פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי חלה· רבי שלמה סירליאו
פרק ב · הלכה א
פירות ח"ל. תבואה של ח"ל דחמשה מיני דגן הוא דמחייבי בחלה:
שנכנסו לארץ. ונגמרה חיובן בארץ לר' עקיבא דסבר לקמן בפ' אוכלין עראי דבתר קרמו פניה אזלינן והכי איתא בגמ' נכנסו לארץ היינו שיקרמו פניה בארץ מן החוט ולפנים. ולרבנן דסברי דבתר גלגול אזלינן היינו דגלגול העיסה בארץ ומשמע דהך רישא בין ר' אליעזר בין ר' עקיבא מודו בה וטעמא מפרש בגמרא:
יצאו מכאן לשם. מן הארץ לחוצה לארץ למר גלגלן בחוצה לארץ ולמר קרמו פניה בחוץ לארץ:
ר' אליעזר מחייב ור' עקיבא פוטר. בגמרא מפרש פלוגתייהו דהאי פיטור דקאמר ר' עקיבא דוקא מדאורייתא הוא אבל מדרבנן פשיטא דמחייב שתי חלות דומיא דסוריא ואמנה. וכן כתב הראב"ד ז"ל:
עפר חו"ל שבא בספינה לארץ. כגון שנכנסה בספינה בארץ מן החוט ולפנים וזרעו בספינה וצמח ופי' התוס' פ"ק דגיטין (דף ז:) בד"ה עציץ בספינה נקובה מיירי ודבר מוכרח בגמ' דמפ' טעמא מה בין עציץ נקוב לספינה דבעציץ נקוב מודו כו"ע דחשיב כארץ והכא פליגי ומשני ספינה עולה ויורדת היא וזה במקומו הוא והיינו טעמא גופה דמשני בפ"ק דגיטין ע"כ לא קאמר ר' יהודה התם אלא בספינה העשויה לברוח אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא ופירש"י ז"ל דעשויה לברוח כלומר מפני שהיא מהלכת כל שעה:
חייב במעשרות ובשביעית. ואפילו אין הספינה גוששת לרבנן דכיון דנכנסו ישראל לתוכה נתקדשה ומקדשת כל הנקלט לתוכה, ובגמ' מפ' דאפילו למ"ד כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש מודי בה לרבנן:
בזמן שהספינה גוששת. מגששת בקרקע שאין המים עמוקים ודמו כסמוכה לארץ וכמו עפר על עפר אבל אי לא מגששת לא ואע"ג דבכל דוכתי אמרינן דאימתי דר' יהודה במתני' לפרש בא ולא לחלוק דהא קיי"ל דאין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ ובברייתא קאמר בהדיא דאע"ג דנקובה היא ר' יהודה מדמי לה לעציץ שאינו נקוב. ובפרק קמא דגיטין (דף ז:) נמי מפרש לה דפליגי:
עיסה שנילושה במי פירות. חוץ משבעה משקין מיירי:
חייבת בחלה. דס"ל דמחברין וחשיב לישה ואע"ג דילפינן לחם לחם מפסח ומי פירות אין מחמיצין תריץ הרשב"א ז"ל דלא למדו אלא לגבי מינין הבאין לידי חימוץ:
ונאכלת בידים מסואבות. דכיון דנילו' במי פירות חוץ מז' משקים לא הוכשרו ומעיקרא נמי לא הוכשרה הילכך לא בעי חלתה נטילת ידים:
וקוצה לה חלתה. קוצצת חלתה:
אע"פ שהיא ערומה. ומברכת להפריש תרומה ואע"פ שמזכרת שם שמים דכיון שהיא יושבת מתכסה ערותה בין ירכותיה שדוחקת אותם זו בזו:
אבל לא האיש. שהגיד והביצים בולטים ואסור מן התורה להזכיר שם שמים ערום דכתיב ולא יראה בך ערות דבר כדאיתא בפ' מי שמתו (ברכות דף כה:):
שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ בין בפירות חוץ לארץ. דליכתוב קרא בבואכם אל הארץ ולשתוק מאי אני מביא אתכם שמה אלא לאשמועינן כלומר שאני מביא לכם שמה ואפילו מפירות חו"ל קלטה אותן קדושת הארץ וחייב בתרומה ומודו ביה כו"ע זו דברי ר"מ. דקסבר דכו"ע דרשי שמה כדפרישית:
אבל ר' יהודה. פליג עליה וסבר אף בזו פליגי דר' אליעזר דריש לחם הארץ לעולם ור' עקיבא דריש שמה לעולם כדמפרש ואזיל:
מה מקיים ר' אליעזר טעמיה דר' עקיבא. מה יתרץ ר' אליעזר אקרא דר' עקיבא דשמה דמשמע בין בפירות הארץ וכו' הא קשיא לר' יהודה דסבר דפליגי אבל לר"מ דלא פליגי א"ש ולא משני אהך קושיא מידי:
ומצאו קמחין ובצקות. כיון דאפאן ישראל שהם חייבין בחלה דגרסינן בפ"ב דכתובות תני דבי רבי ישמעאל משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכולן נאמר בהן כי תבואו והיה כי יביאך וכאן נאמר בבואכם מכיון שבאו נתחייבו ואע"ג דר' ישמעאל דריש לקמן דכל ביאות שבתורה אחר י"ד דהיינו שבע שכבשו ושבע שחלקו וטעמא דיליף בנין אב ממלך ובכורים אפ"ה גבי חלה מודו כו"ע דמיד בכניסתן לארץ נתחייבו והכי איתא בקידושין פ"ק (דף לז.) בהדיא גבי שמעתא דאף החדש, וכ' רבינו שמשון ז"ל וא"ת היאך מחייב ר' עקיבא בחלה בצקות שמצאו והרי גלגול גוי פוטר ואפילו לאחר שנכנסו, וי"ל דר"ע לטעמיה דאמר לקמן בפ"ג הכל הולך אחר הקרימה דאין גלגול גוי פוטר אלא קרימת גוי פוטרת ע"כ:
ולאו גידולי פיטור הן. דהא גדלו קודם ביאתן לארץ:
והוא מקבל מניה. קבל ר' אליעזר תשובתו והודה לו והיינו דקתני סתם מתני' חייבין בחלה אליבא דכו"ע:
למפרע ירשו. מכי נכנסו בה ירשוה משעה ראשונה משנתנה לאברהם אבינו דכ' לזרעך נתתי:
אתן אין כתיב כאן. לומר כשיבואו זרעך בה כבר נתתי מקודם לכן:
בספינה שנכנסה לארץ אם קרמו פניה מן החוט ולפנים חייבת. כגון מטורי אמנום ולפנים ארץ ישראל מטורי אמנום ולחוץ חו"ל כדאיתא לקמן פ' בתרא, ור' עקיבא דריש קרא דלחם הארץ לאשמועינן דאם קרמו פניה מן החוט ולחוץ פטורה דכי קרוי לחם דהיינו אפוי יהא תוך הארץ ומהכא יליף ר"ע דחלה בקרימת פנים אזלינן כדמפ' ואזיל:
היא ספינה היא עיסת גוי. דתנן לקמן גר שנתגייר והיתה לו עיסה אם נעשית עד שלא נתגייר פטור דדרשינן עריסותיכם ולא של גוי ר' עקיבא אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור:
ומודים חכמים וכו' בכניסתן וכו'. דאם מצאו ישראל בצק ואפאוה חייב בחלה שאנו רואין שקבל ר' אליעזר תשובת ר"ע מכניסתן לארץ בבצק ואפשר דטעמא דמודי ליה משום קרא דנתתי ולאו מטעמיה דר"ע אבל אם אפאו גוי אע"ג דירושה היא להם פטור שאני הכא דאין [*) כאן] שום פועל דישראל כלל, וסייג לזה מצאתי בפ"ק דר"ה (דף יג.) בתוס' בשמעתא דויאכלו מעבור הארץ:
בשעה שנכנסו לארץ ומצאו קמח לחה. דפריך ר' עקיבא לר' אליעזר ממה שמצאו בכניסתן לארץ מייתי, פי' קמח לחה חדשה ונראה בעיני דודאי ידע מתני' דקידושין (דף לו:) דפליגי תנאי אי מחייבי בחדש בי"ד שנה דר' ישמעאל סבר מושבותיכם בכ"מ שאתם יושבים משמע ולר' עקיבא מיבעיא ליה בכניסתן דהוי גידולי גוי ופשיט ליה דאסור ונקטינן דחדש אסור בשל גוי וכן כ' התוס' פ"ק דקידושין (דף לז. בסד"ה כל):
ואפילו יבשה. ישנה של אשתקד קסבר דכולהו תבואות חדש וישן אסורין קודם לעומר דהשתא. והקשה רבינו שמשון ז"ל ותימה גדול למה לא התירן העומר של אשתקד ושמא משום דלא חל איסור דחדש עד השתא וגם לא קרב העומר במדבר דביאה כתיב בה ואז נאסר הכל ואפילו ישן ואפילו יבשה ומחוברת:
ואפילו יבשה וקצורה. כלומר בין יבשה בין קצורה:
ופריך מעתה אפילו חטים בעלייה. שהביאום עמם והצניעום בעלייה:
וא"ל אני אומר דלא אכלו ישראל מצה בליל פסח. בשנה ההיא מתבואה:
תהית בי. נתחרטתי על שלא הקשיתי לו דהא עשה דוחה ל"ת אתי עשה דבערב תאכלו מצות ודחי לא תעשה דחדש:
אלא א"כ כתובה בצדה. דגמרינן מציצית דסמיך אלאו דשעטנז ור' יוסי פליג אכולה תלמודא דילן דקיי"ל דעשה דוחה ל"ת אע"פ שאינו כתוב בצדו כדאיתא פ"ק דיבמות. ומדברי התוס' פ"ק דקידושין (דף לח. בד"ה אקרוב) משמע דלא פליג אלא משום דתאכלו מצות נאמר במצרים לפני הדבור ואיסור חדש נאמר בסיני דהיינו לאחר הדיבור ולא אתי לפני הדיבור לסתור לאחר הדיבור:
ממה שהיו תגרי גוים מוכרין להם. אליבא דר' יוסי משני דסבר כר' ישמעאל ואכלו ממה שתגרי גוים מוכרין להם:
כר' ישמעאל. דאמר לא נאסרו בחדש עד לאחר ירושה וישיבה:
כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד וכו'. וגבי חדש כתיב כי תבואו ואע"ג דכתיב מושבותיכם גמר מנסכים דהוי לאחר י"ד והכא נמי לאחר י"ד דלר' עקיבא דאסיקנא דסבר דחדש אסור מיד פשיטא דלא אכלו מצה וטעמא דר' ישמעאל מפ' לה בקידושין פ"ק הנ"ל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן לאחר ירושה וישיבה והיינו מלך ובכורים אף כולם לאחר ירושה וישיבה ולא הוו שני כתובים הבאים כאחד דהתם מצריכינן להו:
ולאו בי"ו. ר' בון פריך לתנא דר' ישמעאל דסבר דאכלו מצה מן החדש דהא כתיב ממחרת הפסח דהיינו מחרת אכילת הפסח דאכלוהו בליל ט"ו ומצות וקלוי אכלו בי"ו מדכתיב מצות וקלוי הא מעיקרא לא מצו אכלי ור' אליעזר בר' יוסי משני ליה דאשכחן דקרי לט"ו מחרת הפסח דהא כתיב ממחרת הפסח יצאו ובט"ו יצאו וע"כ מחרת שחיטת הפסח הוא ואדרבה מכאן ראיה לר' ישמעאל ובפ"ק דקידושין (דף לז:) פריך הך קושיא לר' ישמעאל ומשני דקרא לא קאמר דמעיקרא לא מצו אכלי אלא דלא הוו צריכי אלא בשחסר להם:
ר' אליעזר מן אתריה. דאיהו דריש לחם הארץ לעולם הילכך פירות שנכנסו לה פטורין דלאו לחם הארץ הן ויצאו חייבין דלחם הארץ הן:
ור' עקיבא. דריש שמה שמה אתם חייבין הילכך יצאו פטורין ונכנסו חייבין דשמה משמע כל מה שאני מביא שמה:
ה"ג רבנן דקסרין בשם ר' חנינא במחלוקת כל מקום אשר תדרוך וגו'. כלומר בהאי קרא קא מיפלגי ר' יהודה ורבנן דמתני' דר' יהודה סבר אין בכלל אלא מה שבפרט ופרט לקמיה נאמר מן המדבר וגו' ותו לא הילכך אי גוששת אין דבטלה אגב ארעא ואי אינה גוששת לא ורבנן סברי דאפילו אינה גוששת כדמפ' ואזיל, והפרט הוא דכתיב בפ' עקב בתר קרא דבכל מקום אשר תדרוך מהמדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים הגדול יהיה גבולכם וביהושע כתיב הני קראי גופייהו אלא דכתיב התם מן המדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת כל ארץ החתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם:
ספרי ארץ ישראל. תחומי ארץ ישראל ערים העומדות בסוף הגבול כדמתרגמינן לחוף ימים לספר יממיא:
תנהו ענין לספרי חו"ל שנכנסו לארץ. וספינה שנכנסה דריכת רגליכם הויא ומ"מ בעינן כניסה בתוכה ובספרי נפקא לן מג"ש דיהיה יהיה דכתיב בארץ יהיה גבולכם וכתיב אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה:
מעתה מה שהיה דוד וכו'. ואילו לקמן פ' בתרא משמע דאין חייבת סוריא בחלה מן התורה וסוריא היינו ארם נהרים וארם צובה שכבשן דוד וקשיא לרבנן:
ומכבש ספרי חו"ל. והכי איתא בספרי אצל פלטרין שלך לא כבשת ואתה הולך לכבוש חו"ל והתם נפקא לן מקראי דבעי לכבוש ז' עממים ובתר חוץ לארץ:
מ"ד תמן חייב. דר' מאיר ור' יוסי פליגי בסוף פרק קמא דע"ז (דף כא.) גבי סוריא דר"מ סבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש ור' יוסי סבר לא שמיה כיבוש והמצות הנוהגות בה מדרבנן בעלמא והוה ס"ד דר' יהודה דפטר באינה גוששת סבר כר' יוסי דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש דהכנסת העפר תוך הארץ על ידי הנהגת בעל הספינה הוא וכיבוש יחיד הוא דהוה ותנא קמא הוי כר' מאיר דסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש:
ומסיק דאפילו למאן דאמר תמן פטור הכא חייב. מאי טעמא דכיון דנכנסו לארץ ישראל נתחייבה. כלומר כבר נתחייבה הילכך קלטה לה הנכנס לתוכה והא דאקשו ליה מקראי היינו דכיון דנתקדשה הארץ כל מה שיכבשו הוי קדוש והכי נמי הא נתקדשה מה שנתקדשה:
נעשה כסוריא. דיני סוריא מפורשין בפרק קמא דגיטין (דף ח):
יצא משם לכאן. מסוריא לארץ בספינה:
דתנינן תמן ר' יהודה פוטר במים וכו'. משנה היא בפ' בתרא דביצה והכי תנן לה האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח הרי אלו כרגלי שתיהן ר' יהודה וכו' ופירש"י ז"ל האשה ששאלה מחברתה תבלין לקדירתה ומים ומלח לעיסתה הרי אלו הקדירה והעיסה כרגלי שתיהן ואין מוליכות הקדירה ולא העיסה אלא למקום ששתיהן יכולות לילך דביו"ט שאלה וקנו התבלין והמלח והמים שביתה אצל בעליהן שאין בהן ממש אין ניכרות בעיסה ע"כ. והכא צריך לומר דחשיבי אוירא ואפילו מים בכלי לשתות אע"ג דבעין הן נמי פטר וס"ד דר' חגי לפרש הכא דקתני אין בהן ממש ולא קתני לפי שאינן בעין ומשו"ה כי אינה גוששת פטורה מן המצוה דמפסיק אוירא:
מיחלפא שטתיה. אי חשיב אוירא כ"ש דמיחייב ואפילו דאורייתא ואפילו אינה גוששת דכך אינה גוששת כמו גוששת דאוירא הוא ועציץ נקוב המונח על גבי יתידות דמודו ביה כולי עלמא דחייב דאורייתא:
ותניא. אליבא דר' יהודה דכי לא היתה הספינה גוששת דמדרבנן הוא דמחייב במעשרות כדין עציץ שאינו נקוב וכיון דבנקובה עסקינן וכאוירא דא"י דמיא ומנחה מ"ט דר' יהודה אלא ליתא לדר' חגי וטעמא דר' יהודה היינו כפי' רש"י ז"ל ודוקא שנבלעו שאין ניכרין בעיסה אבל הכא דאיתנייהו בעין חשיבי:
מה בינו לבין הספינה. דלא אשכחן בכולא תלמודא דלפלוג גבי עציץ נקוב דבעינן גושש ומ"ש גבי ספינה דפליג דהא אוקימנא דבנקובה עסקינן כדפרישנא במתני':
ר' אליעזר בן יהודה היא. ור' עקיבא פליג עליה וקיי"ל כר' עקיבא מחברו:
דתנינן תמן. מס' טבול יום פ"ג:
עיסה שהוכשרה במשקה. עד שלא נילושה:
ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום. והעיסה היתה של טבול יום:
פסל את כולה. דאע"ג דמי פירות אין מכשירין מ"מ מחברין:
משמו. דר' יהושע:
אלא מקום מגעו. דכי היכי דלא מכשרי לא מחברי:
שמי פירות מחברין להכשיר. כיון שכולה מוכנת לקבל טומאה והכשר קדם מי פירות מחברין לפסול את כולה:
אין מי פירות מחברין וכו'. ומתני דלא כר' אלעזר בן יהודה ודלא כר"ע:
אין מחברין לטומאה. דפיסול טבול יום מדרבנן הוא ומי"ח דבר הוא כדאיתא בפ"ק דשבת:
אין תימר לטומאה אין לחלה לא. כר' יוחנן:
ושמן א' משבעה משקין הוא. הילכך דוקא שמן ודמי ליה דהיינו כל שמכשיר אבל אינו מכשיר לא ור' עקיבא ס"ל כר"ש בן יוחאי וקיי"ל כריב"ל וכפשיטותא דר' יונה דתניא כוותיה ועוד דר' יוסי בן חנינא פליג עליה דר' יוחנן ועוד דפסק ר"ת ז"ל דבכל מקום הלכה כריב"ל לגבי ר' יוחנן כדמוכח במס' מגילה וכן פסק הרא"ש ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכ' עיסה שנילושה בשמן או יין או דבש חייבת בחלה:
ד' מילין. אדם המהלך בדרך ויש גבל העושה עיסתו בטהרה ברחוק ד' מילין, וכן דעת הערוך בערך גבל וה"מ דבעינן שיטרח עד ד' מילין לפניו במקום שעתידין להלוך דרך שם ואין כאן טורח אלא שרוצה ללון כאן ולאכול או ללוש ורבנן אטרחוהו שלא ילין עד ד' מילין אבל אם כבר עבר המקום והניחו לאחוריו לא אטרחוהו רבנן ובפ' אלו עוברין מפ' דמיל הוא דאינו חוזר אבל פחות ממיל חוזר אבל מיל אין מטריחין אותו לחזור אלא עושה עיסתו כמו שיזדמן לו וגם אוכל בבלאי חמתות בלא נטילה כדס"ל לר' אמי ור' אסי בפ' כל הבשר כך פי' הערוך ז"ל:
שומרי גנות ופרדיסים. שיש להם מים אלא שהן במקום רחוק והן עוסקין בגנה במלאכה אחרת בעת האכילה מי אמרינן כלפניהם דמי והולכין אל המים דסוף סוף אל המים באו למיזל להשקות השדה או דילמא כיון דעסוקין במלאכה אחרת כלאחריהם דמי:
ומשני לה דהא אשה בתוך ביתה עומדת ערומה ובודאי דצריכה למלבש דהא אתי בעלה ואפילו הכא אין מטריחין לה כיון דעסוקה במלאכה אחרת והכי נמי כה"ג:
מים שלפני המזון רשות. שאם רצה שלא לאכול הרשות בידו:
שלאחר המזון חובה. מפ' טעמא בפ' כל הבשר שמלח סדומית יש שמסמא את העינים:
ראשונים נוטל ומפסיק מפ' לקמיה נוטל ושונה והיינו כדתנן במס' ידים שצריך ליתן על ידיו שתי פעמים הראשונים מטהרין את הידים והשניים מטהרין את המים הטופחים על ידיו שנטמאו בתחלה מחמת ידים ותני התם הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק כלומר מן הפרק ולמטה גזרו עליהם להיות שניות ומיטהרות בנטילה עד הפרק ורש"י ז"ל פירשה בפרק קמא דסוטה:
על הראשונים נאכל בשר חזיר. שהיה ישראל חנוני מוכר בשר שחוטה לישראל ומבשלה ומאכילו וכשהגוי בא בחנותו מאכילו נבלות ובא יהודי אחד לאכול ולא נטל ידיו וסבר זה שגוי הוא והאכילו בשר חזיר:
יצתה אשה מבעלה. פירש"י ז"ל בפרק כל הבשר (חולין קו. בד"ה הוציאו) דהוא עובדא דכידור דאיתא בפרק בתרא דיומא (דף פג:) ואיכא מ"ד דאפקה ואיכא מ"ד דקטלה והיו לה שני בנים והרגן:
עגבות אין בהן משום ערוה. דהא במתני' ערומה היא ואע"פ שמגלות עגבותיה מותרות לברך. ובפ' מי שמתו דחי לה כגון שהיו פניה טוחות בקרקע דבוקות ומכוסות בקרקע טוחות משמע לשון שעיעות:
לברכה. תברך היא עצמה:
להביט. והיא אשת איש אסור ובאשתו ולענין ק"ש טפח בעינן:
קול באשה ערוה. איתא בפ' מי שמתו (ברכות כד.) ופי' התוס' לאו לענין ק"ש קאמר אלא שאסור לשמוע קול הנשים:
עומד הוא על הצואה. כגון שהצואה בגומא ואין רגלו נוגע:
ישב ולא קנח אסור. היינו צואה בפי טבעת דפרק אמר לו הממונה (יומא ל.) ומפרש התם היכי דמי אי דנראית פשיטא אי לא נראית לא נתנה תורה למלאכי השרת לא צריכא דיושב ונראית ועומד ולא נראית וקאמר דאסור לקרות קריאת שמע:
הרי בשרו נוגע בצואה. משמע הכא דבשרו נוגע בצואה אסור ובגמרא דילן (ברכות כה.) פלוגתא דאמוראי היא וגבי ישב ולא קנח בגמ' דילן (יומא ל.) אמרי' דבמקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. והרי"ף ז"ל פסק כן בפרק מי שמתו: