אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי שלמה סירליאו

פרק ד · הלכה ג

הלכה ב

אין אדם צריך לקרות שם על מעשר עני וכו'. פלוגתייהו מפ' בגמ':

מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי. הכא לא מצי למנקט של ודאי דבישראל עסקינן והוא חייב ליתן מעשר ראשון ללוי והלוי יתן תרומת מעשר לכהן למי שירצה ואין המתנה תלויה עליו אלא על הלוי והישראל תורם שאיני שלו הוא דהוי אבל בדמאי מעשרותיו שלו דהמע"ה אלא שתרומת מעשר מפריש ונותן לכהן כדתניא במס' סוטה אבל במעשר עני נקט של ודאי דאילו של דמאי הוי שלו והא דלא תני תרומה גדולה בודאי משום דלאו אורחא דמילתא להשהות התרומה מלהפריש דרגילין להפרישה לאלתר אפילו קודם הבאה לבית כדאמר במס' מעשרות פ' המעביר שאי אפשר לגרן שתעקר אא"כ נתרמה ממנו תרומה גדולה וגם שאין צריך לטרוח במדידה דמצוה מאומד כדאיתא בתרומות:

לא יטלם בשבת. משמע לא יטלם ממקומם כלומר שאין מפרישין אותן ומפ' בגמ' דלא יתנם קאמר ואפילו נפרשו מע"ש לא יתנם בשבת והיינו כיון דאין למודים לאכול עמו לא יוליכם לתתן לביתן קאמר ומתני' ר' יוסי דפ"ק דביצה היא וכמו שאפרש בגמ':

למודין לאכול אצלו. רגילין לאכול אצלו אבל אין רגילין לאכול אצלו לא וטעמא מפרש בגמ':

ובלבד שיודיעם. אפילו רגילין לאכול אצלו לא שרי לזמנן במתנות שלהן אלא א"כ הודיען דשלהן אוכלין משום גניבת דעת דגניבת דעת אסור כדאיתא בגמ' ודכוותה נמי תניא לעיל בפ' מאכילין עושין משביעית וממ"ע דבר של גמילות חסדים וצריך להודיע שלא יחזיקו לו טובה על חנם:

טבולין למעשר עני חייב מיתה. ובפ' אלו הלוקין יליף לה מקרא דתניא א"ר יוסי יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר תרם ממנו תרומה גדולה ולא תרם ממנו מעשר ראשון מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מניין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני ואמר רחמנא לא תוכל ופי' רש"י ז"ל דאע"ג דמעשר עני אין בו קדושה שהרי לזרים נאכל ובכל מקום אפ"ה טביל מה להלן מעשר עני דכתיב לגר ליתום ולאלמנה ובעניינא דשנה שלישית כתיב דדינה מעשר עני אף בשעריך האמור כאן יש ללמוד הימנו מעשר עני וה"ק לא תוכל לאכול טבל בעוד שהמעשר שכתוב בו בשעריך הוא בתוכו וכיון דאהדריה קרא לאזהרה ממילא אית ביה מיתה. וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפ"י דמאכלות אסורות כלשון הזה האוכל כזית מן הטבל קודם שיפרישו ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה בידי שמים שנא' ולא יחללו את קדשי בני ישראל וגו' והשיאו אותם עון אשמה וגו' אבל האוכל מדבר שנטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ועדיין לא הפרישו ממנו מעשרות ואפילו לא נשאר להפריש ממנו אלא מעשר עני הרי זה לוקה משום אוכל טבל ואין בו מיתה שאין עון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר אזהרה לאוכל טבל שלא הורמו ממנו מעשרות בכלל שנא' לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ע"כ. ואני אומר ידעתי שאין לי ידיעה בדבור כ"ש בחכמת התלמוד אבל מ"מ איני נמנע מלכתוב דעתי איברא ודאי דטבל במיתה למדו בפ' הנשרפין מקרא דולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' בעתידין לתרום הכתוב מדבר ויליף חילול חילול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה וקרא דלא תוכל לאכול בשעריך היינו דרשא דאלו הן הלוקין דכתיבנא אבל ק' לי מנא ליה לרב שאין בו מיתה והרי הלכה רווחת הכא דחייב מיתה ואפילו משום מעשר עני דנאכל לזרים ואין בו קדושת מקום והטעם שכתב הרב ז"ל דכיון דאין מיתה לא במעשר ראשון ולא במ"ש ולא במ"ע דהא שרי לזרים אין מיתה בטבלו דכשהטבל יש בו תרומה דיש בה מיתה בההוא הוא דאיכא מיתה ליתא דא"כ לדבריו לכהן דשריא ליה תרומה אין בטבל לו עון מיתה וזה אין במשמע דקרא כי מזהר ביה עון מיתה לכהנים הוא דמזהר דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל וגו' ועלה הוא דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' והשיאו אותם עון אשמה וכן כתב רש"י ז"ל בפ' בכל מערבין גבי לגין של טבול יום שמילאוהו מן החבית של מעשר ופי' רש"י ז"ל מעשר ראשון שהיה עדיין טבל שלא הפריש הלוי ממנו תרומת מעשר והרי הוא במיתה ואפילו לכהנים ע"כ. והראב"ד ז"ל הרגיש זה וסייעו מטעם אחר וכתב א"א סברא היא זו והיא יפה בעיני דכתיב בהנך קראי קדש ע"כ כלומר סברא היא שאין בו מיתה דכתיב בקרא דולא יחללו קדשי ובקרא דוהשיאו אתם כתיב באכלם את קדשיהם ואין דעת הרב לומר ששום מעשר לא איקרי קדש דכל התלמוד מלא דמעשר שני איקרי קדש ועוד דמקרא מלא כתיב בה וכל מעשר הארץ וגו' קדש לה' אלא דבר הלמד מעניינו דכתיב בפרשה וכל זר לא יאכל קדש ואיש כי יאכל קדש בשגגה ונתן לכהן את הקדש ובתרומה משתעי קרא כדאיתא במס' תרומות וכי כתיב קדש גבי לא יחללו התם קאי וכל הסברות האלו אינן כלום נגד חכמי התלמוד ורב ס"ל הכא דמיתה אית ביה ועוד מצאתי תלמוד ערוך בגמ' דילן דגרסינן בפ' יש מותרות מעשר ראשון ללוי ולא לזרים דברי ר"מ מ"ע דר"מ אמר רב אחא בריה דרבא כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה מה תרומה אסורה לזרים אף מעשר ראשון אסור לזרים אי מה תרומה חייבין עליה מיתה וחומש אף מעשר חייבין עליו מיתה וחומש אמר קרא ומתו בו כי יחללוהו בו ולא במעשר ויסף חמישיתו עליו ולא על מעשר ורבנן מה תרומה טובלת אף מעשר ראשון נמי טובל ופריך ההיא מדר' יוסי נפקא דתניא ר' יוסי אומר יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו כל עיקר הורם ממנו תרומה ולא הורם ממנו מעשר ראשון מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפי' מעשר עני מניין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו מה שעריך האמור להלן מעשר עני אף שעריך האמור כאן מעשר עני וקאמר רחמנא לא תוכל ומשני אי מההיא הוה אמינא ללאו אבל מיתה לא קמ"ל ע"כ ופי' רש"י ז"ל מה תרומה טובלת שכל זמן שלא הופרשה חייבין על אכילתה משום טבל דהא מיתה כתיבה ביה אף מעשר ראשון טובל ואע"ג דבדידיה ליכא מיתה חייבין מיתה על הטבל שלא הופרש מעשר ראשון ממנו ואפילו מעשר עני דקיל כצדקה בעלמא דלאו צד קדושה אית ביה ואכלו בשעריך בשנה השלישית משתעי קרא ע"כ. וכתבו בתוס' ואמאי לא ליליף מהיקישא דמיקרי תרומה לאו ומיתה ותירצו דהא קי"ל דאין היקש למחצה ואפ"ה מסתבר לאוקומי היקישא אמאי דאסר קרא בדוכתא אחרינא דהיינו טבל ולא לאוסרו לזרים הילכך כיון דהתם קאי לא אתי היקישא אלא לאתויי מיתה דעליה סמיך וא"ת מנא לן דטבל מ"ע במיתה הא לא איתקש לתרומה וי"ל דשמא אין בו מיתה א"נ כיון שאין חלוק משאר טבל לענין אזהרה ה"ה לענין מיתה והכי איתא בירושלמי דמסכת דמאי פרק הלוקח פירות וכן כתב בעל הערוך בהדיא בערך עשר וז"ל בפ' יש מותרות בגמ' בת ישראל מפורש דאוכל טבל שנשאר שלא הופרש שום דבר ואפילו מעשר עני חייבין עליו מיתה דתניא ר' יוסי אומר וכו' ובפ' עגלה ערופה נמי אמרינן דאמר להם יוחנן כהן גדול לישראל בני כשם שהתרומה במיתה כך הטבל במיתה כלומר דכל זמן שלא הופרשו המעשרות כולן טבל הוא ויש בו מיתה:

מכיון שהוא יודע שבעון מיתה מפריש. דנהי דמעשר ראשון בעון מיתה נמי ואפ"ה חשוד בו היינו משום דסבר אי מפרישנא ליה בעינא לאפרושי מיניה תרומת מעשר שהוא במיתה לזרים ומ"ש נמי אמר בעינא אסוקי ומיכליה בירושלם אבל מעשר עני ליכא ביה טירחא ומכי אפרשיה מותר לזרים והוא עצמו מותר בו ודאי דמפריש ליה משום עון מיתה והכי אמרינן בפ' אלו הן הלוקין דטעמא דר' אליעזר דסבר דלא נחשדו עמי הארץ על מ"ע של דמאי:

בלא כך קורא עליו שם וכו'. כלומר בלאו האי טעמא דחייבין על טבלו מיתה ופשיטא דע"ה מפרישו אין לחוש ואם נחמיר על החבר לקרות שם אבל אין צריך להפריש ומודינא לך מיהת בהאי ובפ' ואלו נדרים פליגי אביי ורב יוסף בפירושא דמתני' דרב יוסף סבר דרבנן סברי ספקו טובל דסברי דהטבל שלא הפרישו ממנו מעשר עני במיתה ור' אליעזר סבר ספקו אינו טובל דס"ל דאין בטבלו מיתה ואביי סבר דכולי עלמא ספקו טובל ואית ביה מיתה אלא בהא קמיפלגי ר' אליעזר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני דכיון דאילו מפקר ניכסיה והוי עני ושקיל ליה לית ליה פסידא ורבנן סברי ניכסיה לא מפקר איניש דמירתת דילמא זכי בהו איניש אחרינא הילכך נחשדו ביה והיינו כי סוגיא דהכא וכך פי' נמי הר"ן ז"ל אותה שמועה ומסכים למה שכתבתי:

מפריש שני. מעשר שני:

נאמן לראשון נאמן לשני. דראשון נותנו ללוי ואינו אוכלו ואפילו הכא לא חשיד כ"ש שני דהוא גופיה אוכלו:

הא שני צריך. להפריש כדפרישית טעמא לעיל וא"כ בק"ו דאיכא כשלא הוחזק לשני דודאי לא הוחזק לראשון נפקא לן ע"כ דמאן דמוחזק לשני אינו מוחזק לראשון והק"ו כשאינו מוחזק הוא:

ומה אם לשני. לא הוחזק:

דאין לו בו טובת הנייה. דאילו נתנו לפלוני בירושלם אין יכול לקבל עליו שום טובת הנייה כדתנן בפ"ק דמעשר שני נותנין זה לזה מתנת חנם מה שאין כן במעשרות ותרומות דיש לו בהן טובת הנייה כדתנן המקדש בתרומות ומעשרות מקודשת ואפילו ישראל ותנן נמי בפ' ואלו נדרים קונם כהנים אלו ולויים אלו נהנין לי יטלו אחרים וכן פסק ר"ח ז"ל בסוף האיש מקדש דטובת הנייה ממון וכיון דמעשר שני דחמיר דדמי לקדשים שאין לו בו טובת הנייה אפ"ה חשיד ביה ראשון דקיל דדמי לממונו לא כ"ש ומהכא תידוק דאם נאמן לשני לא יהא נאמן לראשון דשני שאני דדמי לקדשים אלא טעמא משום דאין חשוד להקדים המעשרות דעובר בבל תאחר כדאיתא בפ"ק דתמורה:

אמר להן פדוי הוא נאמן. ואפילו שהוא ע"ה מפני שאימת קדושתו עליו ולפיכך נאמן אפילו על הפרשתו אבל כשאמר פדו לי עדיין לא פדאו ולא חשיב בעיניה כיון דלא פדאו הילכך אינו נאמן על הפרשתו:

מתני' כר' אליעזר. דתניא דנאמן ומותר לאכלו בגבולין ולא חיישינן שהוא טבול למעשר ראשון דכיון דנאמן על השני נאמן על הראשון:

כתוספת בכורים. עיקר הבכורים תאנה שביכרה אשכול שביכר ואומר הרי אלו בכורים וכשבא ללקוט וליתן בסלים מוסיף על התאנים תאנים אחרים שאינן בכורים וכן על כולן מוסיף ממינו ואף על גב דתנן במתני' דבכורים פרק בתרא דפטור מן הדמאי מפרש בברייתא דאפילו מן הודאי וטעמא דנתפס בהדי בכורים והכי נמי כיון דמעשר שני בעי מחיצה כבכורים אפילו תימא דחשיד אראשון ויש בשני מחלק הראשון נתפס הוא בהדי שני וליכא טבלים:

דר' אליעזר היא. ובטעמא קמא וליכא לדמוייה אתוספת בכורים דשאני בכורים דלא נתנה תורה בהן שיעור כדתנן בריש מס' פאה ובמס' בכורים מה שאין כן במעשר שני ולכך לא פסקו הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל כתבו בהגהותיו:

דתנינן תמן. בפרק קמא דביצה:

אין מוליכין חלה. דאף על פי שמותר בהפרשתה לא שרו ליה הולכתה אלא לתקן עיסתו לחוד משום שמחת יום טוב:

מתנות. זרוע ולחיים וקיבה אף הם הרמתן הותרה לו שהרי נצטוה להרימן דהיאך יאכל שאר הבשר ואף על פי שאין טובלין כשאר טבל לאסור הבשר מיהו אם לא פירש שאר הבשר מהן הרי הוא אוכלן ועובר בעשה הילכך הרמתן התירו ולא הולכתן וכולן משום גזרה דאין מגביהין וכו' אבל בתרומת פירות ס"ל לתנא דמתני' דביצה דבין ב"ש בין ב"ה מודו דאין מוליכין כיון דאינו זכאי בהרמתה כדאיתא התם ור' יוסי פליג עלה וסבר דאדרבה דבתרומת פירות הוא דנחלקו וב"ה שרו כיון דמופרשת ועומדת היא ואיפסקא הילכתא התם כר' יוסי:

היא יו"ט היא שבת. השתא דאשמעינן תלמודא דלא יתנם הוא דגרסינן שמעינן דלא תימא דוקא בי"ט הוא דפליגי תנאי דמשום שמחת י"ט הוא דשרי רחמנא אתו למטעי ולהפריש תרומות בי"ט הילכך בהולכה ההיא פליגי אבל בשבת דכ"ע מודו דהולכה שריא אבל השתא דשמעינן דלא יתנם גר' דלשאינן רגילין אסור להוליך וליתן וש"מ נמי דכי היכי דההיא די"ט פלוגתא דתנאי היא כיצד נשנה מחלוקת ב"ש וב"ה ה"נ הך דשבת דהכא דמתני' ר' יוסי היא דב"ה לא שרו תרומת פירות להוליך וליתן לאינם רגילים וטעמא דלא יתנם לשאינן רגילין הוא דגר' דאילו להפרישן ולהגביהן אפילו לרגילין נמי ליכא למאן דאמר:

וההיא ילפא מן הדא בלמודים. דר' יוסי נמי דסבר דשרי התם בהו להוליך וליתן תרומה או חלה דאתמול היינו ברגילין לבא לביתו דכיון דרגילין אצלו שמיודעיו הן כיון דאי בעי מצי לזמנן לביתו להוליך נמי לביתן דורון שרי ולא יאמרו שהפרישן עכשו אבל כשאין רגילין אסור בין לזמנן בין להוליך לביתן:

מאי טעמא לא סלק על דעתיה וכו'. להאכילו פתו בביתו של חברו דהוא בוש ואם אלו היו מופרשין מע"ש או מעי"ט מאתמול הוליכן אצלו אלא משום דלא תרמן עשה הערמה להאכילן בביתו כדי שיגביהום ממקומן ואפילו גבי יום טוב דשמחה שריא אסור כך נראה לי שיטה זו:

שיודע שאינו מקבל. דהוא גונב דעת הבריות:

מהו בתקרובת. לזה שמסרב מלהתארח אצלו מהו לשלוח לו מנחה:

ידע דהוא רחיץ והוא מטרח עלוי. יודע שהוא בטוח שלא ישלח לו והוא מטריחו ושמא הוא מתבייש הילכך צריך להודיעו ולדעת רצונו:

פילכיה. משענתו, כמו מחזיק בפלך דיואב דמתרגמינן בתיגדא ותרגום שבטך ומשענתך תיגדך:

דשמאלא לימינא. לומר שימינו קופץ ואינו רוצה לקבל וזה היה סימן להם ומי שלא היה עושה כן נראה שהיה רוצה לקבל:

בכלי זכוכית צבועה. דאפי' ריקנית נראית מלאה יין ואפילו מלאה מים אסרינן בפ' גיד הנשה מפני שמתעהו והתם אמרינן ואם יש שם חבר עיר שרי:

ומכניסין כלי גוים. שנאבדו מבעליהן ואית דגרסי ומכבסין ולא קפדינן משום טומאה וכלהו מפני דרכי שלום ובפ' הניזקין איתא בגמ' דילן:

גירדאי. אורגים:

יום משתה של גוים מהו. לישא וליתן עמהן דקסבר דמתני' דתנן בפ"ק דע"ז לפני אידיהן של גוים ג' ימים אסור לישא וליתן עמהן היינו כשידינו תקיפה על האומות א"נ יום משתה לחוד ויום אידם לחוד:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה