פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבי שלמה סירליאו
פרק א · הלכה א
כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל. במס' שבת פ' כלל גדול אמרינן דלא תני הכא כלל גדול משום דבשלמא גבי שביעית תנא ליה משום דאיתיה בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו במעשר במאכל אדם איתיה במאכל בהמה ליתיה:
במעשרות. מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני:
כל שהוא אוכל. לאדם:
למעוטי לא הביא שליש דלא חשיב אוכל כדמפ' מתני':
ונשמר. למעוטי הפקר:
וגידולו מן הארץ. למעוטי כמהין ופטריות:
שתחלתו אוכל. כגון קשואים וירק דחזו קטנים. ולקמן מפ' דהא תחלתו היינו דלא בעינן בהו שליש אבל עתה אית להו:
אע"פ ששמרו להוסיף אוכל. דממתין מללקטו עד שיגדל ויוסיף אוכל:
חייב קטן וגדול. בכל ענין שילקטנו בין קטן בין גדול חייב במעשרות דאין מחשבה מבטלו מאוכל דהא חזי:
וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל. מפ' בגמר' כגון מתני' דקתני סיפא התאנים משיבחילו וכולה מתני' ובגמ' נפקא לן מקראי:
אי כתיב עשר תעשר את כל. כלומר אילו כתיב עשר תעשר את כל ולא לכתוב תבואת זרעך:
הייתי אומר כל הדברים. ואפילו בשר ודגים וגידוליו מן הארץ ואפילו לא הביאו שליש:
ת"ל תבואת זרעך. למעוטי בשר ודגים שאינן נזרעין והנזרע דרשינן לקמן שזורעין אותו ועושה תבואה כלומר שצומח למעוטי פחות משליש:
אין לי אלא תבואה. דהיינו תמשת המינין כדאיתא פ' הנודר מן הירק:
ת"ל את כל ריבה. תרתי נינהו ושדינן פרטי בינייהו ונדונם בכלל ופרט וכלל וקרא דדגנך תירושך ויצהרך כולהו לגופייהו צריכי דגנך איצטריך ללמדך דבעינן דיגון ומירוח ובהכי הוא דהוי טבל דלשון דגן הוא קבוץ כרי כמו שכתב רש"י ז"ל בפ"ק דביצה בשמעתא דמלילות, ותירושך ויצהרך איצטריך למאי דדריש ר' יהושע בפ' אין נותנין ללמדך דאהני הוא דחייב על משקין שלהן למעוטי דבש תמרים ושאר מי פירות:
זרעוני גנה שאין נאכלין. בסוף מכילתין תנינן להו במתני' כתיב תבואת זרעך ואכלת למעוטי שאינן נאכלין:
שנה שנה. למעוטי ירקות שאין מתקיימין משנה לחברתה וכיון שאת וכל ריבויי נינהו שדינא פרטא בינייהו ונדרוש בהו כעין הפרט דהיינו אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ואורחייהו דבני מערבא למידרש הכי דאמרינן בפ"ק דשבועות אמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל מה הפרט דבר שהוא אוכל ונשמר ומכניסו לקיום וגידולו מן הארץ אף כל וכו'. והא דקאמר טול מבינתיים דבר שהוא אוכל ונשמר משום דמתני' תני הכי למיכלל נמי ירקות אבל מדאורייתא מכניסו לקיום נמי בעינן כעין הפרט:
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. ולא דריש פרטא בין תרי כללי דמשמע ליה דחד כללא הוא ולהכי איצטריך כללא אחרינא וכל מעשר הארץ:
שחליים. בירוש בלע"ז:
גרגיר. ארוקא בלע"ז. ואיצטריך לרבויינהו דהוו מין תבלין כדאמרינן פר' בכל מערבין גרגיר למאי חזי ומשנינן שכן ראשונים שלא היה להן פלפלין מטבלין בו את הצלי וכן שחליים דחמוצין הן:
לוף העליון. לוף שוטה:
שיטה וצלמונה וגירודה. שמות מקומות הן וחרובין דידהו אינן מאכל אדם:
מדבריהם. משום סייג ומשום תקנת חזקיהו דכתיב ותבואת שדה דהיינו כל הגדל בשדה והיינו ירק ולאו מדאורייתא דכעין הפרט מרבינן דהיינו מכניסן לקיום ובת"כ גריס ת"ל וכל מעשר והכא ל"ג דס"ל דקיי"ל כאיסי דמדרבנן נינהו ומשמע מהך סוגיא דכל אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ לקיום דמדאורייתא חייב במעשר ובתרומה כעין הפרט והכי מוכחא מתני' דתנן פ' י"א דמס' פרה דבלה של תרומה שנפלה למי חטאת נטלה ואכלה אם יש בה כביצה בין טהורה בין טמאה המים טמאים והאוכלה חייב מיתה והיינו זר האוכלה דתרומה טמאה לזר במיתה אלמא דתרומת תאנים אית בה מיתה. ועוד ראיה מפ' אלו הן הלוקין דתניא ר' יוסי אומר כהן שעלתה בידו תאנה של טבל ואכלה לוקה אחת וכן מוכתא סוגיא דפ' העור והרוטב דגרס התם על ההיא דתנן בפ' בתרא דתרומות דבש תמרים ויין תפוחים ושאר מי פירות של תרומה וכו' במאי קמפלגי ר' אליעזר סבר דון מינה ומינה מה בכורים משקין היוצאים מהן כמותן אף תרומה נמי משקה היוצא מהן כמותן ומינה מה בכורים אפילו שאר מינים אף תרומה נמי אפילו שאר מינים ופירושה אף תרומה נמי שהפרישה בפירות כגון תותים ותפוחים כיון דתרומה נוהגת בפרי אע"ג דאינה נוהגת במשקין שלהן אלא בתירוש ויצהר בלבד הנך משקין כיון דמפירות תרומה זבו הרי הן כתרומה ור' יהושע לא פליג עליה אלא דמשקין דשאר פירות לא הוו תרומה דס"ל דון מינה ואוקי באתרה אבל הפירות עצמן מודי ליה ואי ס"ד דאין באילן חיוב תרומה אלא זיתים וענבים ותו לא במאי פליגי. ורש"י ז"ל משום דס"ל דאין בתרומה אלא דגן תירוש ויצהר מדאורייתא הרגיש זה שם ודחק הסוגיא, עיין עליו. גם הר"ז הלוי ז"ל כתב האי דון מינה ומינה לאו דוקא קאמר דהא תמרים ורמונים גופייהו אין תרומתן תרומה אלא מד"ס ואינו נכון. ועוד ראיה מפ' הערל דגרס התם אמר ר' יוחנן לריש לקיש מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן א"ל אין שאני שונה עיגול בעיגולין עולה א"ל והלא אני שונה חתיכה בחתיכות עולה אלמא דס"ל לר' יוחנן דעיגול בעיגולין דאורייתא דומיא דחתיכה של חטאת שנתערבה בחתיכות דמייתי התם וכן משמע בפ' בכל מערבין נמי דבעינן התם למימר בחזקת שליח עושה שליחותו ואפילו בשל תורה ומוכח לה מתרומת תאנים. ועוד שכבר דקדקתי בפ"ק דפאה דסוגיא דפ' ראשית הגז מוכחת דחייבין בפאה עדשים ופולין ושאר קטניות מדאורייתא בין לרבנן בין לר' יוסי ותנן כל החייב בפאה חייב במעשרות ומשמע דמדאורייתא תנן לה ומכל הני פסק הרמב"ם ז"ל פ"ב דהילכות תרומות דכולהו הוו דאורייתא וז"ל כל אוכל אדם הנשמר וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים תייב בתרומה ומצות עשה להפריש ממנו ראשית שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים שנאמר דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומות ומעשרות. עוד כתב בההוא פירקא הירקות אע"פ שהן מאכל בני אדם אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם לפי שנאמר במעשר תבואת זרעך תבואה דוקא שמכניסין אותה לקיום וכיוצא בה אבל הירקות אינן בכלל התבואה וכן יראה לי שה"ה בתרומה שהרי נאמר בה דגנך כל הדומה לאלו אבל תרומת ירק מדבריהם למעשר ע"כ. ויש אחרים חולקין וסוברין דכולהו מדרבנן וסוגיין אסמכתא היא והאי מזרע הארץ מפרשי לה דהוא דגן דהיינו חמשה מיני תבואה ופרי העץ היינו תירוש ויצהר וכן דעת רש"י ז"ל ודוחקין עצמן ליישב המקומות שהזכרתי ומייתו ראיה מפ' כיצד מברכין דאמרינן התם מעשר צלף דבארץ גופה מדרבנן ובפ"ק דר"ה נמי אמרינן מעשר חרובין דרבנן ובפ' אלו עוברין נמי אמרינן מעשר תבלין דרבנן ובריש ביצה נמי אמרינן האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל ובפ' מעשר בהמה נמי אמרינן הני מדאורייתא שאר מיני דרבנן. ומה שהקשו מההיא דצלף לא קשיא דאדרבה משם ראיה דספרים ישנים לא גרסי מעשר אילן אלא מעשר צלף ומיני נצפה תני להו במנין דהקלין שבדמאי ואמר עלה ר' יוחנן דה"ה ודאי וטעמא דבאין מן ההפקר כדאיתא התם. ופסק הרמב"ם ז"ל כוותיה פי"ג דהילכות מעשר ואפילו לפי גירסא דכיצד מברכין דגרסינן בהו הא ודאי חייב ואי אמר ע"ה דלא עישרן מחייבי ומשמע דס"ל לתלמודא דידן כריש לקיש הא נמי לא קשיא דמש"ה הואי דרבנן דלא דמי להני דכולהו הני מינין נשמרין ומיני נצפה יש שאינן נשמרין ועמי הארץ לא חשידי בהו ומדרבנן מיחייבי. ומה שהקשו מההיא דחרובין כתב הרמב"ם ז"ל פ"א דהילכות מעשר שני והחרובין אע"פ שחנטו פירותיהן קודם ט"ו בשבט מתעשרין להבא הואיל והן מתעשרות מד"ס ויראה לי שאין הדברים אמורים אלא בחרובי שיטה וצלמונה וכיוצא בהן שאין ראויין למאכל רוב האדם והן הן שמתעשרות מד"ס אבל שאר החרובין יראה לי שהן כשאר פירות האילן ע"כ. והשיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב דחרוב ושיטה וצלמונה פטורים הם לגמרי ודעתו ז"ל נכונה דודאי התם לא מיירי בחרובי שיטה וכו'. אבל נ"ל על דרך הרמב"ם ז"ל דחרובין הוו מדרבנן דלא דמו לפרטא דדומיא דדגן תירוש ויצהר בעינן דכל מינן מיחייב אבל הני מדרבנן נינהו דרובן נמצאים ביער ותבלין נמי לא קשיא דכבר פי' רש"י ז"ל דבפלפלין מיירי ופלפלין ותיאה וחמס תנן בהו במס' עוקצין דלא מיטמאין טומאת אוכלין וכיון דאין בהן טומאת אוכלין לית בהו מעשר כדתנן במתני' כל שהוא אוכל וכיון דלא חזו בעינייהו אלא לתת טעם בקדרה לא מיחייבי אלא מדרבנן ואפילו נאמר דמיירי בגרגיר וכיוצא בה לא הוי אלא מדרבנן דאין מכניסו לקיום ולא מרבה בשמעתין אלא זרע שום וזרע גרגיר דדמו לקטנית דמכניסו לקיום וליטרא קציעות לאו ראיה היא דקסבר האי תנא דתרומה בזמן הזה דרבנן וכמו שמפורש פ' שלש ארצות בארוכה ודפרק מעשר בהמה נמי לא קשיא דה"ק הני דהוו דגן אין דלאו דגן לא ופי' דגן כל מידי דמידגן שעושין ממנו כרי וכבר פירשו בפ' הנודר מן הירק וכפרוץ הדבר אתי למעשר ירק ופירות האילן ופירות האילן דקאמר דהוו מדרבנן דבר הלמד מענינו הוא דאין מככיסו לקיום או שאין כל מינו נשמר ונמצאו דברי הרמב"ם קיימין. ודעת הראב"ד ז"ל בהשגותיו דכל פירות האילן מדבריהם חוץ מזיתים וענבים וכן כתב בפ"א דהילכות מעשר וכן דעת רש"י ז"ל בפ"ב דכתובות ובפ' הערל ובפ' העור והרוטב וכן דעת התוספות בפ' מעשר בהמה ודעת רבנו שמשון ז"ל. ושוב מצאתי להראב"ד ז"ל שחזר בו וכתב לסוף ימיו זה הלשון אבל שאר מינין תרומה נוהגת בהן וכן מעשרות אבל אין חייבין על תרומתן מיתה ולא על טיבלן וחוץ מזה ומזה אף אם נאמר שאין חייבין מן התורה אם קרא עליהן שם יש עליהן קדושת תרומה מן התורה ומדמעת כשל תורה ובמשנת בכורים פ"ב שנינו חומר בתרומה שאין בבכורים שהתרומה אוסרת את הגורן ונוהגת בכל הפירות מה שאין כן בבכורים וכל מה ששנו בהן דבר תורה דוק ותשכח ע"כ. וזאת הסכמתו אנו שומעין וכיון דחזקיה תיקן שאר פירות כיון דאנו קורים להם שם פשיטא דכל תרומתן ומעשרותן טובלין. ולענין מיתה אין חיוב מיתה אלא בנשמר ומכניסו לקיום ואוכל וגידוליו מן הארץ כדאמרן ולא אמינא דלקיטתו כאחד בעינן דהא תאנה אין לקיטתה כאחד ואפ"ה רחמנא רבייה לענין בכורים ובכורים קרויין תרומה דרחמנא קרנהו תרומה דכתיב ותרומת ידך ודרשינן בפ' הערל אלו הבכורים ואמרינן נמי בהו דון מינה ומינה אלא מאי דממעטינן כעין הפרט אין מכניסו לקיום ממעטינן:
הבקיר קמה. כשהיא מחוברת:
ועבר והפריש ממנה תרומה. בכרי ולא שיהיה חייב אלא אם הפריש הויא תרומה כדאמרי' בפ' הזרוע המפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו פטור מן המעשר:
הבקיר שבלין. כשהן תלושין:
עד שלא הבקירה עבר והפריש ממנה וכו'. כדתנן התם בפ"ק דתרומות דאין תורמין מן המחובר הילכך כשהפקירה לא הפקיע ממנה כלום אבל שבלים אם עבר והפריש מהן הרי זו תרומה כדאמרינן מעשר ראשון שהקדימו בשבלים שמו טובלו לתרומת מעשר כדאיתא בפ"ק דביצה הילכך כשהפקירן הפקיע אותן מן התרומה ונפטרו:
אף בהקדש כן. אם הקדיש שבלים דהיינו עומרים ופדאן קודם מירוח פטור דס"ל דכיון דחזו לתרומה כשהן שבלים הא אפקעינהו וקרינן בהו דגנך ולא של הקדש ומתני' דקתני המקדיש ופדה חייב במעשרות וכו' היינו כי אקדשה בקמה דומיא דהבקר:
מיליהון דרבנין פליגן. ר' אילא דלקמיה פליג אדרב חיננא:
ובא הלוי כי אין לו וגו'. גבי מעשר עני כתיב:
היא לקט היא שכחה וכו'. דחד טעמא לכולהו דהכל שוין הן דהפקר נינהו:
חבורה היתה מקשה. בני הישיבה היו מקשין להא דר' ינאי דהא איכא הקדש דפוטר אע"ג דאין ידך וידו שוין והיינו משום דדרשינן דגנך ולא של הקדש וה"נ מצינן למדרש דגנך ולא של הבקר ואמאי בעינן קרא דבעינן ידך וידו שוין לפטור. ותירץ ר' אילא אם כשנתמרח הכרי כשהוא הבקר או כשהוא הקדש לא צריכין קרא יתירא דמדכתיב דגנך נפקא לן דפטור דגנך ולא של הקדש דגנך ולא של הבקר אלא להכי איצטריך קרא יתירא כשהבקיר שבלים וחזר וזכה בהן קודם מירוח בהפקר פטור מטעם כי אין לו וגו' ואפילו חזר והפריש אינה תרומה ואע"ג דקי"ל דגבי הקדש חייב:
מן הדא. דתנן פ' הפאה נתנית:
הקדיש קמה ופדה קמה חייב עומרים ופדה עומרים חייב. אלמא דחייב בפאה כיון דהקדיש עומרים ופדה עומרים וה"ה במעשרות מה שאין כן כשהבקיר עומרים וזכה בעומרים דהיינו קודם מירוח ולהכי אהני קרא יתירא דאין לו:
לא יצא ידי הגזבר. ואכתי בעלים אית ליה:
פדה אתה ראשון. כדתנן בערכין דהבעלים קודמים לכל אדם:
בזכה בשדה הבקר וגידוליה. ובשעת זריעה הא אית ליה בעלים וזרעך מיקרי דלא מהני הבקר אלא בתלוש:
הא אינו שומרו להוסיף וכו'. דממתני' שמעינן דכי הוי אוכל לבסוף ושומרו לכך עד שיהא גדול חייב אלא דהוה ס"ד דקטן פטור דדמי ללא הביא שליש קמ"ל דחייב אבל מילתא דאינו שומרו כלל לכך כגון תמרות וכו' דלא נטרי להו לכך דמתקשות כעץ פטורות דלא כר"ג:
דתנינן תמן. במכילתין פ' הכובש:
תמרות של תלתן. לולבי התלתן כשהן רכין הן זקופין כתמר ואוכלין אותן. ויש מפר' דדרך הגבעולין כשמתחילין לצמוח ולגדל נראה מקום צמיחתן כעין גרגיר ונקראת תמרה כדאמרינן גבי הדס נקטם ראשו ועלתה בו תמרה ולשון ראשון עיקר. ובתלתן וחרדל ופול הלבן חזו לאוכל ואלו אינו שומרן להוסיף אוכל אלא לזרע ואינו חייב קטן וגדול דהתם מפ' דפליגי רבנן בזרעו לזרע דבטלות הם לגבי הזרעים ואיתמר עלה א"ר יוסי וכי מחמת האוכל דחזו לאוכלן אם רוצה לאוכלן:
מעתה אפילו ירקן. אם ליקט מהן ירק ליחייב ולא אשכחן דחייב אלא תמרות:
חשובות הן לאוכל. וכמין פרי הוו ואע"ג דאין שומר אותו לכך:
ועוד. לאפוקי נמי מהא דתניא א"ר יהושע וכו' וקמ"ל דמתני' פטרה אפילו על הספק:
כל שתחלתו אוכל ואין סופו אוכל. תניא בתוספתא דחייב בתחלתו ופטור בסופו: מליאה של כרוב. ערוגה מלאה של כרוב דהוי ירק וחזי מיד ומקיימו לזרע בטלה דעתו ואם בא אחר כך וליקט ממנו ירק חייב כדמפ' ר' יונה:
קלחים יחידים. שאין כולה זרועה אלא קלח א' בכאן וקלח א' בכאן דרך הוא לקיימן כן לזרע ופטור:
ועצים חייבין במעשרות. בתמיהה: