פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבי שלמה סירליאו
פרק ב · הלכה א
היה עובר בשוק ואמר וכו'. עם הארץ שהיה בא מן הגנה והיה טעון משם ועבר בשוק ואמר לחברים טולו לכם:
אוכלין ופטורין. אוכלין החברים עראי ופטורין וקמ"ל דע"ה ידע דחבר מותר לאכול עראי מטבל ודאי כשלא ראו פני החצר ואלו מן הגנה הביאן ולא חיישינן דמן הבית הביאן ומשו"ה אם הכניסו החברים לבתים מעשרין ודאי תרומה ומעשר ותרומת מעשר ומעשר שני דודאי לא עישר ע"ה וטבל גמור הוא. ובגמ' מפ' לה דדוקא מתנה מועטת כדמפ' טעמא בגמ' למר משום דלא חשיב מתנה כמכר ולמר משום דמעשרות מדרבנן הם ולא אקילו אלא במתנה מועטת ולא במתנה מרובה דמתנה מרובה דמיא לטולו והכניסו לבתיכם ותו מפ' בגמ' דאע"ג דהם חברים לא שהיו פרנסי הדור או אנשים רשומים דהא ידע דפרנס הדור אינו אוכל בשוק אלא מכניס לביתו וע"ה ירא לנפשו ועישר הילכך לא יעשר אלא דמאי כדמפ' בגמ':
טולו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהן. אפי' עראי דחיישינן כיון דאמר להם כן הוי כמי שאמר להן לא תאכלו מהן כאן דטבולין הן שכבר ראו פני הבית אלא לכו לבתיכם ושם תאכלו ואין אוכלין מהן עראי:
אין מתקנין אלא דמאי. דשמא כיון דידע דיכניסום לבתים יבא ויעשר עליהן דקסבר שיסמכו עליו הילכך חבר מפריש המעשרות והן שלו אלא תרומת מעשר נותנו לכהן ומעשר שני מוליכו לירושלם כדין דמאי:
היו יושבין בשער וכו'. חברים הן ובעל השער עומד עמהן:
ואמר טולו לכם. ע"ה שבא מגנתו בכלכלה מליאה תאנים ואמר להם טולו לכם:
הן אוכלין עראי ופטורין. ואין השער או החנות טובל להם כדמפ' בגמ':
ובעל השער וכו' חייבין. דהשער טובל לו:
ר' יהודה פוטר. לבעל השער לאכול עראי ובגמ' מפ' טעמא:
מקום ישיבתו. מקום שיושב בה למכור בחנות ובשער נמי ישנה מקום שיושב בו לראות הרבים:
דר"מ אמר אין מתנה כמכר. פלוגתייהו בס"פ יש בכור דתנן אלו שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו והמיבם אשת אחיו והמתנה דברי ר"מ וחכמים אומרים מתנה כמכר ע"כ. ומפ' התם טעמא דרבנן תשובו לרבות המתנה:
אין מתנה כמכר. ולא תאמר אילו לא היה אוהבן לא היה נותן להם והוי כמכר דודאי צריכין לגמול לו חסד אפ"ה כיון דאין כאן דמים שרי עראי דלרבנן דאמרי מתנה כמכר ה"ל מקח וטובל כדאיתא בפ' הכובש ואפילו לא יכניסו לבית אסורין:
דברי הכל היא. ואפילו רבנן מודו כדמפ' טעמא מאיליהן וכו':
כמ"ד מאיליהן וכו'. פלוגתא היא במס' שביעית פ' שלש ארצות והכא סבר ר' יוסי כר' אלעזר דתרומה ומעשר בזמן הזה דרבנן ורבנן הקילו בכה"ג:
שרוב מכניסין לבתים. ולא למכור בשוק הילכך בתר רובא שדינן ליה ובהכניסן לביתו היה דרכו נעשר דבביתו יעשרם כדקי"ל רוב עמי הארץ מעשרין הן ואמרינן ודאי גמר מלעשר עד שיכנס לביתו דבביתו יעשרם ומש"ה הוי טבל גמור כי מכניסין החברים לבתיהם אבל במקום שרוב מכניסין לשוק נימא דזה למכור בשוק מוליכן ושמא בגינה עישרן הילכך אפילו הכניסו לבית מעשרין דמאי:
ופריך בדא תנינן טולו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי. משמע לכתחלם הוא דלא הא דיעבד שפיר דמו מדלא קתני אסור לאכול מהם עראי ותו סיפא דקתנו דאם הכניסו לבתים דאין מעשרין אלא דמאי ואמאו והא כיון דמכניסי לבתים ודאי לא עישר:
ומשני מכיון שאמר טול והכניס כמי שאמר טול ואני וכו'. דניחא ליה לע"ה זה שיהא לו עם החבר נחת רוח ומעשר ע"ה על החבר דסובר שסומך עליו כדפרישנא במתני':
לא עישרתי. דאע"ג שאוהב ת"ח דבתר רובא שדינן ליה ושמא עישר ואין מפרישין מהן על הודאי דהוי מן הפטור על החיוב:
לתוך ביתי אני מכניסן. ולא למכור טבל גמור הן אלא אין מעשרין מאן אלא
דמאי: כמי שא"ל טול והכנס. הלכך אם הכניסו לבית החבר חיישינן דילמא עישר עליהן ע"ה ועוד דאינו אוכל עראי ממנו עד שיתקן דשמא סבר ע"ה הך מתנה מרובה לא אכול לה בשוקא אלא בבית וכאילו א"ל הכניס לבית וממילא ידע דטבולין הן:
טול ואכול פטור. כרישא דמתני' דאוכל עראי:
טול והכנס חיוב. כסיפא דמתני' ואע"ג דלשניהם נתן כאחד ואע"ג דמקופה אחד נתן להם:
הן אוכלין ופטורין ובעל השער ובעל החנות חייבין. מתני' היא לקמן וקיימא ארישא דהיה עובר בשוק וה"ק אם היו אנשים בשער או בחנות של אדם אחד והיה עמהם בעל השער ובעל החנות ועבר ע"ה ונתן להם תאנים וא"ל טולו לכם תאנים הן אוכלין ופטורין דנכריים הן ואע"פ שהן יושבים בחנות מפ' לקמן דביתו של אדם טובל לו דוקא אבל לאחרים לא ובעל השער ובעל החנות חייבין דנעשה כאומר לו טול והכנס לביתך אלמא דאע"ג דנתן לשניהם כאחת לא אמרינן דשניהן אוכלין עראי לר"מ ומאי קמ"ל:
ומשני דהכא אליבא דכ"ע קאמר דבמתני' בעל השער חייב לעשר דמאי. לר"מ והן אוכלין ופטורין והכא קמ"ל דאע"ג דזה אוכל ופטור זה שא"ל טול והכנס חייב אפילו בודאי ואפילו ר' יהודה מודי בהכי כיון דמתני' במקום שרוב מכניסין לבתים קא מיירי:
הממלא כריסו פטור. דלא תימא מחליף ולוקח הוי וחייב אלא להגיס דעתו שיאכל אמר כן כדמפ' לקמיה:
והאוכל במנין חייב. כדמפ' לקמן:
במצרף. לתוך ידו שנים או שלשה והוי קבע:
אפילו הממלא כריסו יהא חייב. דהא רישא אסיפא קיימא ובמאי דתוקי סיפא תוקי רישא ולא משני ליה הילכך שניהם פטורין אם לא צירפו ואם צירפו ואכלו שניהם חייבין. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ה דהילכות מעשר:
ואינו אסור משום חליפין. בתמיה והיינו מקח:
צא ולקט לך עשרים תאנים אוכל והוא פטור. בע"ה שאמר לחבר מיירי ופטור דמתנה הוא ובלא צירף עסקינן:
ה"ג האומר לחברו צא ולקט לך וכו'. ובע"ה שאמר לחבר מיירי כדמפרש בסיפא והא דקרי ליה חבר לקמיה מפ' לה:
צא ולקט לך תאנים מתאנתי. ולא נתן שיעור וקצבה ללקיטתו ובצירפן מיירי:
אוכל מהן עראי. המלקט אוכל מהן עראי בלא מעשר:
ומעשרן ודאי. וכשבא לאכלן קבע מעשרן מעשרות ודאי שאין ספק לומר שמא בעל הבית מעשר עליהן דהא לא ידע כמה לקט:
אבל א"ל מלא לך כלכלה זו. הואיל ונותן זה יודע כמה מלקט דהא שיעורא דכלכלה דיליה ידיע ליה כמה מחזקת יש לומר שמא זה הנותן חושש שמא יסמוך עליו שיתן לו דבר היתר ומעשר עליהן ממקום אחר הילכך מלקט זה אוכל מהן עראי בלא מעשר וכשבא לאכלן קבע אין צריך לעשרן ודאי אלא דמאי יפריש ויאכל הוא בעצמו המעשרות של לוי ושל עני כשאר לוקח פירות מע"ה שמחזיקין אותן בספק מעושרין דאף אלו ספק מעושרין הן ותורת דמאי עליהן:
בד"א בע"ה. בד"א דספק הן ודמאי מיהא בעי לאפרושי כשהנותן ע"ה דשמא אינו חושש ללפני עור וכו' אבל בחבר ודאי מעושרין הם ואפילו שאינו מן המוקף ואין צריך לעשרן ואפילו דמאי:
רשב"ג אומר בד"א. דסגי בדמאי בזמן שהנותן ע"ה וחשוד לתרום שלא מן המוקף:
אבל. היה הנותן חבר לא יאכל קבע הלוקט עד שיעשרם מעשרות ודאי:
מדברי אבא. ר' בנו של רשב"ג היה:
ולא להאכיל לעמי הארץ טבלים. ואע"ג דחבר הוא הלוקח ממנו דאילו ע"ה לא ציית לפלוגתא דר' ורשב"ג מפ' לה בפ' בכל מערבין בחבר שאמר לע"ה וחבר אחר שומעו דאמר חבר לע"ה לקט כלכלה זו וחבר אחר שומע ממנו ונותן לו ע"ה לחבר לאכול וה"ק ר' בד"א דלוקט צריך לעשרן דמאי בע"ה שא"ל לחבר לקט דאיכא לספוקי אי עישר עלייהו האי בעה"ב או לא אבל בחבר שא"ל לע"ה לקט כלכלה זו וחבר אחר שומע ממנו אוכל אותו חבר בתרא ואינו צריך לעשר דודאי כיון דנותן קמא חבר ולוקט ע"ה חייש נותן דלא ליכלינהו בטבלייהו ותורם אף שלא מן המוקף דמוטב שיתרומו שלא מן המוקף וכו'. ומפ' התם במאי קמפלגי ר' סבר ניחא ליה לחבר דליעבד בהו איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבא ורשב"ג סבר ניחא ליה לחבר דניעבד ע"ה איסורא רבה ואיהו אפילו איסורא קלילא לא ליעבד. ואיסור דשלא מן המוקף בפ' אין תורמין נפקא לן מקראי:
אפילו חבר ששלח. לא מיבעיא כשהחבר שולח לע"ה מידי דבידו לתקן דעליו מוטל לתקן קודם שישלחנו דהא פשיטא דכולהו מודו בהכי וע"כ לא פליגי אלא דמר סבר נחשדו ומר סבר לא נחשדו אבל הא דבידו הוא לתקן ומן המוקף מצי תרים כ"ע מידו דמוטל עליו לעשר מה שהוא נותן ואל יאכיל איסור לע"ה אלא אפילו כששולח לחבר נמי מוטל על החבר השולחו לעשר דהא בידו הוא לעשר מן המוקף:
הוין בעיי מימר. רצו לפ' הא דר' זעירא גבי חבר ולומר דודאי צריך דלמ"ד לא נחשדו חברים וכו' המקבל חבר הוא ולא יאכל איסור ועליה דשולח רמיא לעשר דטעמא דרשב"ג היינו דניחא ליה דלעביד ע"ה איסור זוטא וכו' הכא דחבר הוא מודה ולר' דאמר דלא יאכיל לע"ה טבלים כ"ש לחבר:
הכא את עביד ליה חבר. דרישא דברייתא קתני האומר לחברו צא ולקוט וכו':
והכא את עביד ליה ע"ה. דבסיפא משמא דע"ה הוא הנותן:
ומשני דקרי ליה תנא לחכם חברו של עם הארץ בשביל אחר שהוא מתקן נקרא תבר. וכר' זעירא נקטינן דקיימא לן חזקה אין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:
אין צריך לעמוד. עמו עד שיראה אם יעשר אם לא יעשר דהא ודאי מעשר כיון דאיהו מקבל עלויה בלא מטו של חברו:
תמן תנינן. בפ' בכל מערבין:
שאינו מודה בעירוב. מפ' התם דהיינו כותי:
לקבל הימנו. קודם שיגיע שם והמקבלו עירב עליו:
וצריך לעמוד עמו. לעמוד לראותו עד שאותו האחר יקבלנו מיד הקטן ויראה שמערב עליו:
כאן בגדול כאן בקטן. מתני' דעירובין מיירי בקטן דחיישינן שמא הקטן לא יוליכנו למקבלו מש"ה אמרינן דצריך לעמוד עמו והיינו עד שיראה שמוליכו למקבלו ומתני' דהכא מיירי בגדול דקא עביד שליחותיה ודאי דבן דעת הוא:
באומר לו ערב על ידי. דהוא מצוה לו שיטרח בשבילו ספק הוא אם עושה אם לאו:
באומר לו אני מעשר על ידך. דאיהו מנפשיה מקבל למעבד ליה מילתא בלא מטו של חבר ואין צריך לעמוד עמו אי מעשר דודאי יעשר וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"א האומר לחברו הריני מעשר על ידיך אין צריך לעמוד עמו עד שיראה אם יעשר אם לאו ואם אמר הוא לחברו עשר על ידי צריך לעמוד עמו ע"כ:
צריך להראות לו את הכלכלה. אם היא גדולה או בינונית או קטנה משום גזל:
תרקב. ג' קבין:
למעשרות. איתמר הא דר' שמואל בר נחמן דאם ליקט ט' כלכלות מליאות תאנים והן בינוניות מדה של ד' קבין אין צריך לו למעשר למדוד כולן בכלכלה אחת דהא שיעור ידוע להן:
וכ"ש למדת הדין. דצריך האומן שעושה לעשותן כמדתן ונפקא מינה למקח וממכר:
הא למעשרות לא. דאין מדתן מצומצמת והוי מרבה או ממעט במעשר:
אבל לא לאחרים. ומשו"ה אוכלין דאין החנות והשער שלהן:
דתנינן תמן. לקמן פ' המעביר:
כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה. והכא במקום שהוא מוכר אדם חשוב בוש לאכול שם בלא החזרת פנים ואי אכיל התם לא קבע אבל במקום שאינו יושב ומוכר אינו בוש:
פליגין ר' נחמיה ורבנין בחצר שהוא בוש לאכול בכולה. והא דתנן כל שאין אדם בוש וכו' שיש חלק בה שאין אדם בוש קאמר ורבנין פליגי עליה וסברי דאפילו בוש בכולה נמי חייבת והיינו שהיא פתוחה לר"ה ואין לה פסין כלל לצדדין. ור' נחמיה פליג עלייהו וסבר דכולה בוש פטורה אבל מקצתה בוש ומקצתה אינו בוש אפילו ר' נחמיה מודי דחשיבא חצר וקובעת אפילו במקום שבוש:
ומדאמר ר' אלעזר שניהן אמרו דבר אחד הדא אמרה. דלר' נחמיה הך נמי מקום שהוא בוש פטור ומקום שאינו בוש חייב וכר' יהודה דמתני' דבחד מקום קא מפליג:
כייחור שהוא נוטה לבית. דתנן לקמן פ' המעביר תאנה שהיא עומדת בגנה ונופה נוטה לחצר דחיובא אוכל פירות אותו הייחור אחת אחת ואם צירף חייב והה"נ כשהתאנה עומדת בחצר דפיטורא וייחור שלה נוטה לבית ה"נ דאוכל אחת אחת ואע"ג דעיקרה עומד במקום הפיטור אפ"ה פירות ייחור הנוטה אינו אוכל אלא אחת אחת. והכא נמי בהחזרת פנים אע"ג דגופו במקום הפיטור כשמעקם ראשו ומחזיר פניו חייב אפילו בעראי דבמחזיר פניו דמי לייחור הנכנס תוך הבית ומפ' ואזיל מאי בינייהו:
באוכל אחת אחת. כלומר האי דפטר ר' יהודה בלא חזרת פנים א"נ בלא שינוי מקום היינו דוקא באוכל אחת אחת דומיא דייחור:
ואפילו אוכל ברשות הכל. דהיינו אצל הפתח ממש שיש רשות לכל להשתמש ולמשמש שם כי ההיא דתנן פ' כיצד הרגל מפתח החנות משלמת מה שנהנית דלא חשיבא שן ברשות הניזק מתוך החנות משלמת מה שהזיקה:
ובמשייר. ועוד שמשייר מצורך אכילתו דהוי אכילת עראי אפ"ה לא שרו אלא אחת אחת דומיא דייחור לר' יוחנן. אבל לר' אלעזר אפילו לא אכל אצל הפתח ואפילו לא שייר ואפילו אינו אוכל אחת אחת שרי דכיון דאכיל במקום שבוש אי לא החזיר פניו אין כאן חצר: