פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי שלמה סירליאו
פרק ח · הלכה ד
הפרוטיות אסורות. פי' רבנו שמשון ז"ל והרמב"ם ז"ל מין פרדות הן ואין אדם יכול לברר בהן ע"י הסימנין אי זה מהן אמו חמור ואי זה מהן אמו סוס דלא מינכר בהן ולכך אסורין זה עם זה ולדבריהם סתם לן תנא כר' יהודה או שמא סיפא דמילתיה דר' יהודה היא:
והרמך מותר. עם סוס דידן דהיינו סוס מדברי עם סוס ביתי דכולו מין אחד הן:
והרמך. בגמ' מפ' דהיינו סוס מדברי:
ואדני השדה. בגמ' מפ' ליה:
חיה. ונבלתו מטמא בכזית ואינו מטמא באהל ולמעוטי דר' יוסי ולוקין על בשרו משוס חיה טמאה ואם הנהיגו עם חיה או עם בהמה לוקה משום כלאים ואילו אי הוה אדם מותר להנהיגו עם חיה ועם בהמה ובשר אדם בעשה:
מטמא באהל כאדם. פליג אחדא וה"ה לאינך ובגמ' מפ' טעמא:
הקופד. פי' הרא"ש ז"ל למורש קיפוד תרגום קופדא שרץ שגופו מלא קוצים וכשיגיע בו אדם יכפול עצמו ומכניס ידיו ורגליו בבטנו ונעשה ככדור והקוצים בולטין ממנו מכל צד ובלעז איריזו וקשיא לי טובא דא"כ זו היא אנקה האמורה בתורה והוא שרץ והיכי תנן במתני' שהוא חיה ומנא אמינא לה דאנקה תרגם אונקלוס ילא וילא היינו איריצו כדמוכח בעובדא דבן בוטא בריש בבא בתרא וכן פי' רש"י ז"ל שם בפי' התורה אנקה הריצון וכן מוכח נמי במדרש במדבר סיני רבא ושרץ הוא ומטמא בכעדשה וראיתי בפ' במה בהמה דתנן ולא פרד בעור הקופד ופי' רש"י ז"ל קופד שרץ הוא שנימיו חדין כמחט וקורין לו הריצון וקושרין עורו בדדי הפרה שלא יניקוה השרצים. ונראה לתרץ דהסנאים קאי אתרוויהו אקופד וחולדה דכי היכי דחולדה סתם היא שרץ כמפורש בתורה והגדלה בסנה היא ספק שרץ ספק חיה לב"ש ולרבנן ודאי חיה ה"נ בקופד הגדל בסנה ומשום דקופד הגדל בסנה הוא דומה לאנקה הוצרך לומר דהוא מין חיה ואינו מין שרץ:
חולדת הסנאים חיה. בפ' מרובה מפ' שרצא חרצא ופי' התוספות שם דחולדה דכתיב בקרא דמתתאי שקיה שרגליה קצרות ושורצת על הארץ האי ניהו שרץ ומטמא בכעדשה אבל זו החרצין שהן המתנים נכרין בה השוקים מתוך שהן דקין ונראין גבוהין וב"ש סברי דספקא הוא ומטמא בכזית במשא דדילמא חיה היא ויש לה טומאת משא ושיעורה בכזית למשא כדין חיה טמאה מתוך שרגליה גבוהין ודקין או שמא היינו חולדה ויש לה תורת שרץ ושיעורו בכעדשה ואין לו משא כדין שרץ דאין לו משא כדתנן בריש כלים:
שור הבר מין בהמה. ומותר להרביעו ולהנהיגו עם שור דידן וחלבו בכרת וכשר לגבי מובח:
שור הבר. היינו תאו האמור בתורה דמתרגמינן תורבלא פי' שור היער כדאיתא בפ' אותו ואת בנו והוא אותו שקורין בופלו ובלשון יון בובליו וכן פי' ר"ח ז"ל בופאלו:
מין חיה. ואסור להרביעו עם שור דידן ולהנהיגו עם שור דידן וחלבו מותר ואסור לגבי מזבח ופלוגתייהו מפ' בגמ':
כלב מין חיה. ונפקא מינה למקדיש חיתו דקדוש ובתוספתא קתני דנפקא מינה לכותב חיתו לבנו דלר"מ לא כתב לו כלב ולרבנן כתב לו כלב ועוד נפקא מינה להאי דאמרינן בריש מכילתין דלא הוי כלאים עם כלב כופרי דשניהם מין חיה ומותרין בהרבעה ובהנהגה ואילו לר"מ דסבר דכלב סתמא הוא דהוי מין בהמה הוה ליה כלאים עם כלב כופרי כדאיתא התם ונראה דפליגי בקרא דכתיב והיתה נבלתו וכו' ולבהמת הארץ וכו' ר' מאיר סבר מאן אורחיה למיכל בשר נבלות כלב וקרי ליה בהמה וגבי אחאב נמי כתיב המת לאחאב בעיר יאכלו הכלבים ורבנן סברי בהמת הארץ איקרי בהמה סתמא לא איקרי:
החזיר מין בהמה. ואם הקדיש בהמתו קדוש קדושת דמים:
ערוד מין חיה. וכלאים עם החמור הוי כדתנן בפ"ק דמכילתין:
ערוד. חמור הבר:
הקוף. שימיו בלעז:
פיל. אוליפנטי בלע"ז:
מין חיה. קשיא לי דמאי אתא לאשמועינן ועוד קשה לי דתניא בת"כ הולך על כפיו זה הקוף כל הולך להביא את הקופד וחולדת הסנאים בכל החיה להביא את הפיל ע"כ. וקשה לי בה בשלמא קופד וחולדת הסנאים איצטריכו קראי לאשמועינן דלא מספקינן בהו בשרץ אלא דינן כחיה דלא כב"ש אלא קוף ופיל אמאי צריכי קראי לרבויינהו וכתב עלה הראב"ד ז"ל קוף רבותא קאמר שאע"פ שדומה צורתו כאדם ואצבעות ידיו ורגליו כאדם אפ"ה הויא טומאתו כחיה. כל החיה להביא את הפיל לא ידעתי אי זה שינוי יש בפיל משאר החיות שהוצרך להביא אותו מן הריבוי ושמא מפני שהוא כולו עצמות שוקיו וארכבותיו ואין אדם יכול להרגו אלא מטיבורו או מסימניו שלא תאמר אין זה נקרא הולך על כפיו ועוד שמעתי שהוא גאה שבחיות ואינו הולך עד שמסרגין אותו במסרג תחת תרטומו ומוליכין אותו שלא תאמר אין זה הולך על כפיו אלא שמוליכין אותו לכך הוצרך לומר בכל החיה להביא את הפיל ע"כ דבריו ואינן נראין ושמעתי מפי חכם חסיד מקובל ר' משולם זצ"ל על ההיא דתניא בברכות בפ' הרואה הרואה פיל וקוף וקיפוף אומר ברוך משנה הבריות דקשיא לי מאי שינוי שייך התם טפי מכולן והלא כולן משונין צורתן זו מזו ותירץ לי דבזמן דור המבול נפרע הקב"ה מן האנשים שהפכן לקופין ופילין והיינו שהקוף דומה לאדם ופיל נמי אומרים שמבין לשון בני אדם ומצאתי סמך לדבריו בבראשית רבה דגרסינן התם ארבעה דברים נשתנו בדור אנוש ההרים נעשו טרשים והתחיל המת מרתיש ונעשו פניהן כקופין ונעשו חולין למזיקין ע"כ והשתא אתי שפיר דאנשים משונין הן דומיא דננס וגיחור ודומיהן דמפ' התם. והשתא נפרש מתני' וברייתא מתני' בין לענין טומאה בין להנהגה מיתנייא אלא שלענין טומאה אליבא דר' יוסי איצטריך דאע"ג דפליג גבי אדני השדה וסבר דאין בבשרו טומאת חיה ולא לקי בהני מודי דחיה הן ואין בהן טומאת אהל דאיתרבו מקראי וברייתא דת"כ בהכי מיתרצא נמי ולגבי הנהגה נמי דלא תימא אדם משונה הוא ואם הנהיגו עם מין אחר לא לקי קמ"ל דחיה היא ולקי ונראה דהני תנאי סבירא להו דגוי מטמא באהל ודלא כר"ש ומשו"ה נמי ממעט בחלון בפ' לא יחפור:
ואדם מותר עם כולן וכו'. בגמ' יליף לה מקראי:
רמכא דלא כלינס. סוס מדברי שאין אדם יכול לשום בו רסן ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה כן שהוא סוס מדברי שקורין זברא בלעז וטעמא דשרי דכולהו סבירא להו הכא מינן הוה וערק לתמן:
כלינס. הוא רסן שמנהיגין בו הסוס כדתניא באבות דר' נתן אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה למה הוא דומה לסוס שיש לו כלינס ושאין בו מעשים טובים דומה לסוס שאין לו כלינס כיון שרוכב עליו זורקו בבת ראש:
יאסי ערקאי. שם איש מן ארץ הערקים שפי' אדני השדה השנוי במשנה הוא בר נש דטור וכו' וכתב רבנו שמשון ז"ל בשם הרב רבנו מאיר ב"ר קלונימוס משפירא שהיא חיה טמאה ששמה ידוע והוא ידעוני דקרא ומעצם שלה נעשין כשפים וכנוין חבל גדול יוצא מטיבורה מושרש בארץ שבו גדלה אותה חיה ששמה ידוע כעין שורש הקישואין והדלועין שיוצאין מן השורש כמין שריגים גדולים שבהן הקישואין והדלועין תלויין והידוע מחובר מטיבורו באותו שריג וצורתו כצורת אדם בפנים וגוף וידים ורגלים אלא שטיבורו מחובר לחבל היוצא מן השורש ואין כל בריה יכולה להתקרב כמלא החבל שטורפת והורגת את הכל וכמלא החבל רועה כל סביבותיה וכשבאין לצודה אין אדם רשאי ליקרב אלא מורים בחצים אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה ע"כ. ובספר איוב מתורגם כי עם אבני השדה בריתך ארי עם בר נש דטור וכתב רש"י ז"ל שם אבני השדה מין אדם וחית היער היא שנקראת גדולא'ש וזו היא חית השדה ממש ובתורת כהנים ובמשנה נקראים אדני השדה עכ"ד:
בגדל על פני השדה. כלומר בגדל על פני השדה אזהר רחמנא בחלל חרב וכל הפרשה ורבנן דפליגי אדר' יוסי דרשי ליה להאי קרא בפ' בהמה המקשה לרבות גולל ודופק כדאיתא התם:
הירודות. תנים שבמקרא תרגמו יונתן יארוד יארודין וכתב רש"י ז"ל בפ' ארבע מיתות ירוד עוף ששמו תנים והוא שוטה ובוכה ומספיד תמיד וכל תנים שבמקרא מתרגמין ירודין ע"כ. ויש לשאול מאי קמ"ל הך ברייתא ונראה דקמ"ל אע"ג דעוף טמא אין מטמא בגדים אבית הבליעה והוה אמינא כיון שזה בעל ארס ונראה שהולך על ארבע כיון שיש לו שדים להניק כדכתיב גם תנים חלצו שד וגו' ואמרו במדרש הלין ירודאתא וכו' וגם רש"י ז"ל עצמו פי' בספר ישעיה הוא מין חיה רעה והוה ליה חית השדה ועוף ונבלתו מטמא במשא קמ"ל עוף לכל דבר וכן גבי הנמיות לא חזו למאכל כלל והוו להו עץ בעלמא ואפילו חשב עליה נמי לא לקביל טומאה קמ"ל:
יענה. מתרגמינן נעמיתא:
נחש הרו הוא כחוה. והתם בפ' ד' מיתות נמי אמרינן ובכל חית הארץ לאיתויי נחש שאינו שרץ אלא חיה דבר מלאכה היה קודם שנתקלל כן כתב רש"י ז"ל שם ואנו לפי דרכנו נוכל לפרשו דנחש קודם שנתקלל היה מדבר דהא לא כתיב ביה ויפתח ה' את פי הנחש ויאמר אל האשה אלא ויאמר הנחש אל האשה סתם ודרשו ז"ל דבקומה זקופה היה הולך וכתב רש"י ז"ל רגלים היו לו ונקצצו ולהכי קאמר דהרי הוא חיה ואין בו לחשוב אדם הוא כמו אדני השדה ועוד שאמרו במס' נדה המפלת נחש טמאה לידה מפני שגלגל עינו דומה לשל אדם והוה אמינא דמנהיג נחש עם חיה אחרת ליפטר דהוה ליה אדם עם חיה קמ"ל דחיה הוא ולקי והוי כלאים בהנהגה עם מין אחר ואין לפ' דלענין טומאה קאמר שנבלתו מטמא בכזית דבפ"ק דעירובין מוכח דהנחש טהור לגמרי דאמר התם אמר רבינא אני אדון ואטהרנו ומה נחש שממית ומרבה טומאה טהור שרץ שאינו ממית ומרבה טומאה לא כ"ש ע"כ ופי' רש"י ז"ל נחש שממית אדם ובהמה ומביאין טומאה בעולם טהור כשמת דהא שמנה שרצים כתיבי ע"כ. ועוד נמי אפשר לפרש דטהור שאמרו מדין שרץ בכעדשה אבל מטמא נבלתו בכזית מטעם חיה דהא חיה הוי אלא שנקצצו רגליו:
הצלף באילן כב"ש. בפ' כיצד מברכין ובפ' כרם שחרב גרסינן צלף ב"ש או' כלאים בכרם וב"ה או' אינו כלאים בכרם ואלו ואלו מודים שחייב בערלה ומפ' התם דב"ש ספוקי מספקא להו אי מין אילן הוא אי מין ירק הוא:
כלי נתר. דתניא בתוספתא דכלים בפ"ב ב"ש או' כלי נתר מטמאין מתוכן ומאוירן ככלי חרס ומאחוריהן ככלי שטף וב"ה אומרים כלי נתר הרי הם ככלי חרס לכל דבר:
חולדת הסנאים. במתני' דהכא אלו שלשתן לב"ש הוא דמספקא להו ולא לב"ה ויש שלשה אחרים דלכו"ע מספקא להו:
פול המצרי בזרעים. פי' רבנו שמשון ז"ל אין לפרש דהיינו ספקא ההיא דהקומץ רבא ופ"ק דר"ה דפול המצרי שזרעו לזרע מקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו השריש לאחר ר"ה כיצד יעשה דאין תורמין מן החדש על הישן ומן הישן על החדש דא"כ ליחשוב נמי אורז ודוחן ופרגין ושומשמין אלא היינו ספקא לפי שיש בו מדות הרבה כדאיתא בפ"ב דשביעית דתניא ר"ש שזורי אומר שש מדות מנו חכמים בפול המצרי זרעו לזרע מתעשר לשעבר לירק מתעשר להבא לזרע וירק או לזרע וחישב עליו לירק מעשר מזרעו אירקו ומירקו אזרעו וכשהביא שליש לפני ר"ה ע"כ. ואיני רואה פירושו דכמה דברים שזרען לזרע דינן בתר שליש וזרען לירק מתעשרין ירק ובתר לקיטה כמו כסבר ושבת כדאיתא במס' מעשרות ובתוספתא שביעית. ומה שהקשה דליחשוב ר' יוחנן נמי אורז ודוחן אינה קושיא דר"ש שזורי ה"נ קאמר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה כיוצא בהן כלומר דומה הוא נמי לאורז ודוחן וכו' וא"כ השנויין ראשונה הן אורז ודוחן והוא הוסיף פול המצרי ור' יוחנן ס"ל כר"ש שזורי וכיון דנמנה פול המצרי כ"ש אורז ודוחן והנכון דהיינו הספק דתניא בתוספתא דפול המצרי שזרעו לירק והביא קצצין גמורין לפני ר"ה דמתעשר זרעו דהיינו גרעיניו לעבר ואע"ג דלא מנע ממנו מים ג' מורביות קודם ר"ה וגם לא לקט עלין ממנו קודם ר"ה ותניא בפ' שני דשביעית זרעו לזרע והביא קצצין ולא מנע ממנו מים לפני ר"ה מתעשר לעבר אפ"ה ירקו בשעת לקיטתו עישורו והיינו להבא ובודאי דאין מעשר מירק זה לירק דלעיל ולא מקצצין לקצצין דזה אין בו תערובת מחשבה וזה יש בו תערובת מחשבה והיינו דמספקא ליה לר' יוחנן וכמו שכתבתי שם:
ואנדרוגינוס באדם. דמספקא לן אם ספק איש אם ספק אשה ותניא בתוספתא דבכורים ומייתינן לה במס' בכורים סוף פ' שני אנדרוגינוס יש בו דרכים שוה לאנשים ויש בו דרכים שוה לנשים וכו':
וכוי בחיה. שהוא ספק חיה ספק בהמה ותנן פ"ב דבכורים כוי יש בו דרכים שוה לחיה ויש בו דרכים שוה לבהמה וכו':
דברי הכל. כלומר דלא אשכחן דפליגי בה ב"ש וב"ה בהני תלתא אבל שאר תנאי אשכחן דפליגי בין באנדרוגינס בס"פ הערל ובכוי ריש פ' אותו ואת בנו:
ואמה טרקסין. לפני ולפנים היה ארכו עשרים ורחבו עשרים ולסוף עשרים היו שם שתי פרוכות המבדילות בין הקדש ובין קדש הקדשים וביניהן אויר אמה ומשם ולהלן קרוי היכל ארכו ארבעים ורחבו עשרים ובבית ראשון היה שם בנין במקום אותה אמה בנין רחבו אמה ואותה מחיצה שהפסיקה במקדש ראשון קרוייה אמה טרסקין כדאיתא בפרק הוציאו לו והתם מפ' דמספקא להו לרבנן בקדושתיה דההוא אמה אי כלפנים אי כלחוץ ומשו"ה עבוד שתי פרוכות:
מה מבפנים או מבחוץ. פי' רש"י ז"ל בפ' הוציאו לו טרסקון לשון פנים וחוץ הוא וכך ראיתי בתלמוד ירושלמי וראיה לדבר חסידים הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסון כדי לחייבן במעשר למדנו שהטרק לשון פנים הוא ע"כ. ובערוך פי' לשון יון פנים וחוץ חוץ קורין אוקסו פנים טריסי וזה נכון:
הדא אמרה מבפנים. דעד ארבעים הוא היכל ומכאן ואילך לפני ולפנים ואמאי לא פשיטא להו ודחי ליה דהא איכא קרא אחרינא ויעשו דכו' ומשו"ה איסתפק להו:
עיקרו מן תמן הוה. מן ההרים הוא ואע"ג דמפ' באלו טריפות סימני חים כל הנהו סימנין בשאר חיות אהנו חוץ משור הבר וכן כתב רבנו שמשון ז"ל:
עם שור הבר אינו כלאים. לת"ק דמין בהמה הוא:
תור ברא ורימנין כר' יוסי. דסבירא להו למתרגמין תאו תור בר ס"ל כר' יוסי דמין חיה הוא וצריך עיון דבפ' אותו ואת בנו אמרינן רבנן סברי דמתרגמינן תורבלא מינא דבהמה הוא ור' יוסי סבר מדחשיב ליה בסיפא בהדי חיה מינא דחיה הוא:
אווז עם אווז מדברי כלאים. להרבעה ולחרישה ומפ' טעמא בס"פ הפרה דזה ביציו מבפנים וזה ביציו מבחוץ:
בשור ובחמור אי אתה חורש. דלכתוב קרא לא תחרוש בשור דהוו כלאים האדם עם השור א"נ לכתוב לא יחרשו שור וחמור יחדיו ומדלא כתב הכי משמע בשור וחמור ואתה אי אתה חורש אבל אתה חורש עם השור לבד ועם החמור לבד ואי קשיא דשור וחמור בלא אדם לישתרי דשלשה גופין הוא דאסר רחמנא תריץ אי דחורשין הן מעצמן פשיטא דשרי דאין כאן הנהגה דאדם ומאן לקי אלא פשיטא דמנהיגן בקול או במקל ועל כרחך הנהגת אדם בעינן עם שניהן כי היכי דלילקי:
הדרן עלך פרק כלאי הכרם