פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי שלמה סירליאו
פרק ז · הלכה א
המבריך את הגפן וכו'. כמו ויברך הגמלים שכופף זמורת הגפן בקרקע וכיסה אותה בעפר עד שתשתרש לשם מוגרון בלעז. ובגפן יחידית עסקינן:
אם אין על גבה. על ההברכה עפר ג' טפחים ובגמ' מפ' טעמא:
בדלעת. יבשה וחלולה והכניס הזמורה לתוכה וקברה בארץ אינו מפסיק דחלחולי מיחלחלא:
סילון. צנור שמביאין בו מים כדאיתא בפ' כירה סילון של צונן ובגמ' מפ' לה בסילון של חרס דמחלחל:
הבריכה בסלע. מפ' בגמ' של צונמא אבל בסלע רכה הנקרא בא בידים השרשים מפעפעין:
אלא ג' אצבעות. דבפחות מכאן אין ראוי לזרוע:
ארכובה שבגפן. פי' הרמב"ם ז"ל היינו גפן שנכפפת על גבי קרקע וכיסה הגזע ועיקומה בעפר אלא שאח"כ הגזע חוזר ונזקף כמין ארכובה כפופה כמו $ל ומשו"ה מודדין לה עבודה של ששה טפחים מהעיקר השני כלומר ממקום שנזקף הגזע ולא מן העיקר הראשון דבטל הוא בתוך הארץ אבל אם העיקר הראשון נמי נראה נותן לזה עבודה ולזה עבודה כדאיתא בגמ':
במה אנן קיימין. הך הברכה מאי נדון בה דמשמע ממתני' כיון דמכוסה דלא נדון בה דין עיקר כדאמר דלצדדין מותר:
אי משום זרעים באילן. הוא דאסר להביא זרע על ההברכה דחששו חכמים שמא שרשי הזרעים נכנסין בתוך הגפן:
אפילו שאר וכו'. וסברינן השתא דאפילו בהרכבת אילן נמי אסור כדתנן בפ"ק אין מביאין ירק באילן ומיהו איכא מ"ד לאקולי בה טפי מאילן:
ואי משום עבודה. דגפן יחידית ודיינינן בה דין עיקר גלוי:
נתני ששה. טפחים כדתנן לעיל בעבודת הגפן ו' טפחים:
ומשני כר' עקיבא. דאמר עבודת גפן יחידית ג' טפחים דפליג ארבנן בריש פ' עריס ואע"ג שהמכוסה בארץ צריך על גבה עפר ג' טפחים:
אפילו מן הצד ניתני ג'. כיון דדין עיקר דיינינן לה ולעיל דייקינן דמן הצד שרי ור' עקיבא לא פליג ארבנן אלא בשיעור עבודה אבל מודי לרבנן דיהבינן לה לכל ד' רוחותיה:
ומשני משום זרעים על גבי הגפן. כלומר לעולם כיון דמכוסה שריא ולא דיינינן בה דין עיקר דמגולה דמכילתין אלא לפי שהגפן היא רכה נכנסין בה שרשי הזרעים אבל שאר אילנות דקשין שרי לזרוע על גבי הברכתן דלא חיישינן שיכנס שורש הזרע לתוכן וכן פי' ר"י ז"ל בפ' לא יחפור אבל מטעם עבודה לא דאין איסור עבודה אלא בגילוי ממנה אבל קבורה לא אלא למעלה כדאמרינן הכא ולמטה תחתיה ממש כדאמרינן בפ' עריס גבי שרשי פיאה אבל לצדדין לא כדמפרש בסמוך דאין השרשים מהלכין מן הצד:
תמן תנינן. בפ' לא יחפור:
מרחיקין את הזרעים. כדמפ' לקמיה והתם מפ' ותיפוק לי משום מחרישה שהרי חרשו תחלה ואפילו לא זרע ליה איכא היזק ומוקי לה במפולת יד שזרע הזרעים בלא חרישה אלא שחופר במרא וחצינא ואינו מעמיק כמו המחרישה:
ואת מי רגלים. דמלקין ארעיתו של כותל:
מקשי. כשהיה שונה המשנה הזו שם:
תמן את אמר אין השרשים וכו'. גבי כלאים שרינן זרעים לצדדי ההברכה אע"ג דאין עפר ג' על גבה:
והכא את אמר דמהלכין מן הצד. דהא מרחיקין אותן שלשה טפחים:
מעלין עפר תיחוח. מחלידין הקרקע במקומן אצל הכותל ומתמוטט קרקע יסוד הכותל לצדדין:
של אבר. של עופרת שאין השרשין מפעפעין לתוכה אין צריך עפר ג' טפחים:
בהדין צונמא. סלע חזק וקשה מאד שלא יפעפעו שרשיו בתוכו:
מיתפתפת היא. והשרשים מפעפעין דסלע רך היא ובעינן שיהא עפר עליה שלשה טפחים:
מתפתפת. מלשון פתות אותה פתים:
המבריך ג' גפנים. וכשהוברכו נעשה שש והוי כרם ג' כנגד שלש:
כשאין הראשון נראה. מודדין מן העיקר השני אבל אם שניהם נראין נותן ששה טפחים לכאן וכן לכאן:
המבריך שלש גפנים. פירשתי במשנתנו:
בד"א. דאין מצטרפות לענין דין כרם דביניהן וחוצה להן אין להן ד' אמות:
אבל לענין עבודת. גפן יחידית:
נותן ששה טפחים. לעיקר זו:
וששה טפחים. לכל הברכה: