פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי חלה· רבי שלמה סירליאו
פרק ג · הלכה א
אוכלין עראי. מן העיסה אפילו שנתנה מים תוך הקמח דדמי לקצת מירוח מותר לאכול עראי ואסור באכילת קבע:
עד שתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים. פי' בערוך ללושן יפה ולגלגל העיסה שמתדבקין כל חלקיה יפה שהחלב של החטים שמן ומתדבק אבל השעורים כשילוש אותן העיסה מתפרדת ואינו יכול לגלגלה יפה על כן מטמטמן ביד ועוזבן ע"כ:
גלגלה וכו' חייב מיתה. דבהם הוי טבל גמור והאוכל מן הטבל כזית חייב מיתה כדאיתא בשלהי הנשרפין ודמיא למירוח וראה פני הבית למר ולמר בראה פני החצר כדאיתא במס' מעשרות:
ה"ג כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח, וכן היא הגירסא בספרים ישנים והכי משמע בגמ' דכשאינו נילוש כיון דאין בו שיעור במקום שנפל בו המים ועשוי פירורין פירורין דמי לקמח ודמי לעיסה דראוי להפריש ממנה חלה ודמי לקמח דמצטרף שאר הקמח בהדיה ויכול להגביה מן הנילוש על שאין נילוש אבל אי בנילוש איכא שיעור אינו יכול להגביה חלתה על שאין נילוש דחשיב באפי נפשיה ולא מצטרף, וראיה דאית לן למיגרס הכי דבגמ' פליגי בה אמוראי דאיכא מ"ד ר' עקיבא היא דתנן לקמן פ' בתרא הנוטל חלה מן הקב ר' עקיבא אומר חלה והכא נמי כשנתן מים בקמח כיון שלא גלגל ולא טמטם פשיטא דאין כאן אלא מעט קמח נילוש כדקתני ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים והיכי הוי חיוב חלה והא אין בנילוש כשיעור אלא ר' עקיבא היא ור' יוחנן מוקי לה ככו"ע דכתיב ראשית עריסותיכם כלומר בראש עריסותיכם דהיינו משתטיל לה מים וכ' הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל לא שיהיה עיקר הרמתה משתתן את המים דא"כ יהא אסור באכילת עראי מן העיסה משתטיל לה מים ותנן אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחטים וכו' גלגלה בחטים וכו' האוכל ממנה חייב מיתה אלא נראה דמדאורייתא משנתנה מים ראויה לחלה שאם לא כן מה בינה לקמח כאן וכאן אינה עיסה ומ"מ הוקבעה לחלה ובאכילת קבע אסור אבל לאכול עראי שרי ולא אסיר באכילת עראי עד שעת גלגול או הטמטום האי כדיניה והאי כדיניה שהיא ערס גמורה וכענין שאמרו בגרן שאינו קובע לתרומה ולמעשרות ליאסר באכילת עראי עד שימרח ע"כ:
מפני שהוא מערים לפוטרה מן החלה. כ' הרשב"א ז"ל ואני תמה למה הוצרך לטענה זו תיפוק לי דכל שהגיע לעונה שיכול להפריש ואם הפריש הויא חלתו חלה דאסור לאכול ממנה קבע כענין שאמרו בתבואה לענין תרומה ומעשרות דאפילו קודם גמר מלאכה דהיינו מירוח מותר באכילת עראי ואסור באכילת קבע, וי"ל דשאני עיסה דקילא שאילו עשאה קבין פטורה לגמרי ואפילו בגמר מלאכה וכיון שתלויה בשיעור הייתי סבור לומר דכל שחלקה קודם גמר מלאכה מותר ואפילו באכילת קבע ואשמועינן דאסור מההוא טעמא דהערמה אבל בתבואה לענין תרומה ומעשר שאין תלויין בשיעורין אלא כל שנגמרה מלאכתן אפילו כל שהוא חייב בתרומה ומעשר דין הוא שלא יאכל ממנה קבע וכו' ע"כ. ותמהני עליו דמה צריך לו הטעמים דהא בגמ' מקשי דלית שמעת מינה כלום. כלומר דאין טעם זו כלום ולא תני אוכלין עראי לאשמועינן הא קבע לא דלעולם דאפילו קבע נמי שרי אלא לאשמועינן כי גלגלה אפילו עראי נמי אסור תני ליה אבל קמי הכי אפילו קבע נמי שרי דכל היכא דיכול להחזירו למקומו לא חשיב קבע כדאיתא גבי ההיא דשותין על הגת דאם נוטל לגין אחר לגין מותר כיון דיכול להחזיר אלא דמוכח לה מההיא דתנן פ' פירות חו"ל מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין כלומר קב קב ודייק טעמא מפני שאינו יכול הא אם היה יכול לא בדא הדא אמרה שאסור לעשות עיסתו קבין אפילו שיכול להחזיר אם ירצה. ואחר ראיתי בחלק ב' של שער שני שהיה חסר בספרו הקושיא הזו אבל היא כתובה בכל הספרים שלנו, וממאי דר' יוסי מודי דטעמא דמתני' דפ"ב דדייקינן מינה דאסור לעשות עיסתו קבין הוא מטעמו דר' חגי צריכין אנו לדברי הרשב"א ז"ל:
שאר כל הדברים. את מהלך בהן:
אחר הטמטום. בעיסת כוסמין או עיסת שיפון או שבולת שועל בתר טמטום אזלינן בהו ואין אוכלין עראי מהם משתטמטם:
עשה עיסה מן החטים ומן האורז. דס"ל לרבנן לקמן דמצטרף אורז עם החטים לכשיעור אלמא דאית לאורז שייכות עם החטים גבי גלגול מיבעיא לן [אי] אית ליה דינא דחטים ושרי לאכול עראי עד דאיכא גלגול או דילמא לא מתגלגל יפה ובטמטום סגי ולא איפשטא, ונראה דהעושה עיסה מן החטים ומן השיפון ורובה שיפון דבטמטום סגי ולא תימא דגלגול בעינן בה דחטים חשיבי ובתרייהו גרירי דעד כאן לא איבעיא ליה אלא באורז דחרש הוא ואינו עונה לחמץ אלא בהדי חטים דלאו מחמשת המינין הוא הא מחמשת המינין ודאי דבתר טמטום אזלינן בה:
כמין גבלול. ר' אלעזר מפ' לי' לקמיה:
משתעשה גבלולין. אסור לאכול עראי מדרבנן כדמסיק:
גבלולין. לשו חתיכות קטנות פילוריקאש בלע"ז:
מה ופליגא. בתמיה וכי חולק על משנתנו דתנן דליכא חיוב מיתה עד דאיכא גלגול:
ומשני כאן להלכה כאן לדבר תורה. דבר תורה ליכא חיוב עד גלגול ומדרבנן משנעשית גבלולין אין אוכלין עראי ממנה:
מקרצות מקרצות. שעורכין הלחם ועשו אותו עוגות עוגות ועל שחותכין העיסה גדולה לחתיכות קרויות מקרצות כדכתיב מחומר קורצתי ולדברי ר' יהודה בן בתירה משתעשה מקרצות הוא דאסור לאכול עראי אבל מקמי הכי שרי ואפילו איכא גלגול:
מן הגמור. אחר מירוח דליכא שום מלאכה אחרי כן למלאכות דשייכי לגורן כן הכא עד שיהא קרוי עירוס גמור דהיינו מקרצות דכשעורכין מקטפין אותו ובועטין בו ומשפשפין אותו הרבה ואז נשלם מלאכת העירוס:
לא הוקשה לתרומת הגורן אלא למלאכת העירוס. דהא כתיב בפרשה עריסותיכם דבתר עירוס אזלינן ולא בתר אפייה דלא כתיב לחמכם. עירוס לשון הצעה ערס קמארא בלע"ז:
ירד לה בשיטת ר"ע. לא שר"ע אומר כן דהא ר"ע לא קאמר אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא קאמר אבל תנא דמתני' שונה משנה זו ירד בשיטת ר"ע ויותר מר' עקיבא דאפילו לכתחלה:
דברי הכל היא וכו'. פי' במשנתנו:
מעשר טבל. שהוא טבול לתרומת מעשר ונתערבה בחולין מתוקנין ובמינו וטבל הוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלפא לא בטיל כדאיתא בפ' בתרא דע"ז ולא יכול להפריש ממנו מפני חולין המעורבין בו ואתי לאפרושי מן הפיטור על החיוב וקסבר אין בילה אלא ליין ושמן בלבד כדאיתא בפ"ק דר"ה הילכך אוסר בכל שהוא:
ואם יש לו פרנסה ממקום אחר. שיש לו טבל אחר מוציא ממנו מלבד המעשרות דשייכי ביה מוציא ממנו ג"כ על זה הטבל המעורב וישער כמה היה הטבל לחודיה מקמי שיפלו בו חולין וכפי אותו החשבון יש לו להוציא המעשרות:
יקרא שם לתרומת מעשר שבו. וחל השם ושרי לכהנים אם אין בו כדי להעלות ואם יש בו כדי להעלות עולה במאה וא' ומותר לזרים כדין תרומת מעשר שנתערבה בחולין דעולה בק"א דנפקא לן מקרא דאת מקדשו ממנו כדאיתא בפרק המפריש ורבנן פליגי עליה דר' אלעזר בן ערך וסברי דטבל שנתערב אינו עולה בק"א אלא אדרבה הכל חוזר טבל ומפריש הכל ואיתא נמי להך סברא דרבנן פרק בתרא דמס' דמאי:
לימדו את הכהנות. דרכן היה שהכהנות היו מפרישות חלה לפי שהיו מגבלין עיסותיהן בטהרה מתוך שרגילות בתרומה:
ה"ז חלה. ומפרישה וקורא לה שם עד שלא תיעשה גוש אחד ואע"ג דלאו מוקף גמור הוא הקילו דדילמא יש בה קמח טמא וזה הגבלול שקרא עליו שם איפשר לומר שאין בו חלק הקמח הטמא ואומר מעכשיו תהא חלה לכשתעשה גוש אחד תקדש זו שבידי והיינו דאמרינן לקמן דבלמוד הכהנות הקילו שתהא ניטלת שלא מן המוקף:
ועל השאור המתערב בה. דהשאור שנתן טבל הוא וחוץ מחמשת רבעים קמח הוא:
ועל הטבל שנתערב. אם בעל העיסה אמר נתערב לי כאן קצת מתבואה שלא נתקנה והריני מחוייב בה בתרומה ומ"ר ות"מ וס"ל כרבנן דצריך אני לתקן כאילו כולה הוי טבל. ולקמיה מפ' דהא הוי מן הפטור על החיוב והיכי הקלו גם בזה:
ועל הקמח שנשתייר. לבעלת הבית לשעת עריכה שכן דרך הנשים כשהעיסה רכה מערבין בה קמח בשעת עריכה ונשתייר בה דקאמר נשתייר לצורכה הוא. וכן כ' רבינו שמשון ז"ל. ולפי זה צריך ללמד לנשים שלנו המפרישות חלה אחר גלגול קודם עריכת הלחם להתנות תנאי זה מפני שמערבות קמח עם המקרצות בשעה שעורכות אותו ועושות מהם ככרות שאותו קמח נעשה עיסה ואע"פ שאין מערבין בכל אחת חמשת רבעים קמח כיון דבין כולן איכא חמשת רבעים התנור או הסל מצרפן ואפילו אם התנור אינו מועיל אם הושלכה חלתה לאור ושמא כיון דנתבטל ברוב קודם שיחול עליו שם טבל שוב אין תנור מצרף ומיהו בתוספתא משמע דמצרף מ"מ דתניא התם כהן ששייר קמח לעיסתו וכן האשה ששיירה קמח לעיסתה והקרן והשאור מצטרפין לחמשת רבעים לאסור את העיסה וע"כ אותו קמח מיירי כשעורך בו את הככרות ונעשה עיסה דקמח לאו בר חיוב חלה ואע"פ שכבר נתבטל מצטרף לחמשת רבעים עם הקרץ והשאור שלא הופרש מהן חלה ואוסרין את העיסה. וקצת תימה היאך מתנה על קמח המתגבל בשעת עריכה אח"כ הא לא הוי מוקף ושמא לא חיישינן כיון דעיקר העיסה היתה מן המוקף משום ביטול מלאכה דכהנות הקילו ואע"פ שבשעה שחלה הקדושה לא הוי מוקף:
ועל הקרץ שניתן תחתיה. לגלגל העיסה מדבקים החלקים למטה בשולי העריבה כמין עוגה ואח"כ מקבצין הכל ומשפשפין עד שנדבקין ומגלגלין אותה:
חוץ מן הטמא. דאם נתערב בה תבואה טמאה והחלה שלה היא טמאה ואסורה לכהן הריני קורא שם חלה על הטהור ואיני קורא שם על חלק הטמא אם לקחתי בענין שאני תורם מן הטהור אף כנגד הטמאה והיינו דאמרינן לקמן שתהא ניטלת מן הטהור על הטמא:
ותימר היא והטבל שבה יעלה בא' ומאה. כלומר אילו הוי הלכתא כר"א בן ערך למה חששו שמזכירין הכהנות בשעת קריאת השם לחלה לומר ועל הטבל שבה שנראה שדקדקו שעד שלא תתקן העיסה מן החלה [*) דהויא טבל באו לתקן המעורב אם יש בה דאם לא עכשיו אימתי דאם תתקן העיסה מן החלה] אין מקום לתקנה מן הטבל המעורב אם יש בה אחרי כן דהוו טבל וחולין מתוקנין וחוזר הכל טבל לרבנן ומשום הכי הוצרכו להזכיר תיקון הטבל בשעת הפרשת החלה דהויא העיסה טבל עדין שאז אין צריך להפריש אלא מה שהוא מחויב לטבל בלבד ואילו לר' אלעזר בן ערך אין כאן חשש שבכל זמן תוכל לומר בעלת הבית והטבל שבה אם יש בה הריני קורא שם להפרשותיו בכל מקום שהם ויעלה בא' ומאה אלמא דאין הלכה כר' אלעזר בן ערך:
ה"ג חד אמר כאן שיש לו להעלות וכאן בשאין לו להעלות וחד אמר מכיון שהוא זקוק להעלות כמי שיש לו פרנסה ממקום אחר דמי. וה"פ לעולם כר' אלעזר בן ערך ומהכא לא תידוק דשאני הכא דכשלשין העיסה חוזרת טבל לענין חיוב חלה אע"פ שנתקנה מתרומה ומעשר קודם לכן וכיון דיש לו להעלות חלה מן העיסה דגזירת מלך היא אע"ג דהוו חולין מתוקנין מתני נמי על הטבל המעורב בה ומוציא לפי חשבון ולא שייך הכא לומר יעלה בק"א וליבטיל כיון דזקוק להעלות מן החולין בלאו עירוב דטבל שבה כמי שיש לו פרנסה ממקום אחר דמי וכי פליג ר' אלעזר עלייהו דרבנן היינו כי אין לו להעלות אלא שנתערב טבל בחולין מתוקנין שאין לו להעלות מן החולין שום דבר ותרוייהו אמוראי חד טעמא אמרי אלא בלישנא בעלמא פליגי ור' יוחנן סבר לה כר' יוסי דאמר בסמוך דטבל חלה פנים חדשות הוי ולא מטעם דיני תבואה אלא משום שעת הדחק הקילו שאם לא עכשיו אימתי:
נראין הדברים בערבי שבתות. קשיא ליה לר' יוסי היכי תרים מן הפיטור על החיוב דהא הקמח הזה אין בו איסור תרומה ומעשר אלא איסור חלה ומה שנתערב בו מטבל אית ביה איסור תרומה ומעשר והיכי מתנה שתועיל חלה זו על הטבל ומפ' דמיירי בערבי שבתות דזו מביאה לכהנת וזו ג"כ מביאה דהכל אופות בע"ש אי אפשר דליכא חדא שכל קמחה תהא טבל ומשיכן הכל ביחד בשעת הפרשה ויוציא הפרשות הצריכין לטבל זה וטבל זה והוי מן החיוב על החיוב:
אבל בחול. לא איפשר דאם מצינו שהקילו שתהא ניטלת מן הטהור על הטמא וכו' שמא מן הפיטור על החיוב בתמיה ואע"ג דתלתא הני אסירי בתרומה ובחלה דשוין נינהו דתרוייהו איקרו תרומה לא דמו דגבי מוקף או מן הטהור על הטמא תנן בהו דאם תרמו בדיעבד תרומתן תרומה אבל גבי פיטור על החיוב או חיוב על הפיטור תנן בהדיא ואם תרמו אין תרומתן תרומה כדתנן בפ"ק דתרומות ופ' אין תורמין ואע"ג דעיסה זו הויא טבולה לענין חלה היינו מטעם דפנים חדשות באו לכאן דמכי הויא עיסה הוא דמחייבא אבל דינין דשייכי גבי תבואה אין בה שום דבר משא"כ בטבל המעורב דבשעה שהיה תבואה נתחייב ופיטור על החיוב הוי:
לא מסתברא דא אלא בחול. זה הלשון שלימדו לכהנות לא מסתברא תקנה זו אלא בחול דאין כל כך עיסות מצויות ולהכי תקינו דתימר חוץ מן הטמא וכו':
אבל בע"ש. כיון דעיסות טובא איכא ואיפשר דמתקנין מטבל על טבל היכי לימא חוץ מן הטמא וכו' אדרבה צריכה לומר היא והטמא שבה דהא עד שלא תיעשה גוש אחד היא ניטלת מכשנותנין המים דאין כל חלקיה מדובקין זה בזה ואיפשר לומר בההיא שעתא דחלק הטבל טמא נשתייר בקמח שלא נתקבל ואיפשר לומר שיש מקצתו בחלה:
וכשתעשה גוש אחד היא קדושה בשם חלה. כלומר ואם אתה אומר חוץ מן הטמא שבה ותפ' דמוציא מן הטהור עליו כי הדר נעשית גוש אחד הרי שנתערב הטבל טמא בכולה ונחית הקדושה בחלה ואיפשר דאית בחלה נמי טבל טמא כי היכי דאיכא בעיסה וטבל אפילו לכהנים במיתה וכ"ש טמא כדאיתא בפ' בכל מערבין וכ"ש לישראל אלא ע"כ צ"ל היא והטמא שבה:
ומתוך שאתה אומר וכו' וחולין טמאין נינהו. כלומר דאותו חלק טמא המעורב בחלה אע"ג דאינו קורא בו שם חלה בהדיא שלא לאוסרה לכהן אבל מ"מ בדעתו להפריש על הטבל מתכוין מיד מתוקנין הן דהא מפריש על הטבל שבה מטבל:
ולא מוטב וכו'. כלומר וכ"ת אי הכי קושיין דמן הפיטור על החיוב מאי נעביד לה לאו קושיא היא דבחול מוטב מה שתיקנו להפריש מן הפיטור על החיוב דהיינו שתאמר ועל טבל שבה בין טהור בין טמא שלא יהא טבל וכו' דאינו כ"כ רע כיון שהפיטור גופיה חוזר טבל אצל חלה [*) אע"ג דזה טבל קל וזה טבל חמור] וכדמפ' ר' שמואל בר אבדומא דלמפרע קדושה משנעשית גוש אחד והשתא מן החיוב הוא דהוי:
למה לי ובלבד וכו'. קושיא היא לתיקון דתקינו דלמדו כהנות דמשמע מתקנתא דילהו דאהניא הפרשת חלה גם על הקמח המתערב אח"כ ומשמע דאהניא בין במקום שנפלו המים יש שיעור או אין שיעור כיון דאמרינן דמשתעשה גוש אחד וכו' ואפילו יש בקמח המתערב שיעור וכ"ש אי ליכא שיעור וא"כ תקשי למתני' דתנן ובלבד שלא יהא וכו':
ומשני עד שלא למדו הכהנות וכו'. כשהיו מפרישין חלה בתחלת הלישה קודם שתגמר הלישה ואם היה נשאר מן הקמח כשיעור שלא נגע במים לא הוה מיפטר בחלה אבל השתא דילמדו אותם שיתנו על הקמח שנשתייר כדאמרינן לעיל ולכשתעשה גוש אחד תקדש אפילו שישתייר או שיערב ה' רבעים קמח בלא נגיעת מים נמשך ומצטרף ולית לן בה: