אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי שלמה סירליאו

פרק ג · הלכה א

פרק ג

ערוגה שהיא ו' על ו' טפחים. משום שאמרה תורה שדך לא תזרע כלאים ופירושו כשיעור שיקרא שדך לא יהא בו מין אחר וראו חכמים דשדה תבואה אין דרכן של בני אדם לזרוע פחות מבית רובע לפי שזורעין מן התבואה שיעור הרבה שיעור שדה המועט שלה בית רובע כדתנן בפירקין דלעיל אבל גן ירק דרך בעלי בתים לתענוג לזרוע בשיעור קטן מינין הרבה ולא אסרה תורה אלא כדרך השיעור ששיערו בני אדם כדאמרינן לקמן גבי כרם ארץ כנען לגבולותיה גבולות שבדו להן הכנענים ולכך התירו עד ה' זרעונים תוך ו' על ו' ומשום דשיעור גן ירק הוי ו' על ו' לא ראו ללקות בתבואה אא"כ זרע תוך ו' על ו' כדאמרינן לעיל ספ"ק:

זורעין בתוכה חמשה זרעונין. איכא מאן דפריש ד' בד' רוחות וכת' רש"י ז"ל בפ' ר' עקיבא דזה שבוש דאי בהרחקה ומשום יניקה ט' זרעונים יש לזרוע בה ד' בד' הקרנות וא' בכל רוח ורוח באמצעו ויש בין כל זרוע וזרוע שלשה טפחים טפח ומחצה יניקה לכל אחד כזה # ולדעת הרמב"ם ז"ל יכול לזרוע בכל מסומן טפח על טפח וירחיק בין מסומן למסומן טפח ומחצה דהוי יניקת כל אחד ג' אצבעות הילכך לכל הרוח הוא דשרינן וממלא עד סמוך לקרן ואפילו אין בין זרע שברוח זו לזרע שברוח זו ג' טפחים לא איכפת לן דלענין כלאים היכר בעלמא הוא דבעינן ושורה זו של מזרח וזו של דרום וזו של צפון וכו'. והר"ז הלוי ז"ל בא לקיים פי' זה ואמר דלעולם בגרעין א' עסקינן אלא שפי' שהגרעין באמצע הרוח והניח חרבות הזויות כזה # וכתב עלה הרב ז"ל איכא מרבוותא דקהו בה קהייתא דאמאי לא תני בה ט' זרעונים ארבע בד' קרנות וא' באמצע כל רוח ורוח והרי יש הרחקה בין כל זרע וזרע ג' טפחים. ולדעתי אין לנו להקשות זו הקושיא כיון דבגמ' קים להו דחמש בשיתא לא ינקי עלייהו סמכינן דהכי קים להו. ולא אזלינן בתר סברא דילן לפי שי"ל שאם היה זורע ג' זרעים לכל רוח מתוך שהן סמוכין לגבולים הגבול מערבבן ע"י שהוא מושך העפר תמיד לגבולין ונוטל מכאן ונותן לכאן קא ינקי זרעים מהדדי כשמזיז עפר מן הזרעים לגבולים לפי שלחלוחית הזרעים מעורבת עם העפר ובתלמוד ירושלמי גרסינן וניתני ט' א"ר תנחום בוצראה וכן היא אלא בערוגה שבערוגות היא מתני'. ונ"ל פי' דבר זה כי מתוך שהיא ערוגה בין הערוגות והוא חופר תמיד מכאן ומכאן הגבולין מתמוטטין והוא צריך למשוך להן עפר ומזיז עפר מן הזרעים שעל הגבול ומתקן את הגבול ולפיכך החמירו בה שלא לזרוע בכל רוח אלא זרע א' מפני שהוא צריך לגבול כדי שלא יבא למשוך העפר מזרע לזרע ולא יינק זה מזה ע"כ דבריו. וגם זה אינו נכון דבהדיא מוכח הכא בגמ' דכל הרוח זורע דאמרינן אף ד' את נותן בתחלת ג' ומצר והולך ובגרעין א' מה שייך מצר והולך מה יוסיף ומה יגרע. עוד דאותה קושיא שהקשו וניתני תשעה לא הקשו אותה בגמ' אלא למ"ד כולהו חוץ לששה כמו שאפרש בס"ד. ועוד מה שפי' משום שצריך למשוך להן עפר תדיר ומזיז עפר והגבולין מתמוטטין קשה דהא רישא בלאו גבול עסקינן מדקתני סיפא היה לה גבול גובה טפח. לכך נ"ל צורת ערוגה דמתני' לדעת אמוראים דארץ ישראל כזה # כי לכך באתי דזריעת ראש תור זה פוגע זויתו עם זוית ראש תור זה מותר וכן פי' הרמב"ם ז"ל כל צורות משנתנו בראש תור ולא גרס בפ' ר' עקיבא אין ראש תור בערוגה אלא כגירסת ספרים הראשונים וכן גירסת הרמב"ם ז"ל אין ראש תור בחורבה וס"ל לרב התם כר' יוחנן דלעיל דפ' כל סאה דאין ראש תור בחורבה ואפילו בירקות דראש תור לא חשיב להתירו כשהוא נכנס בירק אחר אלא כשבא משדה זרוע ונכנס לשדה זרוע דזריעה זו מוכחת למשוך אצלו ראש תור הנכנס וזריעה זו מוכחת למשוך אצלו ראש תור הנכנס אבל כשהראש תור משדה חרב בטיל ולא חשיב ראש תור:

זרעונין. נראה בעיני דמשום דיליף תנא מקרא דזירועיה כדאיתא בגמר' תני זרעונין אבל דוקא ירק הוא דשרי ובליכא ביה שרכא ולא השתרגות כלפת וכיוצא בו דתנן לקמן כל מין זרעים אין זורעים בערוגה ואין לפ' דכולן אין זורעין ומקצתן אין זורעין כמו שחשב הרא"ש ז"ל דלא משמע סוגיא דגמ' דההיא מתני' כן אלא כמו שפי' רש"י ז"ל בפ' כל שעה עלה דההיא וזהו לשונו כל מיני זרעים אין נזרעין בערוגה אחת ואפילו זרועין בשיעור חכמים משום דינקי טפי והא דתנן זורעין בתוכה חמשה זרעונין בירקות קא אמרינן דנזרעין כהלכתן ע"כ. והכי מוכח בפ' כל שעה נמי דקאמר ירקות שמנו חכמים בפסח נזרעין בערוגה אחת מהו דתימא הני מרור מין זרעים הן כלומר ולא יזרעם בערוגה א' קמ"ל רב דמין ירקות נינהו ונזרעין וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד וז"ל מיני ירקות שאין דרך בני אדם לזרוע מהן אלא מעט מעט מותר לזרוע מהן אפילו חמשה מינין בתוך ערוגה א' שהיא ששה על ששה טפחים וכו' ופי' רש"י ז"ל במס' מועד קטן פ"ק כל דבר שזרעו עיקר לבני אדם שאין אוכלין עלין שלו קרוי זרעים כגון תבואה וקטנית ודבר הנאכל בעשבו קרוי ירק כגון כרתי ופיטרוסינו ע"כ:

היה לה גבול גבוה טפח. גבול קרי לשורה גבוהה המקיף סביב כמין גדנפא וכן תרגם יונתן וגבולה אל שפתה סביב וגדנפא מקף לה על שיפתה סחור סחור והיא השורה הגבוהה אמה סביב אמת הילוך רגלי הכהנים לשלא יחליקו רגליהם ויפלו כדאמרינן בזבחים פ' קדשי קדשים ושיעור גובה הגובל טפח כדתנן במתני':

שלשה על כל גובל וגובל. וגובל פי' הרמב"ם ז"ל ויהיה מדת הזרוע ממנה ל' טפחים כיצד בסביבותיה לכל שורה ג' זרעונים שיעור כל זרוע וזרוע טפח על טפח וטפח ומחצה חרב בין זרוע לזרוע הרי ג' טפחים של הפסקה בכל גובל והרי י"ב טפחים זרוע וי"ו טפחים חרב הרי פרנסתי לגבולים. והרבוע התיכון ידוע הוא שהוא חציו של רבוע החיצון ותשבורת הערוגה של ו' על ו' ה' ל"ו טפחים א"כ ריבוע התיכון עולה י"ח טפחים זרוע וי"ב הרי ל' טפחים וכנגד הזרוע האמצעי של הגובל בא ראש תור של זרוע התיכון וזו היא צורתה # לפירושו כפי שיתברר למראית העין. ולי נראה שאין צורך אלא השתא דאיכא גובל גובה טפח זורע הערוגה כל שטחה כמות שהיא כולה מין א' דכיון דתנן לקמן דאמת המים עמוקה טפח זורע בה ג' מינין א' מכאן וא' מכאן וא' באמצע ומפ' לה בגמ' דהשנים בעברי השפה וא' למטה בעמקה אלמא דרום טפח חשיב להציל לעניין כלאים ואינו מעורב של מטה כשל מעלה והכא נמי כה"ג וכל שטחה שרינן. ואם תאמר אכתי קשיא דהא בלאו רום נמי מציל דהא אית בערוגה שיעורא דשיעור שדה ירק ו' על ו' וכיון דיש לו שיעור לא בעינן תו ויכול להיות שורה ממין אחר אצלו ותו דאמר לעיל בפ"ב דכלהו מודו דאם היו לו ז' טפחים ובאורך י' אמות דזורע שורה רחבה טפח מין א' והששה מין אחר מ"ט דשורה הויא וקולא ושרי אצל שדה ירק דכיון דזרוע כל שטחו הוי שדה לחוד ושורה לחוד ואע"ג דאינה גבוהה מן השדה וה"נ כיון דבערוגה אית בה שיעור שדה ירק אמאי בעינן רום. תריץ דהתם בכל השורה אינו זורע אלא מין א' ואינה פרוצה ואפילו בא לזורעה מפוזרת לכל הפחות לא שרינן אלא ג' מתוך ו' דהוי פרוץ כעומד כדאמר עלה ובלבד ג' טפחים בתוך ו' ואפילו לר' שמואל בר רב יצחק דאמר אפילו א' מכאן וא' מכאן וא' באמצע שרי שאני התם דכולהו ג' הוייאן מין א' ויכול למלאותה וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו תדע דהא בהדיא אמרינן עלה אומרים לו או מלא את כל השורה או עקור את כל השורה אלמא ראוי למלאות מיהת בעינן. ועוד דלאו מוקפת היא אבל האי גובל פרוץ מרובה על העומד הוי דארכו ח' וזרוע ג' טפח ומחצה בין זרוע לזרוע לדעת הרמב"ם ז"ל ולדעת רש"י ז"ל ג' טפחים בין גרעין לגרעין ועוד דהן מינין חלוקים דאין יכול למלאות וכיון דפרוץ מרובה על העומד הוא מצטרפין זרעים דיליה בהדי ערוגה אי לא הויא לה רום בגובל ומשו"ה בעינן ביה רום להציל זרועים דיליה וסבירא להו לרבנן דכיון דאיכא רום כי היכי דגורם להקל גורם להחמיר דהא גובלין מקיפין את כולה וחובשין אותה ועוד דהויא מרובעת וחמירא הילכך אין זורעין בתוכה אלא מין א' אבל ודאי כיון דיש שיעור לגובל כולה הוא דשריין וכי תימא דאין חבישה אלא בגדר גבוה עשרה אבל בשורה גבוה טפח לא הא ליתא דלקמן גבי זורע שורה של ירק תוך שדה ירק תנן לקמן ר' ישמעאל אומר עד שיהא מפולש מראש השדה וכו' ר' עקיבא אומר אורך ו' טפחים ורחב מילואו ומפרש עלה בגמ' מה אמר ר' ישמעאל ברוחב ומשני ומה אין ר' עקיבא דשרי לחבוש בג' רוחות אית ליה רוחב מילואו ר' ישמעאל דלא שרי לחבוש אלא בשתי רוחות לא כ"ש ע"כ. עד כאן לא פליגי אלא דמר שרי לחבוש בג' רוחות ומר לא שרי אלא שתי רוחות אבל ד' רוחות לכ"ע אסור ואפילו בשדה בית רובע שהוא שיעור שלם אמרינן לעיל ובלבד שלא תהא חבושה מד' רוחותיה והנהו בשוין לשטח האמצעית קא מיירי ואפ"ה איכא חבישה כ"ש גבולין דגביהן דחובשין. ומתני' דקרחות נמי הכי אסקינן דר"מ יחידאה הוא דשרי חבישה אבל רבנן לא שרו חבישה ולא שרינן אלא ט' טפי לא ואי לא דהוה ליה רום טפח אפילו מין אחר מגבולין נמי לא שרינן ריבוייא דכה"ג אלא דרום גרם לסלק זרועים דיליה ממנו ודמיא לגדר דאמר לעיל הקיפו גדר אסור לזרוע בה שני מינין אלא אחד. ומטעם זה פליגי בזה אמוראי לקמן אי אית בגובל דינא דגדר ומצו לסמוך כי היכי דסומכין לגדר או לא כדאיתא לקמן ומשו"ה לא שרו רבנן בתוכה אלא מין א' והילך צורתה#:

לא יטע ראש הלפת. עליו גדולים ואית בי' ערבוביא:

ר' יהודה אומר ששה באמצע. בגמ' אסיקנא דר' יהודה אסיפא קא פליג דהיינו דאית בה גובל ולאו למימרא דאסיפא דוקא פליג דעל כרחין כ"ש ארישא השתא היכא דאיכא חבישה שרי ליכא חבישה מיבעיא ועוד דהא טעמא דר' יהודה דקאמר ששה היינו משום דרשת זרועיה כדאיתא בגמ' וא"כ ל"ש רישא ול"ש סיפא הוא דקאמר. ואם תאמר בשלמא טעמא דרישא משום דרשת זירועיה אלא טעמא דסיפא קשיא דהא איכא חבישה ונראה לפרש דכיון דמפ' לקמן דסבר ר' יהודה דשדה ירק טפח כדיליף לקמן מקרא דוהשקית ברגלך כגן הירק דפליג עלייהו דר' ישמעאל ור' עקיבא וסבר דאי שרינן שורה תוך שדה ירק לא שרינן לה אלא היכא דאית ביה שיעורא ומשו"ה שרי לה תוך חבישה דג' שורות דמקרא דוהשקית ברגלך ילפינן דטפח הוי שיעור שדה ירק. והשתא משמע ליה לר' יהודה דקרא דזרועיה לא אהני לן אלא לאורויי שריותא טפי על שריותא דרישא דהיינו בדאיכא גובל דחבוש מכל צדדיה דאי בדליכא גובל תיפוק ליה מקרא דוהשקית ברגלך דהא שש שדות ירק בשיעורן סמוכות זו לזו נינהו וקרא דזרועיה למה לי אלא להכי אהני דאפילו דאיכא גובל שריין והשתא תרוייהו צריכי לר' יהודה קרא דוהשקית ברגלך בהני היכא דבעי למעבד שורה באמצע ערוגה דאע"ג דצדדין רבין עלה ברוחב טפח סגי וקרא דזרועיה אהני דאפילו דמוקפין גובל דשריין והיינו טעמא דתנא דמתני' דלא תנא מילתיה דר' יהודה בדרשא דזרועיה ברישא דהא קשה כיון דר' יהודה דאמר ו' היינו משום דדריש זרע זרעה זרעיה זרועיה הוי כדאיתא בגמ' ותנא קמא אמר חמשה בדינא דרישא מטעם דרשא דזרועיה הוי כדאיתא בגמ' ואמאי לא תני ליה אלא בסיפא אלא לומר לך דר' יהודה ס"ל כי גמירי דרשת זרועיה בסיפא גמירי וריבוייא דמינים בגבולים על ו' דרישא גמירי דאילו ארישא דליכא חבישה בקרא דוהשקית ברגלך סגי לשרויי ששה מינין בה דהא שש שדות שלמות סמוכות זו לזו נינהו וכדפרישית. ורבנן פליגי עליה דר' יהודה וסברי דאין שיעור שדה ירק אלא ו' על ו' ולא דרשי קרא דוהשקית ברגלך בגובל הילכך כיון דליכא אלא קרא דזרועיה לא דרשינן אלא ברישא ולא אהני אלא היכא דליכא חבישה אבל היכא דאיכא חבישה לא שרי אלא מין א' דמשום דאיכא גובל חובש כמו גבי גדר וכשהצדדין רבין על האמצעי שורה איבעי ליה למיעבד כדאמרינן לעיל דשורה קילא. והשתא פליגי ר' יהודה ורבנן בתלת. חדא דרבנן סברי דשדה ירק הוא ו' על ו' ולמין א' דוקא הוא דחזי כי הוי חבוש הילכך בערוגה דשריא מינין רבים לא שרינן להו אלא בפתוחה מכל צדדיה ובראש תור. ור' יהודה סבר דצלע אל צלע נמי שרינן דשיעור שלם אחת ליה דשדה ירק טפח הוא דהוי ולא צריך ראש תור וכדפרישנא. ועוד לרבנן חמשה דוקא שרינן טפי לא שרינן דחמשה גמירי ושיתא לא גמירי ור' יהודה ס"ל ששה גמירי. ועוד לרבנן כי איכא גובל לא שרינן אלא מין א' דאיכא חבישה וסתר דינא דערוגה וריבוייא דגבולין ב' מינים על גבי גבולין הוא דהוי ור' יהודה סבר להכי אהני קרא דזרועיה לאורויי דאפילו דאיכא חבישת גובלין שיתא שרו ולא חיישינן לחבישה וריבוייא דמינים דגבולים על ששה דתוכה הויין. והא לך צורה # דר' יהודה י"ח מין י"ב דגובלין וששה דחללה לדעתי והכי ס"ל לר' יצחק ור' אמי בגמ' וכמו שאפרש בס"ד. והרמב"ם ז"ל צר צורת הערוגה דר' יהודה בפי' המשנה כן ועל זה כתב וכשתסתכל בצורה הזו # היטב תמצא אורך כל המסומנים ארכם ג' טפחים ורחבן קרוב לשני טפחים ויהיה מדת הזרוע ממנה שלשים טפחים. פי' שהרי יש בה ו' רבועים חרבים כנגד ששה זרועים ב' באמצע וארבע חצאין כנודן ב' למעלה וב' למטה הרי ד' וב' חלוקין לארכן הרי א' וא' חלוק לד' זויות הרי כאן ו' חרבים ותשבורת הערוגה ל"ו הרי י"א חרבים וי"ח זרועים וי"ב טפחים דגבולין הרי כאן ל' זרועים וזרועים באמצע שרו דראש תור הוא. ומה שצייר ראש תור אצל הגובל לא היה צריך וכדפרישנא דכי בעינן ראש תור היינו לגבי חלל הערוגה אבל לא אצל הגובל. וראיתי לרב ז"ל שפסק כר' יהודה בפ"ד וכת' הטעם בפי' המשנה משום דפריך לקמן וניתני ו' באמצע וכתב הרב על זה והשתדלו בתלמוד לפרק קושיא זו ולא עלתה בידן אבל אמרתי לך זה ללמדך שדעת ר' יהודה בענין זה נכון ואמת ע"כ ותימה גדול הוא היאך פסק כן דר' יהודה פליג על רבנן וסבר הכא דשדה ירק טפח ומהכא נפקא ליה לתלמודא דגבי תבואה לא לקי לדידיה אלא בטפח ומשום דרבנן גמירי דאין שדה ירק פחות מששה לקו גבי תבואה בששה כדאמרינן התם בספ"ק. ועוד תימה דע"כ ס"ל לר' יהודה הכא דערוגה מציא הויא חלוקה לשש שורות ארכן ו' ורחבן טפח ובין חבושה ובין אינה חבושה ודמיין לשש שדות של ירק סמוכות זו אצל זו דבהרחקה כל דהו סגי והיינו דמדמי למתני' ההיא דר' יהודה דלקמן דקא שרי ר' יהודה תוך שדה ירק שורה של ירק אחר באורך ו' ורחב טפח ואפילו דחבושה משלש רוחות ומשו"ה קשיא לן עלה בגמ' תרתי דר' יהודה למה לי ומצרכינן להו כדלקמן ואילו לדעת הרמב"ם ז"ל מאי קשיא לן הא הכא ר' יהודה קרוב לרוחב שני טפחים הוא דשרי כמו שכתב הוא ז"ל והתם לא שרי אלא ברוחב טפח כדאיתא התם ועוד הכא לא שרי אלא בראש תור והתם בלא ראש תור איירי. ועוד תימה גדול אני רואה בדבריו דהא הכא ר' יהודה לטעמיה דסבר דגמירי גבי ערוגה ו' והכי דריש ליה לקרא ורבנן פליגי עליה וסברי דחמשה הוא דגמירי בדרשא דההוא קרא טפי לא ור' עקיבא במס' שבת הכי אסהיד כרבנן דחמשה הוא דאגמריה רחמנא למשה וכי שרינן חמשה לאו משום שדה ירק אלא משום ראש תור הוא דשרינן ועל הדרך שפירשתי והראיה שהביא הרמב"ם ז"ל מסוגיית הגמ' במקומה נפרשנה בס"ד:

תמן תנינן. במס' שבת בפ' ר' עקיבא:

וכגנה זרועיה תצמיח. וסתם גן מירק הוא דכתיב והשקית ברגלך כגן הירק וכתיב באחאב ותהי לי לגן ירק ומשום הכי קתני דדוקא ירק הוא דזורעין בה:

מיעוט זרועיה שנים. והמשמע המועט יש לך לתפוס דתפסת מרובה לא תפסת דיש להקשות תפוס את המועט והרי אתה שקרן בדבריך כדתניא כי יזוב זוב דמיה ימים רבים ימים שנים יכול ימים הרבה אמר ר' עקיבא כל שמשמעו מועט ומשמעו מרובה תפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת ע"כ. וה"נ היכי ילפת מינה חמשה דאין במשמע בממועט אלא שנים:

ומשני משנים את למד ד'. דהא כי תזרע שנים ובאת ליהנות מן הערוגה שלא תהא חרבה כל כך כך תזרעם כל אורך קו מזרחי ומצר והולך עד אמצעה וכן למטה כנגדו כזה # וכן תוכל לזרוע ארבעה ותחלק הקו של ו' לשנים ותזרע שני מינין עד עשותו זוית וכן למטה נגדו והוי זוית אצל זוית ועל הדרך שפירשתי במשנה:

עבודה פוגעת בעבודה. טעמא מפ' לרב שמואל טעמא דשרינן הכי משום דכשהעבודות דהיינו שהזריעות שוות צלע כנגד צלע אז פוגע וחובש וצריך הרחקה או שיעור שדה לתבואה כדאית לה ולירק כדאית ליה וההרחקה לדעת הרמב"ם ז"ל טפח ומחצה כמו שציירנו גבי זרועין דגובל אבל כשהעבודות אין פוגעות דהיינו כשהוא מצר והולך מכאן ומצר והולך מכאן דהיינו זוית אצל זוית וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפירושו אע"פ שיהא סמוך זה לזה אין מין פוגע בחברו לחובשו:

ריב"ל אמר וכו'. אתא לתרוצי מתני' היכי ילפינן חמש מזירועיה וקאמר דהוה ליה למכתב זרעה כדכתיב צמחה והוה משמע חד וכתב זרעיה יו"ר יתרה ועוד כתיב זרועיה מלא וא"ו הוי כאילו כתיבי תלתא זרעה זרעיה זרועיה זרעה חד וזרעיה תרי זרועיה תרי הא חמשה והכי דרשינן בר"פ אלו נערות בתולה בתולות הבתולות והיינו דדייק מתני' זרעה לא נאמר אלא זרועיה:

וכר' יהודה דאמר ששה. בסיפא וכ"ש דפליג ארישא בלא גובל והכי מסקינן לקמן דר' יהודה אסיפא וארישא פליג היכי דריש ליה דריש הכי מדהו"ל למכתב זרע וכתב זרועיה הוי כאילו כתיב זרע חד זרעה חד זרעיה מיעוט רבים ב' זרועיה ב' והא שיתא. ונראה דרבנן מהדרי ליה לר' יהודה דזרעה מיבעי ליה למכתב כמא דכתיב צמחה כתב נמי זרעה ומתני' נמי דייקא דלא איבעי לתנא למתני אלא וכגנה זרועיה תצמיח מאי כי כארץ תוציא צמחה. וריב"ל לא פליג אדר' שמואל בצורת השמועה אלא לאשמועינן היכי יליף תנא חמשה הוא דאתא:

זרעיה חמשה. טעמא דרבנן משום דחמשא אותיות כתיבי ביה דס"ל דהוא חסר וי"ו כדמפ' ואזיל:

ספרא דסדרא. מלמד של תורגמן הישיבה שסודר השמועה לפניהם ובקי במקרא ואמר דהוא מלא וי"ו יו"ד וכן הוא בספרים שלנו ונקטינן כריב"ל רבנן לטעמייהו ור' יהודה לטעמיה:

כלהון בתוך ו'. הערוגה דרישא באין בה גובלות עסקינן וכל המינין הנטועין סביבה כל ענפיהן נוטין תוך הערוגה ושרו כדפרשינן:

חוץ לששה. אותן של ד' רוחות נוטין ענפיהן חוץ לערוגה:

ופריך כיון דנוטין חוץ לערוגה ניתני תשעה. דהא צדדין חרבין הן כמו שציירתי במשנה ויכול לזרוע בהן דהא אין פוגעין עבודת בחבריהן אלא בראש תור כזה#:

ומשני בערוגה בין הערוגות היא מתני. וצריך שיהא בה שני צדדין חרבן כדי לחלק ערוגה מערוגה שאצלה ואם תזרע ט' בצורה זו כשתעשה ערוגות סביבותיה הוה ליה צלע עבודה אל צלע עבודה ואסיר ולהכי תנא לא קאמר אלא חמש כדי לעשות ערוגות אצלה ותעשה הצד החרב נגד הצד הזרוע ותוכל להקיפה מד' רוחותיה זו היא מסקנא דהך גמרא דבני מערבא. ומה שאמרו בגמ' דילן ערוגה שאמרו חוץ מגבוליה לפרושי מתני' דמכילתין קאתי משום דתנן היה לה גובל גבוה טפח זורעין בתוכה י"ג וקשיא לן עלה והלא אין זורעין בתוכה אלא מין א' לחוד כדקתני במתני' והייתי אומר משום דהגובלין מיעטו אותה משיעורה בפנים ואינה אלא ד' על ד' וגובלים תוך השיעור ולהכי תני תוכה אסור ואשמועינן רב דאינו כן אלא ערוגה שאמרו חוץ מגבוליה ותוכה דתנן אגב רישא הוא ומה שאמרו גבוליה בכמה משום דהקלו בגבוליה ואמרו דג' מינים זורעין בו משמע דשיעור בעי לחלקו בפני עצמו מן הערוגה ונשתמשו בזה בדרשא של ר' יהודה ור' יהודה נשתמש בהך דרשא בששח ישר ורבנן אין משתמשין ממנה אלא כי איכא גובל גבוה אבל אם אינו גבוה לא ולכך הביאו מדרשו דר' חיננא בר פפא התם ודרשתו עיקרית נאמרה גבי ר' יהודה כדאיתא לקמן. ורב פליג בגמ' דילן וס"ל דערוגה בחורבה שנינו וצורתה כך # ולפיכך אסור לזרוע נגד סביבותיה דהא הוי צלע נגד צלע ועבודה פוגעת בעבודה ופריך והא איכא קרנות חרבים ויכול לזרוע נגדן דקס"ד דמקשה דלא היה זורע כל הקו אלא נגד הזויות של ראש תור רבוע הפנימי זרוע גרעין א' לכל רוח ומרוחק מנגד הראש תור ולהכי מקשה כיון דכל הקרנות חרבים יש היכר גדול בין ערוגה לערוגה ואמאי לא יזרע סביבותיה ומשני אמרי בי רב בממלא הקרנות שכל משך קו הקרנות הפנימיות זורע וכמו שציירתי ולהכי לא תהיה סביבותיה ערוגה אחרת כדי שלא יתערבו הזרעים שבאחד מצדי הערוגה עם הזרעים שבערוגה השנית הסמוכה לה דהא הוי צלע נגד צלע ופריך ולזרע מאבראי כלומר מפני מה לא התרנו לו לזרוע חוץ מן הערוגה כנגד הקרנות שאין בהן זריעה דהא קרנותיה פנימים וחיצוניים חרבים כזה # ולא לימלי מגואי ויזהר מאד שלא יזרע הקרנות הפנימיים דהא אין חילוק קו של מזרח מקו של דרום אלא שאינו זורע הקרנות שמניחן חרבים וכמו שציירתי וא"כ הרי יש היכר זריעת רבועים החיצוניים והיכר ג"כ בין קו לקו של הערוגה ומשני שמא ימלא הקרנות דגזרינן מתוך שאתה מתיר לו לזרוע מבחוץ שמא ימלא קרנות החרבים שבין קוי הערוגה ונגעי זירועי הערוגות הקשנות של חוץ בהדי זירועי הערוגה מכאן ומכאן ופריך לא יהא אלא ראש תור כלומר אפילו שישעה ויזרע כן מה בכך ראש תור הוא של ערוגה הקטנה הנכנס בין קו לקו ושרי כדתנן בפירקין דלעיל. ומשני אין ראש תור בחורבה דבשלמא אם שטח קוי הערוגה היה רחבן יותר מן ראש תור הנכנס וגם הערוגה חצייה לא היתה חרבה הוה אמרינן הכי אבל כאן דחצייה חרבה וקוי הזרועים הם קטנים לא חשיבי ליחשב בפני עצמן ולהבדילן מן ראש תור ואדרבא נימא דהקוין והחרב נמשכין בהדי ערוגות החיצונות ונגעי זרעים בזרעים ואסיר. ובענין זה פי' הר"ז הלוי ז"ל וז"ל אין ראש תור בחורבה פי' ראש תור ירק הנכנס לירק אחר דשרי היינו מתוך שדה זרוע כולו הגבול מפריש ביניהן מפני שנראה כסוף שדה שהגבול חרב ביניהם ואינו זרוע אבל בערוגה שאין בה אלא ה' זרעונים מפני שרובה היא חרבה אין הגבול שלה נראה כסוף שדה אלא כתלם ולפיכך אסור לסמוך לה זריעה ע"כ. והוא הולך לשטתו שסובר שאין בערוגה אלא ה' גרענין ולא יותר ועוד סובר דבגובל מיירי מתני' דשבת ועוד סובר דמתני' דראש תור מיירי שיש גבול מפריש ביניהן וכל זה אינו כן ואיני רוצה להאריך. ורבנו הגדול רש"י ז"ל גורס אין ראש תור בערוגה ואי אפשר להעמידה חדא דהוא גופיה מפ' במתני' ארבעה בד' רוחות הערוגה שהוא ממלא כל הרוח כולו והקשה הוא ז"ל והא מתערבין היניקות של הזויות ותירץ דדמי לראש תור משמע דראש תור מהני בערוגה. וקשה דהא הוא גופיה גריס דאין ראש תור בערוגה אלא שרבנו ז"ל תירץ דמערוגה לערוגה הוא דקאמר ואין במשמע ועוד דבהדיא אמרינן לעיל משנים את למד ארבעה דהיינו ראש תור כדפרישית ועוד הרב עצמו מתקשה בה ואמר דר' יוחנן לית ליה הא דאמרינן אין ראש תור בערוגה הילכך אין להעמיד אותה גירסא. והגירסא האמתית אין ראש תור בחורבה וכן גורס אותה הר"ז הלוי והרמב"ם ז"ל ולכך פי' הרב ז"ל כל צורות הערוגה בראש תור דקים לן דמהני בה ונקטינן מהכא דס"ל לרב בגמ' דילן כר' יוחנן דלעיל בפ' כל סאה דדוקא ראש תור חטים הוא דתנן אבל דחורבה לא חשיבא:

וליתני ששה באמצע. כך כתוב בכל הספרים ומכאן למד הרמב"ם ז"ל לפסוק כר' יהודה כמו שכתב בפי' המשנה שלו וכבר כתבתי דכי ניים ושכיב אמרה הרב ז"ל אבל רבנו שמשון והרא"ש ז"ל כתבו דטעות הוא בספרים אלא דחמשה גרסינן והכי פריך אמאי פליגי רבנן עליה דר' יהודה כי אית בה גובלין ואמאי לא להוי השתא כדינא קמייתא בלא גובל ויזרע השתא ה' מינין בתוך הערוגה ויהו י"ז מינין ומשני משום דהגובלין מתפשטין שמה צריך ליה להרחיק מזרע של גובלין טפח ומחצה ולהכי פריך ליה בדא תנינן ר' יהודה ו' פי' כיון דליכא בה ששה דבעינן הרחקה מ"ש דר' יהודה והא אין כאן שיעור לעשות בה ששה שורות וקיימוה ולא ידעין וכו' כלומר תרצו הדבר ולא ידעינן אם החברים בני הישיבה תרצו התשובה הזאת אם ר' אמי נושא ונותן בשמועה עם ר' יצחק דשריותא דר' יהודה על רישא דדוקא קאי אכשאין לה גובל ופריך ליה תלמודא מי מצית אמרת דעל רישא אי הכי היכי קאמר תני ר' חייא ר' יהודה אומר י"ח אלא ע"כ אגובל דסיפא קאי ואתותב ר' אמי בתרתי מילי חדא דר' יהודה פליג אכולהו ועוד באין הגובלין ממעשי אותה אלא בשיעורא קמא קיימא. כך פי' השמועה כולה. ותמהני עליהן כיון דאיתותבו ר' ילחק ור' אמי כשאמרו דגובלין ממעשין ששה דלדידהו לא מצי פליג ר' יהודה אלא ארישא ואוכחינן דר' יהודה ארישא פליג ואסיפא נמי פליג מכח ברייתא דר' חייא א"כ דבריהן מבוטלין הן ושיטפא בעלמא נינהו וא"כ היכי תלמודא לקמן פשיט ממילתייהו בעיא דעשה פאה באמצע דמשמע דמילתא דהילכתא היא ועוד מאי קיימוה דקאמר והלא אין לה העמדה וביטלוה הוי ועוד מה שפי' דצריך להרחיק למטה מזרעים שבגובלין מטעם הגבולים אינו כן דהא רום הגובל מציל כדלקמן. ועוד דמוכח לקמן בהדיא דלשון ממעטין דאמרינן היינו שתופסין ומקצרין אותה משיעורא וכאלו אין חללה עכשו אלא ד' על ד' או קרוב לזה דמייתי להך מימרא גבי בעיית עשה פאה באמצע הערוגה דהיינו שעשה באמצע הערוגה גבשושית קטנה בענין שממעטה ופי' בערוך כל מידי דמקיף ליה אוירא ולא מגין ומכסיא כולה קרוי ליה פאה. אלא כך הוא עיקרן של דברים דשפיר גרסינן ששה ובודאי דבריהן קיימין וה"פ דמעיקרא ס"ד דר' יצחק ור' אמי דמשמע ממתני' דהשתא אפילו דאית לה גובלין חובשין דנתוספה הערוגה בשיעורה דקתני זורעין בתוכה י"ג משמע דגובלין בהדי דידה שדינן להו וא"כ קשה דששה נמי לישתרו ואמאי פליגי רבנן עליה דר' יהודה במנייניה. וזהו טעם לשון הגמ' שהאריך להביא כל לשון המשנה וששה מחזקת בראש תור וכמו שכתבתי לעיל וא"כ לשתרי נמי ששה:

ומשני משום שהגובלין ממעטין. דהגובלין מתוך מדרון גובהן חובשין ותופסין ומקצרין הערוגה משיעורה ואפילו נאמר דאין עפרן נשפך לתוכה מטעס דגביהן אוירה מוקפת וחובשין וכיון דחובשין הו"ל כאילו ממעשין אותה משיעורה הראשון ולא מצי' למשרי בה בחללה מינין אלא מין א' בלבד הוא דשרינן: ופריך דא"כ מ"ש דר' יהודה ומשני דס"ל לר' יהודה דשריותא דמינין דמרבינן כי איכא גובלין על שריותא דרישא הוא דשרינן דס"ל לר' יהודה כיון דאיכא תרי קראי כגן הירק וזרועיה תצמיח לא אתיא דרשת זרועיה אלא כי איכא גובלים וס"ל דאינם חובשים דלהכי אהני דרשת זרועיה דבדאיכא גובלין שרי דאי בדליכא גובלין כל שדה ירק טפח הוי וקרא דזרועיה למה לי אלא לרבוייא אפילו בדאיכא גובלין קא שרינן והיינו על רישא שאמרו דשריותא דגובל דמרבינן ביה מינין על היתירא דרישא אית לן לרבויי דירק טפח נפקא לן מקרא קמא ברגלך כגן וגו' וקרא תניינא אשמעינן דאפילו בדאיכא גובלין שהן חבושין קא שרינן וכדפרישית דגובל קולא הוא דגריס ולא חומרא:

ואין על רישא. סייעתא הוא וה"ק אמת הוא זה הפי' דאי על שריותא דרישא קאי ר' יהודה בזה הפי' יש מקום לר' חייא לשנות מה ששנה בברייתא דאמר דר' יהודה היה שונה שריותא דסיפא די"ב דגבולים על שריותא דרישא והיינו י"ח דס"ל דשריותא דרישא אפילו בגובלין כדקיימא קיימא וסתמא דתלמודא קאמר ליה בסייעתא וכדפרישית. ומילתא דר' יצחק ור' אמי קושטא הוא ומסקנא הוא וטעמא דרבנן משום דסברי קרא דגן הירק לאו לדרשא קא אתי וליכא אלא חד קרא דזרועיה ובפתוחה דרשינן ליה אבל לא בחבושה דסברי דבגובלין איברא דמרבים מינים אבל בהו דוקא דאינם חבושים אבל חובשין הערוגה ואסירא תוכה וקרא לא אתי אלא בדליכא גובלין ולוה נתכוונו הראשונים שלא התירו אלא מין א' בתוכה שאמרו ממעטין הגובלין דכיון דמוקפת גובל היא חבושה הויא והדבר החבוש אין לזרוע בו אפילו מין א' על מין אחר ואפילו יש בו שיעור שלם חשיב כנתמעט כדמוכחא ההיא דקרחות דאפילו אית ביה שיעורא לא שרינן אלא תשע ולא דרשינן זרועיה אלא בדליכא גובל ובסיפא דהכא מין א' דוקא הוא דשרינן משום דגובל חובש ובבציר משיתא חשיבא וגובל מהני לן בערך דמסולקת היא מנוינין דגובלין ולא בעינן ראש תור בה דגובלין קולא וחומרא גרמי וכמו שכתבתי למעלה במשנה. וכפי הפי' הזה שפירשתי שזאת היתה כונת ר' יצחק ור' אמי ומתני' מיתרצא היא אליבייהו אין מקום לדינו של הרמב"ם ז"ל:

מהו להקריח בית רובע ולזרוע בתוכו ה' מיני תבואה. דהא תנן גבי תבואה דשעורה בית רובע וגבי ירק תנן דשעורו ששה על ששה טפחים ואפ"ה שמעינן ממתני' דבראש תור ה' מינין של ירק תוך שיעור ו' על ו' שרו וא"כ ה"נ גבי תבואה בשיעורה דהיינו בית רובע ה' מינין של תבואה שרו או דילמא שאני ירק דכל יומא שלפי מיניה ולאו מקיים הוא מה שאין כן בתבואה: ומשני דכ"ש הוא ומה ו' על ו' דלוקין עליו בתבואה כשהיא חבושה בגדר ובתבואה כדאמרינן בספ"ק אפ"ה שרי גבי ירק בראש תור דמינין דזרועיה גמירי דבששה טפחים נינהו, כאן בבית רובע שאין לוקין עליו דבר תורה אפילו גבי תבואה כדלעיל אלא איסור דרבנן הוא לא כ"ש דשרי תבואה בראש תור. ויש ספרים דגרסי ירק וגירסא זו נכונה היא דליכא למיבעי גבי תבואה דשאני ירק דשלפא מיניה והיכי אתי למיגמר מיניה גבי תבואה ומיבעיא ליה דדילמא כיון דהמקום רחב שמא לזרע קא בעי להו ולא שרינן אלא גבי ירק דכל יומא לאכילה שלפי מיניה אלא בתוך ו' אבל הכא דילמא אסיר כיון דהמקום רחב דאמרי לקמן בסוף פירקין המקיים קילחים יחידים לזרע צריך להפנות להן בית רובע או לעשות להם מחיצה גבוהה י' טפחים על רוחב ד' טפחים ומשני ומה וכו':

מהו להקריח בתחלת ששה להיות מצר והולך. כגון בערוגת ו' על ו' לזרוע בה שני מינין כזה # מי נימא חמשה גמירי ובציר מהכי אחשבינהו ולזרע קא בעי להו ובעו בית רובע:

שעבודה פוגעת בעבודה. שהמקום צר דהקו של רחב הערוגה אנו חולקין לשנים וקרובים הראשים לפגוע עבודה בעבודה כדפרישית במתני' דאפילו הכי שרי' כאן שאין עבודה פוגעת בעבודה לא כ"ש:

בית רובע להיות מצר והולך. ולזרוע בו שני מיני ירק דהא אחשבינהו להני שני מינין דירק כתבואה ושמא יאמרו דלזרע קא בעי להו ומפשיטותא דלעיל לא תפשוט דשאני התם דדמו לערוגה כיון דעבודתם כשיעור ו' על ו' אבל הכא דלא הוו אלא בשיעור בית רובע מיבעיא לן ומשני לה כדלעיל:

לא מסתברא בגגו טפח. דגבהו שמעינן ממתני' ורחבו לא שמעינן לא מסתברא לומר דגם הרוחב יהא טפח דהא אינו עומד רום טפח פחות מרחב טפח וכן פי' רבנו שמשון ז"ל:

גגו של גובל שני טפחים. היה רחבו שני טפחים שני מינין ויש בין זה לזה שני טפחים:

עשה פיאה באמצע. שעשה כמין תלם גבוה הפסקה באמצע הערוגה דיש בה גובלין בענין שמיעט חללה מששה דבר המפסיק קרוי פאה דדמיא לפאת הראש שהיא באמצע בין הלחיים ובין אחורי אזניו ופאת השדה נמי משום דכולה מגולה ומשייר מן הקמה מעט וקרוב לזה פי' בעל הערוך ז"ל:

וזרע בגומסין. לשון גומץ, ובלשון חכמים גומא בגומא שמכאן ובגומא שבכאן:

משכו בכמה. כמה משך צריך שישייר החלל של הערוגה של מטה כדי שיהא מותר עדיין לזרוע למטה והבעיין גופיה מפ' מילתיה ואזיל דמהא דאמרינן לעיל שהגובלין ממעטין ואסיקנא דחובשין רחב ו' של ערוגה וטעמא שהגובלין מקיפין אותה סביבה ומשו"ה לא שרי מתני' אלא מין א' באמלע וכבציר משיתא חשיבא ונקטינן דאע"ג דבצירא משיתא הות שרינן מיהת לזרוע מין א' של י"ג למטן:

פרא מכאן. לשון דילוג הוא כלומר ומה שלמדנו משם היינו אע"פ שנפחתה מששה וחסרה ואפ"ה שרי למטה:

פרא. כמו קרי חד פרי חד נסב שורה פרא שרא וקא מיבעיא לן עד היכן משכו היינו בעיין דלעיל עד כמה יהא פוחת והולך משטח ו' ואפ"ה שרי ומסיק נשמעינה מן הדא וכו':

גממיות. חפירות קטנות לשון גומא והן ארוכות דומיא דאמת המים דמתני' וקתני דזורעין לתוכן ג' זרעונין דהיינו א' באמצע ושנים האחרים מפ' לקמן א' בשפה מכאן וא' בשפה מכאן:

הדא אמרה עד טפח. כיון שיש למטה טפח שרי לזרוע למטה וה"נ שרי לזרוע למטה א' והאחרים בגובלין אם יש בגובלין גובה ופחות מטפח אסור. ואיכא למידק אמאי לא שני ליה ממתני' דתנן התלם ואמת המים שהן עמוקים טפח וכו' וי"ל דשאני אמת המים ותלם דקביעי וחשיבי רום טפח שלהן ושרי לזרוע למטה ולמעלה אבל פיאה דהכא לא חשיבא דלא קביעא ולהכי מוכח לה מברייתא דגממיות שהן חפירות בעלמא דלא חשיבי ואפ"ה תני דשרי וסבירא לן דברייתא דתניא עמוקים טפח כשרחבים טפח למטה קאמר:

נרשאה. דמן נרש:

בנוטין לחורבה שנו. הא דתניא דזורע באמצע ומכאן ומכאן היינו בנוטין לחורבה אבל במוקפין זריעה אסור לזרוע בשפה דאיכא ערבוב בהדי אינך של שפה וגבי גובל לא קאי דאפילו בין הערוגות נמי שרי דכי היכי דשרי לגבי חלל הערוגה שרי נמי מבחון:

עשו אותו מקום בפני עצמו. השתא דאמרת גבי גממיות דזורעין אחד בשפה כאן ואחד בשפה כאן ורחב טפח בנתיים שרי א"כ גבי גובל נמי דאמרת דגגו למעלה בעי טפח חשיב ושרי לזרוע בו שני מינין זה כנגד זה. זה לצד חודו של גובל מכאן לפנים וזה לצד חודו של גובל לחוץ: ומקשינן אי הכי אמאי לא תני במתני' דערוגה שיש לה גובל וזורעין בה כ"ה מינין ו' על כל גובל וכדפרישית שנים זה כנגד זה ברוחב טפח וטפח חרב ושנים זה כנגד זה ברחב טפח וטפח חרב ושנים זה כנגד זה ברחב ט' והקרנות חרבות וא' באמצע כל שטח הערוגה:

ומשני וכן היא. כלומר אין הכי נמי ולא תני לה במתני' דלא נחית תנא אלא לאפסוקי לגובל לארכו אבל לרחבו ולהטות עלין של כאן לצד חודו ושל כאן לצד חוצו לא נחית להכי:

זורעין לתוכן ג' זרעונין. מפ' לקמן בר קפרא דבתוכן דקתני לאו דוקא דהא רום טפח דאית להו חובשן אלא בתוכן למטה מין א' והשנים בשפתות כדפרישנא לעיל:

ניתני חמשה. כגון גבי תלם דרחב למעלה טפח אחד למטה בסוף שוליו ואחד בחודו ונוטין למטה העלין וכן מהצד האחר א' למטה בסוף שוליו דרום טפח מפסיק ואחד בחודו ואחד באמצע שטחו למעלה לדידך דחודו חד מהני לחודיה וחודו חד מהני לחודיה:

ומשני דאיכא חבישה בהכי אבל בגוונא דר' זעירא ליכא ושרי. ובמתני' דתלם נמי לא תני אלא דבמשך קרקע טפח איכא ג' זרעים דמהני רום טפח כמו גבי טומאה אבל לאשמועינן כמה זריעות במשך אורך התלם ושיעור הרחקתן הא שמעינן לה ממתני' דגובל דערוגה ותו לא צריך ומשום האי טעמא נמי מקשי אהך דאתא לאשמועינן כמה זרעים שרי במשך קרקע טפח:

גובל מהו שיציל את הירק מיד מוקשה. מוקשה לשון מקשאות ומדלעות ובלשון המקרא גם כן כמלונה במקשה ומיבעיא ליה כיון דתנן לקמן דלעת בירק כירק כלומר ודי לה בששה טפחים לשלוח ענפיה ולעבודתה וגבי ירק מהני להציל רום טפח דילמא ה"נ לענין דלעת למטה וירק למעלה בגובל:

ומסיק אם זרעים הקלין שנצולין בעשר אמות ומחצה. דאם שדה מרובע הוי ובא לזרוע אצלו תבואה אחרת בעינן י' אמות ומחצה על י' אמות ומחצה דהיינו בית רובע ואי שורה ארוכה היא בעי' ארכה עשר אמות ומחצה ורחבה כמילואו של דבר הזרוע כדפרשינן בפ' כל סאה ואין הגובל מציל מידן דהא תנן דכל מיני זרעים אין זורעין בערוגה וערוגה וכל אבזרהא קאמר דהיינו ערוגה שיש לה גובלין לא שנא דלעת למטה וירק למעלה ל"ש דלעת למעלה וירק למטה אסור ומכאן אני למד דזרעונים דתנן גבי אמת המים ותלם מיני ירק הוא דקאמר וכן זרעונין דגממיות וכן זרעונין דגומא דלקמן:

מוקשה שהוא ניצול בי"ב. כלומר שאינו ניצול אלא בי"ב כרבנן דאמרי לקמן דאם אין בין שורה לחברתה י"ב אמה לא יקיים זרע שבנתיים דחמיר הוא:

לא כ"ש. שלא יועיל לו גובל:

מוקשה עצמו מהו שיציול בראש הגובל. כלומר שיהא ניצול דהיינו שהירק למטה והמוקשה למעלה בראש הגובל וישים קנה לשם ותכרך בו ולא ירדו על המוקשה למטה דדוקא לפת קתני ואינו נכרך מוקשה לא קתני כיון דנכרך:

מוקשה שהוא ניצול בח' אמות. כר' עקיבא דלקמן:

והן הוא כ"ש. היכן הוא כל שכן דהא מזה הק"ו היתר נמשך וכוונתנו לאיסורא הוא אלא מדרבנן הוא דיליף כדמסיק והא דאמר בח' אמות רישא דמילתא נקט כלומר פלוגתא דשמונה אמות:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה