פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי שלמה סירליאו
פרק ב · הלכה א
מתעשרין דמאי. כדמפ' טעמא בגמ' דכלהו הני מינכרי ומובדלין מאותן של ח"ל ובודאי מארץ ישראל באו דלא גזור בח"ל תרומות ומעשרות אלא בפירות הניכרים אבל שאין ניכרים לא גזור כלל ואלו גזור בהו ואפילו דמאי דמארץ ישראל גופה נינהו והיינו אליבא דר' יוחנן באותן הימים שרוב א"י נתונה ביד ישראל כדמפ' בגמ' וכבר האריך בזה רבנו שמשון ז"ל בפ"ק דמכילתין:
בכל מקום. ואפילו מכזיב ולהלן והרמב"ם ז"ל כת' בפ' י"ג דהיל' מעשר דהיינו ככל סוריא וז"ל פירות שידוע שהן מפירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל אעפ"י שהן נמצאות בסוריא חייבין ואצ"ל בארץ שהחזיקו בה עולי מצרים הרי אלו חייבין בדמאי ומפרישין מהן תרומות ומעשרות ומ"ש לפי' הדבילה וכו' ע"כ, ומסתברא דכיון דמנכרי דודאי מא"י הן בטעמן ובמראיתן אפילו בח"ל נמי צריך הלוקחן מע"ה לעשרן דמאי ובגמ' מפ' דמתני' אף בלוקחן מן הגוי נמי מיחייבא והיינו באותן הימים דרוב קרקעות דא"י הן ביד ישראל וא"כ שכשבאו בח"ל אפילו ביד גוים חייבים דמעיקרא ביד ישראל הוו אבל בזמן הזה דרוב א"י מסורה ביד גוים פטורין הן מעיקרן ולא נתחייבו וכן מצאתי לה בר"י מסיפונטי ז"ל:
כל המשתמש ממנו פטור. כלומר אפילו בארץ דהא מינכר ומובדל מאותו של א"י ולא אתי לאיחלופי ובגמ' מפ' נמי מקומות שלא כבשו עולי בבל דיש מינים אסורים בהם שבאין להן מהארץ של עולי בבל דמינכרי שהן משם:
תמן תנינן. בס"פ בתרא דמעשרות:
שום בעל בכי. כל הני מנינן התם דאף בארץ גופה פטורין מן המעשרות:
וניקחין מכל אדם בשביעית. ואפילו מודאי פירות הארץ דאין בהן קדושת שביעית ואין חייבין לשמור בהן ביעור:
שום בעל בכי. מפרש התם שאין לו אלא חור אחד מקיף העמוד ובתוספתא קתני אלא דור אחד דשומין האחרים יש להו דרא לפנים מדרא מקיפין עמוד האמצעי דהיינו כמו שבע דק וזה אין לו אלא שורה אחת:
בצל של דיכפא. מפרש התם שעוקצו מעוך לתוכו דבצלים של א"י עוקצם בולע לחוץ ואלו שתחוב בעוקץ לתוכן הן של ח"ל, דיכפא גר' בדלת והוי כמו בתיו כמו תכופות זו לזו כמו תחובות וכן פי' רש"י ז"ל במלכים בבנין שלמה, ואית דגרסי ריכפא ברי"ש ומפרש שכל האוכלו מדמע תרגום המון מים ריכפא דמיין:
גריסין הקילקין. מפ' התם אלו גסין המרובעין שהן מעיר קלקייא:
ע"י שיש כיוצא בהן בא"י. כלומר הני מינין דמתני' דמעשרות לפי שיש שומין ובצלים וגריסין ועדשים בא"י דהיינו לכל כיוצא בו הוצרכו ליתן סימן בפטורין הבאין לעולם מח"ל דלא חייבו חכמים פירות ח"ל במעשר אלא אותן שיש דוגמתן בארץ ישראל אבל אלצרין ואפוסטקין ואצטרובלין כולן אינן גדילין בארץ כלל ולא הוצרכו ליתן בהן סימן דודאי כולהו הני מינים מח"ל:
אלצרין. פי' בערוך דמשמע במס' מעשרות פרי שיש לו קליפה ולא פירשו:
אצטרובלין. פי' רשב"ם ז"ל פינייאש בלע"ז ונקראו כן שהן עגולין כדמות אבן קשה ואבן עליונה של ריחיים קרויה אצטרובל:
והא דבלה בבצרה. ובצרה מח"ל היא כדאמרינן בע"ז פרק השוכר:
ומשני דלא דמיא לדבלה של א"י דההיא דבצרה שחיקה היא לפי שאין שמנים התאנים שוחקין אותן כדי שידבקו זה בזה ודבלה של א"י היא שמנה מאד:
והא תמרים באלכסנדרייא. ואלכסנדרייא מח"ל היא ודמו:
ומשני דקיקין אינון. קטנים הן אבל של א"י גדולים הן:
גירוד הוא. מלשון גרדו והעמידו על גלדו שהוא דק ואינו עב מה שאין כן בשל א"י שהוא עב מחמת שומנו:
סימוק הוא. אדום ושל א"י לבן ביותר:
אכתר הוא. עינו ירוק ובלשון ערב כדא"ר מה שאין כן בשל א"י שגרגיריו גסין ואינן ירוקים:
עקום הוא. ושל א"י ישר הוא:
לא שנו. דמתעשרין דמאי בין בארץ בין בח"ל:
אלא בלוקח מישראל. שחבר לקח מע"ה הלוקח מישראל:
אבל בלוקח מן הגוי. חבר שלקח מע"ה הלוקח מגוי חייב לעשרן ודאי וטעמא מפרש לקמיה:
רוב א"י נתונה ביד גוים. כלומר בימי חכמי המשנה היתה נתונה וכו' ולא לקח הגוי כי אם מגוי ולא עישר כלל ומתני' סברה כר"מ דאמר דאין קנין לגוי כלל בא"י להפקיע מידי מעשר ואע"ג דלעיל בפ' הפאה נתנת ס"ל לר' אלעזר דר"מ מודי דיש לו קנין נכסים ספוקי היא דמספקא ליה והשתא פשיטא ליה דכי היכי דקרקע לא קני ה"נ פירות לא קני ולקמן נמי בפ' הלוקח מן הנחתום פליגי אמוראי אליבא דר' אלעזר וסברי דר"מ מודי דיש לו קנין נכסים דאם נגמרו הפירות ביד הגוי דקני וסתמא דתלמודא דהכא ם"ל כר"מ דאין קנין לגוי כלל ואפילו קנין פירות:
נתונה ביד ישראל. והגוי לקחו מישראל והוו דמאי:
ר' אלעזר חייש למיעוטא. כלומר אפילו נימא דלעולם סבר ר' אלעזר כר' יוחנן דרוב א"י וכו' אלא דטעמא דר' אלעזר משום דחייש למיעוטא:
סירקי שהיא מסתפקת יום אחד מן האיסור. שיירת ישמעאלים שמביאין חטים למכור וראינו שלקחה יום א' ממקום החייב לעשר:
נעשו הוכיח לכל הימים. וחייבין לעשר הלוקחים מהן משם ואילך אלמא דבתר יום א' שדינן לכלהו יומי:
ונעשה אותו הגר הוכיח לכל הגרים. בתמיה' אי אשתכח דגר שנתגייר הוי מעמון ומואב מי אסרינן לכלהו גרים בבנות ישראל דנימא דנעשה גר זה הוכיח לכלן הא ליתא דבהדיא תניא בפ"ק דמס' יבמות מקבלין גרים מן התרמודין וכ"ש ממקומות אחרים:
אלא כיני. אלא כך הוא האמת כדאמרן לעיל וטעמא דר' אלעזר דסבר דרוב א"י ביד גוים וטעמא דר' יוחנן דסבר דרוב א"י ביד ישראל:
ניקלווסיא דהכא. מין תמרים חשובים והן מא"י כדאמרינן פ"ק דע"ז:
רוב מן הגוים. ומעשרין אותן ודאי כר' אלעזר:
או רובן מישראל. ומעשרין אותן דמאי כר' יוחנן ועד כאן לא מספקא לן אלא אי ברוב גוים או ברוב ישראל אבל למיעוטא לא חיישינן:
לית אנן יכלין משערין וכו'. כלומר מספקא לן הילכך אזלינן לחומרא:
התגר בכל מקום דמאי. לפי שמלאכתו כן ומביא תבואה ולקמן מפ' מי הוי תגר זה:
ממי לקח האיש הזה. כלומר נחזי אנן ממי לקח אם התגר לקח מישראל הוי דמאי ואם לקח מגוי הוי ודאי ואמאי תלינן דינא ברוב מכנסו דמשמע דמפיו אין אנו יכולין לדון ניזיל בתר פיו ונישייליה אם מישראל לקח ואם וכו':
ומשני דמיירי בתגר גוי שהגוי התגר היו ישראל וגוי מטילין לפניו ומה שמכר בפנינו הוי של שניהם הילכך תלינן דינא ברוב מכנסו, דגוי אינו נאמן:
דתנינן תמן. במס' כלים פי"ז דפליג ר' יהודה ארבנן ור' יוחנן בן נורי דסברי התם דרמוני באדן לא הוזכרו אלא לקדש בהן כל שהן ור' עקיבא אומר לכך ולכך הוזכרו לשער בהן את הכלים ולקדש בהן כל שהן ור' יהודה סבר דלא מקדשי אלא דמנכרי דהן מא"י ומתעשרין ודאי בכל מקום ורבנן במתני' לא חשבי להו דפשיטא דמתעשרין בכל מקום דהא מחמת חשיבותן אית להו לרבנן דאוסרין אפילו באלף:
באדן. שם מקום:
גבע. שם מקום כדכתיב גבע מלון לנו:
חצירי גבע. כרתי שבגבע פוריי"ש בלע"ז תרגום ואת החציר וכרתי:
במה אנן קיימין. מפ' ואזיל היכי מייתי סייעתא לר' יוחנן דבדמאי עסקינן:
אם בלוקח מישראל בהדא תנינן ודאי. והא קי"ל דרוב עמי הארץ מעשרין הן אלא ע"כ בלוקח מן הגוי ואזיל לטעמיה דרוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל וקתני דמתעשרין ודאי הני דוקא משום דחשיבי טובא ומקפיד עלייהו לא עישרן לא המוכר ולא הלוקח הא שאר מילי אפילו בלוקח מן הגוי לא הוי אלא דמאי דאפשר דעישרן ישראל המוכר ותיובתא לר' אלעזר:
ומשני רב שמואל בר רב יצחק דלעולם בלוקח מישראל עסקינן:
ותפתר שהיה אגרונימוס דוחק. כמו אגרדמיס דע"ז שהוא המשער המדות של כל בני העיר ודחק עליו להיות מוכר בזול והתירו בית דין שלא יפסיד שימכור טבלים והלוקח ממנו יחוש ויעשר ובתוספתא דכלים לא מפרש לה הכי אלא כי קאמר ר' יהודה ודאי היינו בלוקח מכותים דכותאי לא מעשרי כלל מאי דמזבני לאחריני דלא חיישי אלפני עור לא תתן מכשול אלא שלא תשים אבן לפני עור להכשילו:
בא והתקין. מה שקנה ממנו קודם שנעשה תגר על מה שקנה ממנו אחר שנעשה תגר:
ה"ג אין תימר מכאן ולהבא אין מעשרין מזה על זה. פי' א"ת דלא גזרו אלא מה שימכור מכאן ולהבא לאחר שהביא ג' פעמים משואות הילכך אם בא לתקן מן מה שקנה ממנו קודם על אח"כ הוי מן הפיטור על החיוב הילכך לא יעשר מזה על זה אבל אי אמרינן למפרע איגלאי וחל החיוב יכול לעשר מזה על זה והגירסא הפוכה בספרים בטעות:
מהו שיצטרפו. דכיון דשלוחיו הן כגופיה דמו ואם הביאו בג"פ תגר מיקרי או דילמא בגופיה הוא דאמור רבנן, ולא איפשיטו:
כמה מינין יש בה. משום דר' יוחנן א' לעיל דטעמא דמתני' משום דארץ ישראל רובה בידי ישראל משום הכי בעי דספינה הבאה מרומי הרבה מינין טעונה דהא כשמביאה אורז לא אפשר דלא טענה מאורז של ארץ ישראל שיש ממנו בכל מקום ואנו רואים כמה מינים שהן של חוץ לארץ יש בה:
אחר רוב הפירות. כדמפרש ואזיל דכשרבו על של ארץ ישראל שרו ואין חייבין לא בדמאי ולא בודאי דבטלי ברובא, ואע"ג דטבל דבר שיש לו מתירין הוא ואפילו באלפא לא בטיל כדתנן במסכת חלה שאני הכא דעיקר תקנה דדמאי קלישא דרוב עמי הארץ מעשרין הן:
הלכו בו אחר הטעם. ואותו דחוץ לארץ שרו:
אזלית לקסרין. דר' התירה כדלקמן דס"ל דלא כבשוה לא עולי מצרים ולא עולי בבל:
נהגין בהדא דבלתא שוריי. בדבלה אע"פ שהיא שמנה כאותה של עולי בבל היו נוהגין בה היתר:
כך נהג זוגא שוריי. זוגא שם חכם מתושבי העיר:
כל דחמי מיא. כל יד העיר הרואה המים הוא שהתיר ר' דהכל גבול קיסרין:
כל המינין האסורין בקיסרין. בשאר שני שבוע:
החטים וכו'. דקים להו לרבנן דהני ז' דברים דקא מני הכא קא אתו לה מן הארץ של עולי בבל אבל כל שאר מיני אחריני שיש בעיר שרו היינו טעמא דדבלה דשריא:
דאין תימר בגין דתניתה. כלומר אין תימר דלא הויא ראיה למשרייה מדלא מנאוה דלא איצטרי' למיתנייה כיון דקתני לה במתני' דמתעשרת בכל מקום הא ליתא:
דהא תנינן תמרים והאורז וכמון. מתני' ואפ"ה קא תני להו הכא ואמאי לא תני דבלה נמי אלא הוי אומר משום דשריא:
הרי אלו בשביעית היתר. המינין הללו דמנינן לעיל בקסרין דמשום טבל הוא דאסירי בשנת השמטה שרו באכילה ולית בהו משום ספיחין היכא דשייכי אע"ג דמוחזק לן דמן הארץ החייבת הן:
ויהיו בשביעית. כלומר נהי דפטורין ממעשרות כדין פירות שביעית להוו אסורין משום ספיחין במינין דשייך בהו כגון פת וחטים ואורז וכמון ומשום ביעור לא פריך דבשנה השביעות ליכא ביעור ובשמינית הוא דאסרי ואמאי ליתסרי משום ספיחים דהא כותיים ישראל משומדים חשיבי דאסירי גידולי' משום דזורעין קרקעותי' בשביעית:
ומשני ישראל משמטין. ואין דרך ישראל לעשות סחורה בפירות שביעית וכי מכרו לחמרים סתמא מן הישן מכרו:
וגוים פטורין. ומה שלוקחים החמרים מן הגוים היושבים בארץ פשוט הוא דשרו ירקות שלהן וזרעים שלהן משום ספיחים דגוי לא נצטוה על השביעית, ובמס' שביעית אוכחינן דבשדות הגוים לית בהו גזירה דספיחין מאי אמרת דילמא זבני מן הכותים יושבי הארץ דישראל משומדים חשיבי ואסורים פירותיהן משום ספיחים:
הוו להו ישראל וגוים רבים. על של כותיים וגבי פירות בתר רובא אזלינן כדתנן במס' מכשירין ובברייתא דלעיל:
ונקטינן משמעתין דפירות הגוים היושבים בארץ אין בהן משום ספיחים אבל משום קדושת שביעית יש בהן ואסורין לאחר הביעור וליכא למימר דאספיחים ואביעור פריך ואתרוייהו קאמר דבגוים לית בהו לא ספיחים ולא ביעור דבפ' בנות שוח מוכח בהדיא דאית לגוים ביעור בשמעתא דבעי ר' פנחס במה קנסנו וכו' ואסורין באכילה ועוד צריך לדקדק כן בסוגיא דלקמן בגבולין דבית שאן דאמרינן הרי אלו בשביעית שביעית כגון יין ושמן ואבטיחים וכו' והיינו דאינן מצוין בבית שאן ומארצות עולי בבל מביאין אותן ואמאי לא אמרינן בהו כי הכא בשביעית היתר ועל כרחין צ"ל כדפרישית התם דהנהו ארצות אע"ג דשל עולי בבל הן ביד הגוים ואע"ג דלית בהו משום ספיחים כדאמר הכא לענין קדושה דסחורה ומלוגמא וכו' וביעור לא פקעי מינייהו ואסורין באכילה פירותיהן אחר הביעור לדעת הרמב"ם ז"ל. ולדעת רבנו שמשון והתו' ז"ל שסוברין כי אין איסור אחר הביעור אפילו בדישראל אלא להפקיר ולא רק לעניים מ"מ קדושת שביעית אית בהו לענין סחורה ומלוגמא וכביסה וכן כת' בפי' רבנו שמשון הזקן ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד דהל' שמיטה ועיקרי הדברים יתבארו במס' שביעית בפ' הפיגם בס"ד:
בשאר שני שבוע דמאי. כדמפ' ואזיל וחמרין מביאין אליה מתבואת ישראל וגוים וכותיים מה שמוכרים להם ישראל סתמא לא חשידי למכור טבל כדתנן בפ' הלוקח מן הנחתום דאסור וסתמן מתקנין:
וגוים פטורין. כלומר וגוים המוכרין לחמרים שמביאין לקיסרין שפטורין תבואותיהן מלעשר לר' אלעזר כגון אם הביאו מהארץ של עולי מצרים ולר' יוחנן אפילו מהארץ עצמה, וכותיים יושבי עיר שמוכרין אל החמרים המביאים לקיסרין דפירותיהן ודאי הוו ישראל וגוים רבים על הכותיים ומשו"ה לא הוו פירות קיסרין אלא דמאי, מיהו דמאי מיהת בעו לעישורי דאע"ג דאמרינן דישראל מתקני היינו כדאמרינן בהניזקין רוב עמי הארץ מעשרין הן ומיהו ישראל דלא מעשרי נמי שכיחי:
עד היכן. עיירות של פלך קיסרין דשריאן:
פונדקא דעמודא. מן כפר דקיסרין הוא אותו הפונדק ופונדקא דטיבתא עד כפר סבא:
וצידן. הוי כקיסרין ושריא דלא כבשוה עולי בבל ולא עולי מצרים:
בלובסין. בפ' הנודר מן המבושל מפ' מין תאני דעבדי לפדא מינייהו:
מהר המלך. והר המלך ודאי כבשוהו עולי בבל כדמוכח בברכות ובגיטין פרק הניזקין:
לוקח ירק מן הגנה. ושל גוי היתה ואי ס"ל דנתקדשה הא ר"מ ס"ל דאין קנין לגוי בא"י ודמי שביעית גמורין הוו והיכי מסרן לגוי והא אסור למסור דמי שביעית לגוי כדאיתא בת"כ ובפ' הפיגם אלא דס"ל דאין בה קדושה דלא נתקדשה:
בית שאן כולה. כל הפלך של בית שאן כדלקמן פרשתא ורציפתא וכו':
אסור לת"ח. למיעבד מילתא דתמיה' להו לאינשי ובפני העם אע"ג דהוא ידע טעם להתיר משום דאינשי מדמו מילתא למילתא והוה לר' למיחש דהא דשרי ר' מאיר לפי שאותה גנה היתה מיוחדת לו בקבלה מרבותיו שאין לה קדושה:
ויתיר את כולה. בתמיה' כלומר ואיך מלאו לבו להתיר כל הפלך ומדיליף ר' מן הכא למישרי לכל פלך העיר ש"מ דם"ל לר' דר"מ לא היה לו לעשות מעשה ברבים אלא ודאי דכל הפלך כולה שריא, וכן פי' רש"י ז"ל בפ"ק דחולין דהעדות הוא דאכלה בלא מעשר והכי מוכח סוגיא דהתם דפריך ודילמא נתן עיניו בצד זה ועישר מצד אחר ומשני לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וסוגיא דהכא מוכחא דבשביעית מודי:
בית שאן וקיסרין ובית גוברין וכפר צמח. כולן מעלי מסין היו לעולי מצרים אבל לא חשיבי כבושה לעולי מצרים וכ"ש לעולי בבל וכיון דלא כבשוה לא אלו ולא אלו נאכל ונעבד כדאיתא בפ' ג' ארצות. והא דגרסינן בפ"ק דחולין גבי הך עובדא דבית שאן הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד בפ' ג' ארצות יתבאר בארוכה בס"ד:
ר' התיר ליקח ירק מיד במוצאי שביעית. בארץ עולי בבל ולא חייש אספיחים דשביעית וטעמא מפרש בפרק כל זית במס' פאה:
מליזין עליו. כמו מלעיזין מוציאין עליו לעז שהיו האיסורין קלין בעיניו:
וכתת נחש הנחושת. בחזקיהו מלך יהודה כתיב:
להתעטר בה. אמר הב"ה נניח מקום לבניהם שימצאו מה לעשות כדי שיגדל שמם:
גינתא דסיסרא. דקסבר דסיסרא שר צבא יבין הוה ומפלך בית שאן נינהי וקסבר דבית שאן נתקדשה שהיו מעלין מס אבל כפרים של הגנות לא כבשום ואין בה קדושת שביעית ובפ' הפיגם איתא להך עובדא גבי שביעית:
ואין בעית מחמרא על נפשך אישתרי לחברך. אם אתה רוצה להחמיר על עצמך ולחוש על תקנת ר' כבר הותרה לחבריך ונהוג כמותם:
בולבסין. מין עכביות הן והוא וינג'ון כך פי' הערוך:
בשיפה. מין גמי ודוקא הנאגד הוא דאסיר אבל אינו נאגד מבית שאן עצמה היא:
ומינתא. נאגדת בפני עצמה מינטא בלע"ז ובא"י אין נוהגין לאגוד עמה דבר אחר מה שאין כן בבית שאן דאוגדין עמה ירק אחר וזו היא סימנה לענין מעשר:
איסטפניני. בערוך הביאו ולא פירשו:
לעולם. בלא הפסק דלעולם באין מא"י דעולי בבל דבבית שאן אין זורעין בה האיסטפנינים:
וקפלוטות. כרישין שיש להן ראש:
מן העצרת ועד חנוכה. אסורין כדמפ' ואזיל דרובן מהארץ אבל מחנוכה ואילך [עד העצרת] באין רובן מן העיירות של סביבה ושרו:
מר"ה של שביעית ועד חנוכה איסור ספיחין. דבאין מארץ עולי בבל דהיא שמנה ויש בה ספיחין מיד בצאת השנה וכשנתונה א"י רובה ביד ישראל עסקינן אע"ג דאין זורעין אותה צומחין בה ספיחין ומוכרין אותן כאן בבית שאן אבל מן החנוכה ועד עצרת באין מבית שאן עצמה ושרו בשביעית ומן העצרת ועד ר"ה של מוצאי שביעית הספיחין הנמכרין כאן בבית שאן הוא ספק אם באין מארץ עולי בבל דכלה החדש מבית שאן או שמא מבית שאן עצמה הן, וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד דהי' שמטה ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית מר"ה ועד חנוכה ומחנוכה ואילך הן מותרין ע"כ וכמדומה לי שהעתיקו מכאן וק' לי טובא דהא בא"י דעולי בבל מיד למוצאי שביעית שרו ספיחין כדאיתא בשמעתין ובפ' כל זית ואין שנוי כאן אלא בשנה השביעית עצמה ואין הענין בארץ עולי בבל דכולי שתא הוא דאסירי אלא בבית שאן הוא דאיירי וכי נאים ושכיב אמרה הרב ז"ל וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל:
והקישואין וכו'. דבבית שאן אין ניטעין אלו ומן הארץ ודאי נינהו:
ופתחלה. שם קטנית:
הרי אלו בשביעית שביעית. ואסורין בסחורה וחייבין בביעור דחזקת כל המנויין כאן מארץ עולי בבל הן ולא דמו לארצות עולי בבל הקרובין לקיסרין דהנהו ביד של ישראל נינהו והא ישראל וגויים רבים על הכותיים כדאיתא לעיל מה שא"כ הכא דמסורין ביד הגויים וכדפרישית:
מן הבלונקי. סתם ערביים בעלי רומח לונקי רומח כדאמרינן נעצו בו לונביות של ברזל, וחיישינן שלקח מאותם שנכבשו או שמא מארצות שלא נכבשו:
בלוקח מן הגנה. של ישראל:
עד היכן גבולי בית שאן. דשריא:
פמייס. מעולי מצרים היא דתנן בפ' ג' ארצות דנאכל אבל לא נעבד:
אהיניות. מין תמרים בלשון ארמי אהינא סומקא:
מתרנגול קיסריון ולמטן. משל עולי בבל היא:
זרועה ירק. בפנייס ואצלה שדה של אורז שהוא הארץ ובא ומצאה אורז דחזקתו מן הארץ הוא אפ"ה ירק שרי בלא מעשר ולא תימא דבלע מהאורז כלומר והא פשיטא לי ואפילו שדה אורז מלמעלן וכו' ולא תימא דמים שלמעלן דאורז הולכין למטה לירק ואסורין:
רוב השדות הללו. של פנייס:
עושות המינין הללו. ודומין האורז והכמון והשומשמין וכו' לאותן של א"י וכיון דעושות המינין הללו אע"ג דרוב א"י ביד ישראל מי שרו ופשטי' לה לאיסורא:
אנטוכיא. מעולי מצרים ולא כבשוה ובפ' ג' ארצות מפורש:
מותר במקומו. פי' רבנו שמשון ז"ל לפי שאסרנו במתני' אורז של דמאי אפי' בח"ל דמינכר דמא"י הוא והתרנו אורז של ח"ל אפילו בארץ דמינכר דמח"ל הוא ולא אתי לאיחלופי מש"ה קאמר דאורז של חולת אנטוכיא לא שרו דמאי אלא במקומו לא בארץ ולא בח"ל משום דדמי לשל א"י וסברי דמא"י הוא:
בתחום צור. דצור עצמה שריא כדאמרינן בפ"ק ופלך צור קרוב לפלך סוסיתא ויש כפרים מצור שהן אסורין:
בתחום סוסיתא. דסוסיתא עצמה פטורה כדאמרינן פ' ג' ארצות:
הדא דתימר בראשונה. ומשו"ה לא אסרינן בצור אלא כפרים אלו דלעיל ותו לא:
בראשונה. בימי חכמי המשנה:
אבל עכשיו. שהחזיקו לצור ישראל בכפרים אחרים יש אחרות מפלך צור ומובלעות בתחום סוסיתא כיון דעכשיו החזיקו בתחומיה ישראל והחמרין מביאין להן מזונות מן העיירות שכבשו אסירי דאתו למטעי בכבושות נמי למישרי:
ר' התיר כפר צמח. שראה שלא היתה פרנסת רובה מעיירות שכבשו אלא מינה ובה דשריא:
ולאו ממעלי מסים היא. ומ"ע דר' דהא כבשוה עולי מצרים ואינו נעבד בשביעית כדתנן התם:
ומשני דנשתבש ר' אמי דס"ד דכיון דמעלין מס בראשונה כמי שכבשום דמי ואינו כן דלא ס"ל אינו נעבד אלא בהחזיקו עולי מצרים כדין והיינו שגירשו אנשי הארץ או שהרגו אותם במצות התורה אבל מעלין מס לא הויא חזקה ומש"ה התירה כמו בית שאן דבית שאן נמי מעלי מסין הויא ושריא:
אלו עיירות שהן מותרות בתחום צור. הך בריי' מיתנייא אחר שהוסיפו לאסור על מנין הראשון עיינוש ועין תרע וכו' בענין שלא נשארו מותרות אלא הני דמני השתא:
מובל דצמוקים. משוי של צמוקים:
אין מקום בארץ ישראל. שסביבותיה עושה משוי אחד של צמוקים דטבריא משל עולי מצרים ומשל עולי בבל ושרו דשל עולי מצרים הן:
אשפלא דקפלוטין. קופה שמוציאין בה זבל ומשמע במס' אהילות פ"ח דכולה מלאה נקבים דקא מדמי לה למסכת פרוסה ולסריגי חלונות ולסריגי מטה ואין ראוי להוליך בהן משוי לו למקום רחוק:
קפלוטין. כרישין שיש להו ראש:
שאל לר' יוחנן. מהו דאסירי משום ספיחין דשמטה היתה אותה שנה וזה האיש המביא קפלוטין היה מקום מעמדו שהיה משאו ומתנו בעירו של ר' יצחק בר טבלאי דשריא ומקומו דהיינו מקום אשתו ובניו היה מעולי בבל א"נ מבית שאן ואמרינן לעיל דקפלוטות אסורות בה ומספקא ליה בתר מאן שדינן ליה כדמוכח לקמן:
לחנניה בר שמואל דתנייתה. ששניתיה לו:
חד אמר אחר מקומו. אזלינן ואסירי:
אחר מעמדו. כדמפרש ואזיל דסתם משפנות אין דרך להביא בהן משא ממקום רחוק ומכאן הן:
והורה לי. כשבא מעשה אצלי ושאלתי לר' יוחנן הלכה כדברי מי והורה לי ר' יוחנן כר' אלעזר בר שמעון לקולא:
באילין אפשלתא. דאין דרך להביא בהן משא ממקום רחוק:
אחר מקומו. כלומר וודאי לא יורה בזה אלא כדברי עצמו:
ר' וחברו הלכה כר'. והיכי הורי ר' יוחנן כר' אלעזר בר שמעון: