אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבי שלמה סירליאו

פרק ד · הלכה א

פרק ד

הכובש שכבש זיתים או ירקות שחייבין במעשר כגון שרשי לוף וקולקס שכבשן ביין או חומץ. ולקמן מפ' דמידי שאפשר לו שלא לכבוש דהוא דבר דחזי בעיניה לטבול בעינן שיכבוש כל צרכו. וטעמא דכבוש דטובל דדינו כמבושל כדאיתא בפ' כל הבשר ומבושל קתני דקובע כדתנן השולק ותני בישול זוטא והדר תני בישול רבא. ומשו"ה לא חשיב בגמ' אלא ששה דברים ולא תני כובש ונסתלקה השגת הראב"ד ז"ל שהשיג על הרמב"ם ז"ל שלא מנה אלא ששה דברים. וכמדומה לי דדעת הראב"ד ז"ל כאן דהאי כבוש דהכא לא הוי בכלל מבושל אלא משום שכבשו בחומץ וכמו שכתבתי דעתו בפ' בצל בתרומות וכבר כתבתי שם דעת החולקים עליו דבכל המשקין כיון דשהה הדבר שכובשין במשקה מעת לעת דינו כמבושל:

המולח. שמלחו היטב כמו לכבשו ואפילו טבלו במלח נמי חייב כדאיתא בפרק הפועלים:

בשדה חייב. כלומר אפילו בשדה. ובגמ' אפרש הני תרי דמתני' אי טבלי אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו או דוקא בדבר שנגמרה:

המכמיר באדמה פטור. שטומן הזיתים באדמה כדי שיתחממו ויתבשלו כמו כתנור נכערו.

ואית דגרסי המכמין באדמה, תרגום לא צדה לא כמן, כלו' מטמין ע"ש שהאורב מטמין עצמו:

המטבל בשדה. בחומץ או בציר מל' מטבל בחרוסת:

הפוצע זיתים וכו'. מל' פצע תחת פצע שחותכן ובוצען למתקן:

שיצא השרף. שרף מר שיש בהן:

הסוחט זיתים על בשרו. דקא מהני ליה כמו סיכה ולא נטבלו בכה"ג אלא א"כ סחט לתוך ידו וידו נחשבת כבור קטן וחייב:

המקפה לתבשיל פטור. פי' רבנו שמשון ז"ל לאחר שהניח היין בתבשיל הקפהו ותנן גבי יין משירד לבור ויקפה ומתוך התבשיל קיפוי עראי הוא ולא חשיב ע"כ. ואין נראה דמי הוא שיתן היין בחרצנים בתוך התבשיל ויקפנו משם אלא הנכון שהוא כמו ההוא דפ' המוכר פירות דגרסינן התם דא"ל למקפה הא דלא א"ל למקפה. ופי' רשב"ם ז"ל למקפה ליתן יין לתוך התבשיל שהוא יין יפה הרבה לבשם הקדרה ולהטעים המאכל ולהקפותו והתבשיל שנותנין היין קרוי מקפה והמבשל ביין קרוי מקפה ותנא הכא דהנותן יין לתבשיל שצריך לו יין והתבשיל צונן כדמפ' בגמ' מותר לאכול עראי אבל אם נתנו לקדירה צוננת כדי לתת לתוכה התבשיל אח"כ מיד הוי טבל ואפילו לא נתן בה תבשיל ולמר דוקא שיש בה תבשיל שלא יצטמק דדמי לבור קטן:

אור טובל, מלח טובלת, מקח טובל וכו'. כן כתוב בכל הספרים. וק' דמאי קמ"ל סתמא דתלמודא הכא כולהי חננהי. אור טובל מתני' דהשולק, מלח מתני' המולח בשדה חייב, מקח מתני' דפ' היה עובר אומר לחברו הילך איסר זה וכו' ומתני' דהמחליף נמי, ותרומה מתני' דפירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן, שבת מתני' דכלכלת שבת ומתני' דתינוקות, וחצר בית שמירה כולי' פירקין דהמעביר. אלא נ"ל דהיינו דאשמועינן תלמודא דכולהו שוין דכולהו דרבנן וכיון דגלי לן גבי תרומה דבעינן נגמרה ומקח דבעינן צירוף דשתים ונגמרה מלאכתו ה"נ בכולהו בעינן צירוף דשתים ונגמרה מלאכתו ולא תימא דוקא גבי מקח דלא הוי דאורייתא הקילו ולא בשאר דכולהו שוין והיינו דגרסינן בתר הכי א"ר יוחנן חצר ומקח ושבת אינן תורה כלומר אע"ג דאית להו רמז אפ"ה אינן תורה וכ"ש אור ותרומה ומלח ולא נקט הני אלא משום דהני תלת רמיזי בקראי כדפרישית לעיל ריש פ' המעביר, וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ג אחד מו' דברים קובע הפירות למעשרות החצר והמקח והאש והמלח והתרומה והשבת וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וכו'. ודעת הראב"ד ז"ל אינו כן אלא דוקא בשאר פירות הוא דבעינן נגמרה דהיינו גרנן השנוי במשנה ועוד א' מששה דברים המנוים כאן, אבל גבי דגן תירוש ויצהר כיון דעשאן בגרן ומירחן טבלי ולא בעו שום דבר אחרי כן והאוכל מהם כזית לוקה דבגרן ויקב תלה רחמנא. וכן כתב עוד בפ"ד שכתב הרמב"ם ז"ל אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לבית. וכתב הוא ז"ל זהו בדבר שאין לו גרן ע"כ. ונ"ל שלמד הרב ז"ל דבר זה מהא דגרסינן פ' הפועלים א"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ור' יוחנן אמר אפילו חצר קובעת ופרכינן עלייהו מההיא ברייתא דתניא אי זהו גמר מלאכתן מלאכת הכנסתן מאי לאו הכנסתן ואפילו בשדה, ומשני לא הכנסתן לבית זהו גמר מלאכתן ואי בעית אימא כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גרן נינהו אבל חטים ושעורים גרן בהדיא כתיב ביה, ע"כ הסוגיא משמע דלא בעינן שיראה פני הבית אלא בדבר שאין לו גרן אבל במידי דאית ביה גרן א"נ בור ליין ועוקה לשמן לא בעי פני הבית וכדינו של הראב"ד ז"ל. ואין דבריו מחוורין דהא לדעתו ז"ל לא מיירי קרא אלא בזיתים וענבים ובלבד לאכילה והא ליכא למימר אלא דההוא דחייה בעלמא היא דהא סתמא דתלמודא דפסחים פ"ק משמע דאפילו במידי דאית בה גרן בעינן ראיית פני הבית דפרכינן עלה דההיא דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי מההיא דתניא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות ואפילו בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין והא הכא דודאי טבילי הני פירי וספק מיעשרי ספק לא מיעשרי וקא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ומוקי לה כר' חנינא חוזאה דא"ר חנינא חוזאה חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ואי בעית אימא ספק וספק הוא דילמא מעיקרא אימור דלא טבילי וכר' אושעיא דאמר ר' אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. ופי' מגורה אוצר של חטים כמו נהרסו ממגורות ומכניסין בה התבואה אחר שנתמרחה בכרי אמבר בלע"ז, ופי' רש"י ז"ל דכל מגורה בבית הוא ודאי טבילי דהא נגמרה מלאכתו דראה פני הבית. ואי בעית אימא ספק וספק הוא כי היכי דמספקא לן אי עשרינהו אי לא עשרינהו, ה"נ איכא לספוקי אי חל עלייהו שם טבל מעולם אי לא ומעיקרא אימור לא טבול ואע"פ שהן ממורחין ובתוך הבית אימור דעבר להו וכר' אושעיא שהכניסה לבית במוץ שלה ואח"כ דש ומירח וחובת הטבל חל בראיית פני הבית וזה בראיית פני הבית לא נגמרה מלאכתן לחול עליו שם טבל וכשגמר מלאכתן כבר בתוך הבית היו ואין אלו פני הבית אלא כשנכנס דרך פתחים כדתניא חסידים הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר ועכשו מכניסין דרך גגות וכו' לבית כדי לפטרן הילכך לא חיילי עלייהו שם טבל ע"כ. ועוד האריך רש"י ז"ל וכן כתב רש"י ז"ל עצמו בפ' הפועלים דההיא דפסחים פליגא אההיא אוקמתא ובודאי דקי"ל כר' אושעיא דגרסינן בר"פ אין עומדין היכי דמי הלכה פסוקה אמר רבא כי הא דר' אושעיא וכו' משמע דההיא דר' אושעיא מיירי בתבואה דמגורה נמי אם לא עשה גרן בשדה אלא בבית לא חייל בה שמא דטבל. וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ונקטינן השתא דלכל מידי כי אית בהו גרן בעינן ראיית פני הבית אחר שנגמרה מלאכתו מדאורייתא ומדרבנן בראיית פני החצר ורבנן גזור ששה דברים דלהוו טובלין כמו בית מה בית טובל אחר מירוח הני נמי טובלין לכל דבר אחר שנגמרה מלאכתן זהו הפסק הנכון בדברים הללו. ובעינן לכל דבר צירוף דהוי כמו גרן כדאסמכינן לה אקרא דקבצם כעמיר גרנה בפ' הפועלים. ובעינן נגמרה מלאכתו לאפוקי לקצות או לייבש, וגבי מלח בעינן תרתי מלח וצירוף הכי אסקינן לקמן בהדיא:

הכובש עד שיכבוש כל צרכו. אפילו דחזי בעיניה עד שיכבוש כל מאי דבעי לא טביל ולא סגי בייחוד לכך:

השולק עד שישלוק. בעיא היא כלו' כי היכי דגבי כבישה תני הכא דאינו טובל עד שיכבוש כל צרכו בשליקת האור נמי מי נימא דלסגי בייחוד אלא דבעי נמי כל צרכו:

ופשטינן נשמעינא מן הדא דתניא. בברייתא:

המהבהב שבלים באור נטבלו. ומהבהב לשון ולא הבהבה וקתני דנטבלו ומשמע ליה דה"ק דדוקא היכא דהבהבן נטבלו ובודאי דכל צרכו קאמר דאי לא מאי קמ"ל היינו מתני': ודחי לעולם לא תיליף מהכא דבעינן שישלוק כל צרכו במידי דחזי בלי שליקה דשאני הכא דהא מחוסרין מלאכה דלא חזו לאכילה אלא בהבהוב דשבלין קשין הן וע"י האור הוא גמר מלאכתן וכי קא מבעיא לן בדבר דחזי בלי שליקה כגון מלילות והתחיל לשלקן לעולם כי אתחיל סגי ואפילו שלא שלק אסורים כל מאי דייחד:

ומסיק ויידא אמרה. והי דא אמרה: הדא דמלילות חשיבי נגמרה מלאכתם לאדם ואפילו בלא אור הדא ברייתא מלמדנו כן דקתני דחשיב נגמרה בעודן בשבלים מכי חשב לאכלן מלילות ונטבלו דאיכא ראיית פני הבית ולא יאכל מהן עראי עד שיפריש לפי שהכנסתן בחבילין היא גמר מלאכתן שאין סופן לבא לידי גרן אחר וזה גרנן:

לעשותן עיסה לא נטבלו. ואוכל מהן עראי כל זמן שלא דשן ומירחן בכרי שלא נגמרה מלאכתן:

שלא מדעת בעלים. מי טבלי ואסירי בעלים לאכול מהם עראי או לא:

דאיתפלגון הממרח כיריו של חברו. לקמן פ' בתרא איפליגו בה ר' יוחנן וריש לקיש:

א"ר יודן תמן אי אפשר לו שלא למרח. דהא כ"ע עבדי גרן וממרחי הילכך האי דעבד על כרחין טביל אבל הכא מי אית לך מימר דבעל הבית זה היה כובש מי יימר דאין דעתו לאכלן כן, הילכך ר' יוחנן מודי לריש לקיש בכה"ג:

שלקו ברשות ההקדש. אפילו דבר שאינו ראוי אלא בשליקה שהקדישו ושלקו ברשות הקדש ר"ל כשהיה הקדש דלא טביל דדרשינן דגנך ולא של הקדש כדאיתא בריש מכילתין:

על דעתיה דריש לקיש נטבל. דסבר דחצר קובעת מדאורייתא הילכך כשראה פני חצר הוא חולין ושליקה דקודם לכן הויא דרבנן ולא תימא הא נגמרה מלאכתו ברשות הקדש ודמי להא דתנן הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורין דכיון דאינה תורה ובתרא תורה קמא לא חשיב ובתרא חשיב אבל לר' יוחנן דתרוייהו דרבנן לא טבל:

הכניסו לחצר בית שמירה. אחר שהקדישו ודעתו לשלוק בענין דלא טביל דלא נגמרה מלאכתו ופדאו ושלקו בזה מודו כ"ע דנטבל: דפריך פשיטא דמה עשה מעשה ברשות ההקדש:

אלא. ה"ק הקדישו ושלקו קצת כמאכל בן דרוסאי והכניסו לחצר בית שומירה ופדאו וחזר ושלקו דהשתא הא עשה מעשה כשהיה הקדש ועוד שהכניסו לחצר ברשו' ההקדש כיון שאחר שפדאו שלקו חייב דהא נגמרה מלאכתו אחר פדייה:

פדאו וצימקו. אחר הפדיון צימקו באור יותר כגון חבושים שעשאן בדבש ויש שרוצין אותן מצומקים מהו: ופשיט אין תימר האור טובל אע"ג דלא נתבשל כל צרכו ה"נ האור פוטר ושליקה דהקדש חשיבא גמר מלאכה ופטר ולא מהני צימוק דברשות חולין לאטבולי: ואין תימר אין האור טובל עד שיבושל כל צרכו אין שליקה דהקדש פוטר דלא שלקו כל צרכו:

טיגנו בשדה מהו. מי טביל והיינו ששם אותו במחבת בלא שמן: ופריך בלא כך אין האור טובל: ומשני אילו אפשר דלא מיתן גביה משח יאות. דבאור סגי, אלא הא מיבעיא לן היכא דהוה בעי משח ולא נתן בו אלא ביבש תקנו באור מי מיקריא נגמרה מלאכתו או לא:

עשה היסב בשדה. כגון שרצה לאכול בשדה בהיסיבה כגון ששותה יין כדמפ' ואזיל אם עשה היסב טובל ואי לא לא טביל:

קצב להיסב ולא היסב. בעיא היא וה"פ מי אמרינן כיון דלא היסב לבסוף אוכל מהן עראי, או דילמא כיון דאמר להיסב מההיא שעתא טביל:

ששחקן. ונתן בהן שמן של חולין דבהאי שמן נגמרה מלאכתו:

שום של חולין ששחקו. ונתן בו שמן של טבל מי אמרינן חריפות השום גרם לשמן עיקר ושמן של טבל דקאמר היינו שלא נתקן אבל לא ירד לעוקה דמצי לאכיל ממנו עראי ולא איפשיטא:

לכוס נטבל. דהוי בור קטן:

לתמחוי. קערה ששופכין בה המאכל של הקדרה ומיירי אפילו בחמין ובלבד שאין היד סולדת כדאיתא בפ"ק:

בתבשיל צונן. עד שאין היד סולדת:

ריקנית. ואפילו צוננת:

לא אמרה כן. אלא שיש בה תבשיל דקדירה קתני גבי תבשיל. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג שכתב וכן נוטל מן היין ונותן לקערה לתוך התבשיל צונן ואוכל אבל לא לתוך הקדירה אע"פ שהיא צוננת מפני שהיא כבור קטן ע"כ ולא כתב אוקמתא דריקנית:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה