פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי שלמה סירליאו
פרק ד · הלכה א
שואלו בשבת ואוכל. בשבת על פיו. ומוקי לה בגמ' בפירות שנסמכה דעתו של ע"ה עליהן מע"ש לאכול מהן באותה שבת ואינו יכול החבר לתרום בשבת כדתנן בפ' במה מדליקין הקלו חכמים אצלו לסמוך על דיבורו של ע"ה וטעמא מפ' בגמ':
ואוכל על פיו. באותה שבת:
ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. אותה סעודה בעצמה שהתרנו לו:
לא מצאו וכו'. משום סיפא אצטריך דתנן חשכה למוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר דהוה אמינא הא איכא חד דמסהיד עליה ועד אחד נאמן באיסורין וליהימן למוצאי שבת קמ"ל:
תרומת מעשר של דמאי. להכי נקט תרומת מעשר של דמאי משום דבה דוקא נחשדו דסברי אינה במיתה כל זמן שלא הופרש המעשר ומועיל שאלתו אבל תרומה גדולה אין צריך להפריש דלא נחשדו עליה כדאמרינן פרק בתרא דסוטה:
חזרה למקומה. בבית החבר למקום שנטלוה והפרישוה וכשחזרה למקומה היא מדמעת דהא בתוך צ"ט נפלה למקום שהופרשה וכדי שלא יאסר הכל ויפסד שואלין אותו אם היה מתוקן ואוכל על פיו אפילו בחול משום דכיון דקרא שם עליה קדשה וירא ע"ה להאכיל מדומע ואומר אמת כדאי' בגמ'. וכן פי' רש"י ז"ל בפרק אע"פ ובפ' בהמה המקשה וכן פי' רבנו שמשון ז"ל והרא"ש ז"ל והרמב"ם ז"ל בפי"ב דהי' מעשר פי' שהעם הארץ גופיה שלא היה נאמן ראינו שהפריש תרומת מעשר וראינו שחזרה ונפלה למקומה בביתו עצמו ושואלין אותו ואם יאמר הפרשתיה נאמן משמע שמפ' הרב דמיירי שנפלה למאה דעולה היא אלא שצריך להרים כדתנן במס' ערלה בפרק התרומה דמצטרפין וז"ל של הרב ז"ל מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש תרו"מ מפירותיו שהן דמאי וראינו שחזרה ונפלה בפנינו בין למקום אחר בין למקומה וחזר ואמר הפרשתיה נאמן אפילו בחול והשיג עליו הראב"ד ז"ל ואמר א"א דברים הללו זרים הם אצלי ואינן אלא כשנפלה למאה שעלייתה מועלת שאם נפלה לפחות מק' אין לנו להאמינו וא"כ מאי אימת דמוע איכא הכא אלא לעולם שנפלה לפחות ממאה ובשביל שלא יאסר הכל שואלין אותו אם היה מתוקן ואוכל על פיו מפני שאימת דימוע עליהן להאכילו מדומע ע"כ. וכוונתו דדברי הרמב"ם ז"ל זרים הן אצלו דבודאי אין מתיישבין אלא כשנפלה למאה דאז בעלייתה מועיל אבל אם נפלה לפחות מק' פשיטא דאין להאמינו זהו דעתו של הרמב"ם ז"ל הדין עמו לפ' כן כדבריו שכתב וחזר ואמר הפרשתיה ואי לפחות מק' נפלה מאי הפרשתיה ואפילו הפרישה מאי הוה והא מדומע הוא. ועל זה השיג עליו דמאי הימנותיה ומאי אימת דימוע שייך הכא והלא תרומה עולה במאה של חולין והפרשה דההיא שאנו מפרישין לא מפני קדושה שיש בה דלא חמירא משאר איסורין שנתערבו בשעור אלא משום גזל השבט הוא כדאיתא התם בפ"ב דערלה:
שואלו. בגמ' מפ' היכי שואלו דהא לא מצי למשאל ליה דרך עקלתון:
מפני כבוד שבת. מפני עונג שבת:
ע"י עילי עילה. דמ"מ לא התירו אלא ע"י שאלה ואולי יאמר האמת שאין מעושרין ואם יאמר מעושרין הן נאמן הוא דע"א נאמן באיסורין ואע"ג דחשודין הן רוב ע"ה מעשרין הן וכן פירש"י ז"ל בפרק הקומץ רבא:
אימת שבת עליו והוא אומר אמת. משום דאמרינן בסוף המביא כדי יין דשבת קובעת למעשר וירא לאכול קודם שיעשר:
מפני אחד שאין אימת שבת עליו. כלומר לא רצו לסמוך על אימת שבת אלא ביום השבת לפי שיש אחד שאין אימת שבת עליו לכן עשו טעם זה סעד עם כבוד השבת:
ואפילו שאלו בחול יאכל בשבת. דמשום עונג שבת הקלו ולמ"ד משום אימת שבת אם שאלו בחול לא יאכל בשבת דקסבר ע"ה דבחול רוצה לאכלו:
כשאין עמו תנאי. דאם התנה שיהו המעשרות בשולי החבית בלאו שואלו שרי כדתנן בפרק בתרא וקיימא לן כמאן דאמר משום אימת שבת דהא ברייתא שייכא כוותיה:
שאלו על א' מהן. ואמר לו עישרתים:
מזה על זה. על דמאי אחר שיש לו ולא שאל לעם הארץ עליו:
מפני כבוד שבת ניחא. דהא אית לן דחשוד אפילו בשבת וכך זה כמו זה אלא לא רצו להתיר על ידי עילה:
אלא למאן דאמר מפני אימת שבת. ליחוש דמפני האימה אמר האמת והוי כמפריש מן הפיטור על החיוב. והרמב"ם ז"ל פי"ב דהי' מעשר כתב אע"פ שהוא אוכל על פיו בשבת ה"ז לא יאכל מאותן הפירות למו"ש עד שיעשר דמאי על הכל על מה שאכל בשבת ועל השאר שלא הקלו והאמינוהו אלא לצורך אותה שבת ע"כ ואינו נכון דא"כ מאי האמינוהו ועוד דליתני חשכה למו"ש יעשר על מה שאכל מאי מזה על זה דהא מה שאכל אינו בעולם:
עד כדון כשאין לו מאותו המין. הוא דיסמוך עליו אבל יש לו מאותו המין מתוקן למה יסמוך:
ומסיק דהיצר תאב. ואקילו רבנן ומפ' לקמן דוקא שנסמכה דעתו עליהן:
למ"ד קדושה אחת היא. גבי שני ימים טובים של גליות פלוגתא דרב ורב אמי בי"ט ושבת פלוגתא דתנאי במס' ביצה פ"ק דתניא התם נולדה בשבת תאכל בי"ט בי"ט תאכל בשבת ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר עדיין היא מחלוקת שב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרים לא תאכל מ"ד קדושה אחת היא אוכל דכלהו חשוב יום ארוך:
ומ"ד שתי קדושות הן אינו אוכל. דהא חשכה ותנן חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר:
ומסיק דאפילו למ"ד שתי קדושות הן אוכל דלא נראה לעשר בנתים וטעמא משום דאין מגביהין תרומות ומעשרות לא בשבת ולא בי"ט ומשו"ה נאמן. והך סוגיא אתיא כמ"ד מפני כבוד שבת דאילו למ"ד אימת שבת הא קושטא קאמר וליכא למיחש:
שאלו בי"ט אוכל בשבת. למ"ד קדושה א' לא איצטריך דתיפוק לי דחד יומא הוא אלא כמ"ד שתי קדושות הן:
והוא אינו מאמינו על המעשרות. ותנן בפירקין דאוכל עמו שבת הראשונה וסומך על פיו:
בשבת של פרוטוגמא. סעודת בחור שנשא בתולה קורין בלשון יון פרוטוגמא ולכך כיון דאיכא שמחה גדולה באותן ז' ימים הקלו:
לאו כפירות שנסמכה דעתו עליהן מע"ש היא. דסתם סעודת חופה הכל מוכן וסומך דעתו לומר כל זה לסעודה וה"נ מתני' מיפרשא דבעל הבית המודר סומך דעתו עליהן מע"ש לאכול מהן בשבת ומהנהו לקח חבר זה והיינו בין כמ"ד משום כבוד שבת בין כמ"ד אימת שבת עליו:
לא אמרו אלא מפני איבה. והיינו טעמא דלא שריא מתני' אלא שבת ראשונה ותו לא דאם לא אכלן בשבת ראשונה שבת שנייה לא יאכל עד שיעשר כדתניא בברייתא לקמן או עד שישאלנו:
ולא כבר שאלו בשבת ראשונה. בתמיה אלא שלא בא ובודאי הוא שיחזיק דבריו:
ומשני דשאל חורן עלוי. שישאל אחר בשבילו:
מהו שישאלנו דרך עקלתון. אמתני' דהתם קאי ובשבת השנייה קאי ואמתני' דהכא נמי קאי דדוקא בדרך עקלתון שלא יראה בעיניו שחושדו ודרך עקלתון היינו דלא לימא ליה מתקנן אינון להדיא דבודאי יאמר מתוקנין הן ויכעוס אלא דלימא ליה לאו דאנא חשיד לך כדמפ' ואזיל:
טען מחזקא עלוי. טען כמחזק בו כלומר שאמר לו מוחזק אתה בזה זוכר אתה יפה הסתכל וא"ל:
מה את חשיד לי. דגם בשאלה הזאת הקפיד. והרמב"ם ז"ל לא כתב להא דר' יונה ולא כתב דבשבת שנייה ישאלנו ותימה הוא:
שחזרה מקומה. לצ"ט הנותרים:
מדמעת. ונאסר הכל וימכר לכהנים:
שלא למקומה. אלא למקום אחר שעדיין לא הפרישו משם תרומת מעשר:
אינה מדמעת. טעמא מפ' לקמן:
בין למקומה בין שלא למקומה מדמעת. דכל פחות מק' אוסרת ובעינן שאלת ע"ה ואם לא מצאנוהו אוסרת:
בין למקומה בין שלא למקומה אינה מדמעת. ואפילו שאלת ע"ה לא בעיא דדמאי דרבנן הוא דרוב ע"ה מעשרין הן וגבי ודאי הוא דאמר רחמנא מה שאתה מרים ממנו אם נפלה לתוכו הרי הוא מקדשו אבל דמאי יבש ביבש הוא וחד בתרי בטיל וכגון שנפלה בשוגג וכדרך שאמרו תרומת ח"ל מבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו:
מ"ד מדמעת מדמעת וכו'. כלומר השוו מדותיהן אלא ר' אליעזר דאמר למקומה מדמעת שלא למקומה אינה מדמעת מאי טעמיה:
בדין הוא מימר. בדין הוא לפרש טעם בזה:
משה דאנא אמר טעמא. לשון שבועה וכן מצינו בפ' משילין משה שפיר קאמרת ופי' רש"י ז"ל ביקרא דמשה קא משתבע:
שהיא מתרת את השיירים באכילה. כשחזרה לצ"ט שאסרתן כשאומר ע"ה מתוקנין הן תשובתו היא מתרת את הצ"ט שנפלה לתוכן על פיו דאם אמר לא תקנתים מדומעין הן ואסורין א"כ כי לא אשכחן ליה או שמת אסירי אבל שלא. למקומה דעדיין לא הפרישו כלום משם דאפילו אם יאמר ע"ה מתוקנין הן אכתי צריך להפריש מהן דין דמאי ואינה מתרת השיירים וכי היכי דמפריש דמאי דרמי עליה מפריש אידך בהדה ולא חשיבא לשיהו מדומעין אם לא מצאנוהו לשואלו:
הורי ר' אילא כהדא דר' חגי. כלומר הורי כר' אליעזר דמסתבר טעמיה כדמפ' ר' חגי:
הפריש תרומת מעשר ונשרפה. נראה לפ' שהפרישה שלא מן המוקף שהיתה קצת תבואה של דמאי במקום אחר והפרישה וקרא עליה שם על פירות מעשר של דמאי של כאן וערבן עם אחרים בחזקת מתוקנים ואח"כ מצא שנשרפה ההיא וחיישינן דילמא נשרפה קודם שתרמה על פירות מעשר דמאי זה של כאן ולא חייל עליה שם והוו להו דמאי כשהיו וערבן עם פירותיו שואלו על אלו של כאן:
לא בדא א"ר זעירא וכו'. כלומר אלא אין הלכה כר' שמעון שזורי בזו דלא סמכינן היכא דעירב בידים אשאלת עם הארץ אבל הלכה כמותו במשנתנו והכי איתא בפרק בהמה המקשה ובפרק הקומץ רבא:
לא דמיא הדא שאלתא לההיא קמייתא. קשה ליה לר' אבין הך שאלה דמתני' היכי שייל לה דבמתני' קמייתא מצי למשאל שלא יקפיד כגון דלימא ליה לאו משום דאנא חשיד לך אבל כאן כבר תיקן אלא שחזרה ונפלה א"כ מאי לימא ליה:
בגין דחשדתיך ותקינתון ואתקריין. שם תרומה וחזרו ונדמעו דהא ע"כ צריך לומר לו שהפריש מהן אלא שחזרו ונדמעו דהא טעמא משום אימת דימוע עליו דבשלמא רישא לא יבוש מלומר לא עישרתים דהא קאמר ליה דלא חשיד ליה אלא מפני הטירדא הוא דשואל לו אבל כאן ודאי יבוש:
ומסיק. כך ישאל לו ונאמן מטעם שאימת דימוע עליו והוא אומר אמת. ובתוספתא קתני בהדיא כשם שאימת שבת על ע"ה כך אימת דימוע עליו: