשר שני ומכניסן למעשר עני. א"נ פעמים שתולש בשלישית שדינה מעשר עני ונטען וחוזר ותולשן ברביעית שדינה מעשר שני משו"ה מעשר להו השתא וזהו פי' מפני שהוא גרנן אליבא דר' יוחנן:

ערימה של בצלים שהשרישה. כן דרך הבצלים לעשות צמחונין ואפילו עשויין ערימה:

התולש מהן בשבת פטור. אבל אסור, מאי טעמא דאינו רוצה בהשרשתן וגבי שבת בעינן מלאכת מחשבת:

מאי אכפלה שבת גבי מעשרות. דאע"ג דלגבי מעשרות הן בחזקתן דכי תנן דמחייב במעשרות ושביעית היינו כי נפלה עליהם מפולת הא לא נפלה לא מחייבי ואיתא בברייתא הכי בגמ' אבל לענין שבת משמע דחייב חטאת דדמי למאי דאמרינן פ' שמונה שרצים האי מאן דתליש פיטרא מאונא דחצבא חייב משום עוקר דבר מגידוליו והה"נ הכא כיון דאורחייהו לעשות צמחונין עוקר דבר מגידוליו הוא:

ופריך ולא תנינן. בפ"ק דכלאים דתנן התם הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עלין מגולין אינו חושש משום כלאים ולא משום שביעית וכו' אלמא דכיון דבחזקתם למעשר ניטלין בשבת לכתחלה וריש לקיש אמר לך התם לא השרישו הכא השרישו עסקינן. ור' יוחנן אמר לך מסתייך איסורא דרבנן ולא איסורא דאורי':

אסורים משום ספיחים. דרבנן גזור אכל מאי דגדל בשביעית דיהא אסור באכילה משום עוברי עברה חוץ מאותן ירקות שמנו בפירקין ובפ' הפיגם:

ודא היא דרבך. וזו הסברא הורה לך רבך דהיינו ר' אבהו:

אילו תנא בצל יחידי יאות. דאיכא לפלוגי בין שבת לשביעית דכיון דספיחים דרבנן מודי ריש לקיש בבצל יחידי דספיחין דשרי אבל חזיא דבערימה של בצלים הוא דפליגי וסבר ר' יוחנן דהערימה מוכחת ולא גזור רבנן ובין לשבת בין לשביעית תלושין חשיבי וריש לקיש בין אשבת בין אשביעית הוא דפליג:

לא עלו מידי טומאתן. דכיון דבקופות הן ומיטלטלין לא דמו לזרועין:

בחזקתן למעשרות ולשביעית. וסייעתא לר' זעירא:

בחזקתן ואת אמר עלו. בתמיה דקשיא מינה ובה ברישא תני גבי מעשרות דהן בחזקתן ואין צריך לעשרן הגידולין אלמא לא חשיבי כזרועין והדר תני לענין טומאה דחשיבי כזרועין ומאי שנא: ומשני דהתורה רבתה וכו':

תני לא יתלוש. מאותן שבקופה לא יתלוש בשבת:

אית תנאי תני חייב. לקמיה מפ':

ואית תנאי תני מותר. בנוסחת התוספתא דילן איתא הכי בצלים שהשרישו זה בזה בקופה הרי הן בחזקתן וכו' ואם היו טמאים לא עלו וכו' ומותר לתלוש מהן בשבת אבל האי תנא דהכא אסר לתלוש לכתחלה ואם עבר ותלש שרי דהא כולהו תנאי תנן לא יתלוש ובעבר ותלש הוא דפליגי:

מאן דאמר אסור מתיר. דאפילו מאן דאסר לתלוש לכתחלה אם שגג ותלש לא אסר משום פירות הנושרין דלא גזור רבנן אלא משום שמא יעלה ויתלוש דהוי איסור תלישה דאורייתא אבל הכא דאיסור דרבנן הוא לא גזור:

מ"ד חייב פטור ניחא. כלומר אלא מ"ד חייב היכי מיתרצא פטור הוא דניחא וכן הוה ליה למיתני:

דלא צורכא אלא דלא מותר. זאת לא נצרכה לשנות דחייב דהא לכ"ע תלושין חשיבי לענין טומאה אלא לומר שאינו מותר כלומר למעוטי מ"ד מותר כלומר חייב מכת מרדות מדרבנן:

ריש לקיש אמר חייב חטאת. לדעתיה גבי ערימה משום דהכי אורחיה וכן גבי קופה מחייב הילכך חייב דקתני בההיא ברייתא חייב חטאת הוא:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה