פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי שלמה סירליאו
פרק ז · הלכה א
חייבין לזמן. אע"פ שגמרו אכילתן זה בלא זה אין רשאין לברך כל אחד לבדו וילך לדרכו. ומשום דאתד מזמן לשנים שיברכו עמו קתני לזמן ולא קתני להזדמן. ובגמ' דילן נפקא לן מדכתיב גדלו לה' אתי וכו' שמדבר האחד לשנים ואומרין ברכת זמון כדמפרש ליה במתני' לקמן בשלשה אומר נברך שאכננו משלו:
דמאי. תבואה שלקחוה מע"ה דחייבו חכמים להפריש ממנה ראשון ושני או עני בשנתו כמו שמפורש במסכת דמאי ועברו ואכלו בלא הפרשה זמון מיקרי ומיחייבי דאיסור מדבריהם הוא:
שנטלה תרומתו. תרומת מעשר שכבר יצא מודי טבל ומפ' התם בגמ' דילן שהקדימו בשבולין דפטור מתרומה גדולה דאע"ג שעשה רמאות הלוי להפקיע תרומה גדולה מחלק מעשרו אפ"ה זמון הוא:
מ"ש והקדש שנפדו. מפ' התם שנתן את הקרן ולא נתן את החומש וקמ"ל דאין החומש מעכב ע"כ. ובני בבל אזלי לטעמייהו דמפ' ההוא פלוגתא דפ' הזהב דלעולם אינו מעכב לכ"ע וכו' כדאיתא התם אבל בני מערבא דגמ' דהכ' סברי דבהכי פליג דמ"ס מעכב ומ"ס לא מעכב ור' יוחנן ס"ל במס' מעשר שני דקי"ל כמ"ד דחומש מעכב ולדידהו טובא קמ"ל דאע"ג דמעכב הוי זמון:
והשמש שאכל כזית. ששמש אותם בסעודה ואכל עמהם כזית כדאי הוא להצטרף עמהן לזמון ומהו דתימא שמש לא קבע קמ"ל:
והכותי. כמ"ד כותי כישראל ולמ"ד כגוי אין מזמנין ולדידן גוי הוי כדאיתא בפ"ק דחולין:
אכל טבל וכו'. בגמ' דילן מפ' אמאי צריכי כולהו:
הכא איתמר חייבין לזמן וכא איתמר אין רשאין ליחלק. מתני' היא לקמן בסוף פירקין וקא מקשי מתנייתא אהדדי דחייבין לזמן משמע דחובת זמון עלייהו ואינן רשאין לברך א' מהן יחידי ואפי' שגמרו סעודתן זה בלא זה וחייב הגדול לומר לשנים אשר אתו תזמנו עצמכם נברך לאלהינו ולא תלכו לדרככם:
ואינן רשאין ליחלק. משמע אם גמרו אכילתן יחד כיון שנמצאו מחוברין בשעת ברכה אינן רשאין ליחלק אבל האחד אי גמר סעודתו קודם חבריו רשאי לברך קודם חביריו:
נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה. כלומר שנתנו דעתם בתחלה לאכול יחד זהו בתחלה ואז ודאי חובת זימון עליהם והיינו מתני' דהכא:
אכלו כזית זהו בסוף. כלומר אם האחד או השנים התחילו לאכול כזית קודם חברו השלישי אז רשאין לגמור זה בלא זה ולברך אבל הדבר תלוי בסוף דאי מתרמי שגמרו סעודתן יחד אין רשאין ליחלק:
וחרינא אמר דאפילו אכלו כזית. זה קודם זה ה"נ מיקרי בתחלה ודמי לנתנו דעתן לאכול:
אלא גמר סעודתו זהו בסוף. כלומר שגמר א' מהן או שנים עיקר הסעודה קודם שבא חברו השלישי דדמי לגמרו ואי מתרמי שנתערבו במיני תרגומא ופירו' עד שסיים חברו אז אינן רשאין ליחלק כעובדא דרב ושמואל דאחר סיום סעודתן אתא רבה בר רב הונא אילו מייתי ארדילי אבל אי לא לא אלא יברכו השנים וילכו להן:
שלשה חובה. דמחייבי לזמן אבל שנים חובה הוא דליכא רשות איכא ואי בעו מזמני:
אין לי אלא משנה. ואפילו אי בעו לזמן שנים אין מזמנין דהכי משמע סיפא דשמש שאכל פחות מכזית אין מזמנין עליו דתני ליה בהדי נכרי:
רבנן דהכא. דא"י והן ר' יוחנן וריש לקיש דלקמן סברי כר' ייסא וסיעתו. שמואל מבבל הוה ובנהרדעא הוה ורב בסורא הוה וס"ל דב' רשות:
ונתערבו מזמנין. ורב הונא לטעמיה דמיקל דאפי' שנים ורצו מזמנין:
והן שבאו מג' חבורות. דוקא שבאו מג' חבורות של שלשה בני אדם בכל חבורה וחבורה ונתחייבו שם בזימון ועמד א' מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחת אז חייבין לזמן שכבר חל עליהן חובת זימון מקודם ואע"ג דהשתא לא אכלי פת שלשתן יחד אלא תרגימא בעלמא:
שאכלו שלשה כאחת. שבא להם כאן החיוב שאכלו שלשה כאחת כאן פת. ואפי' באו מג' חבורות אבל לא היה בו כזית לכל אחד: ר' זעירא וחבורתיה היינו ר' ייסא ור' יוחנן:
על דעתיה דרב הונא. דסבר גבי ברכת מזון כי נתערבו אח"כ מזמנין מזה בהן ואין צריך להטבילן פעם שנית אחר שאגדן ואע"ג דהטביל במי חטאת כל חד לחודיה וגבי הזאה אגודה בעי' דגמרי' וטבל מן וטבלתם דפסח מצרים:
משלש חבילות. ג' אגודות:
דתנינן תמן. פ"ק דסוכה:
פסולה. דאויר פוסל בג' ואפי' מן הצד:
הא פחות מכאן כשרה. מטעם לבוד:
מהו ליישן תחתיו. ולצאת ידי חובת סוכה דאמרי' אין ישנין שנת ארעי חוץ לסוכה:
טיט הנירוק. כשמריקין המים מן הכלי כשהטיט רך הרבה הוא מורק עם המים:
משלים למקוה. למ' סאה ואפי' כשהוא בתוך המים ומצטרף אל המקוה כשיורדין לטבול ואין טובלין אלא במים כדתנן במס' מקוואות פ"ב מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט והיינו דמשלים למ' סאה ר' אליעזר אומ' מטבילין במים ואין מטבילין בטיט ר' יהושע אומר במים ובטיט ובאי זה טיט אני אומר בטיט שהמים צפין על גביו ואם היו המים מצד אחד מודי ר' יהושע שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט ובאי זה טיט אמרו בטיט שהקנה יורד מאליו בו דברי ר' מאיר וכו':
יברך ברכה ראשונה. ימתין עד שישלימו ברכה ראשונה:
וילך לו. כלומר והוא ישלים השאר וילך לו ואין צריך להמתין עד שיסיים המברך:
זו הזן את הכל. דקסבר דעד שם מושכת ברכת זימון:
שנים ושלשה ברכת המזון. פי' הרב אלפסי ז"ל כגון שנים ושלשה ואין א' מהם יודע ברכת המזון כולה אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע ברכה שנייה ושלישית ואינו יודע ברכה ראשונה והשלישי אינו יודע כלום או שאחד יודע לברך ברכה א' ואחד יודע השנית ואחד יודע השלישית חייבין בברכת המזון כלומר הרי כאן ברכת המזון שלימה ואין צריכין לבקש אדם יודע כולן ויכולין לאכול לפי שאפשר לברך כל א' וא' מהם ברכה אחת שהוא יודע ונמצאת ברכת מזון עולה משנים מהם או משלשתן וגמרי' מינה דברכת המזון עם ברכת הזימון אינה אלא ג' ברכות בלבד ולפי' אינה נחלקת אלא לג' אנשים בלבד. ומש"ה קתני שנים ושלשה ולא קתני ארבעה ואם איתא דברכת זימון נברך ותו לא אמאי לא תני נמי ארבעה:
אשכח תני ארבעה. איכא תנא דתני ארבעה ותנאי היא ואנא דאמרי כמאן דתני ארבעה:
ואין תימא זו הטוב והמטיב. כלומר וא"ת האי תנא דתני ד' משום הטוב והמטיב הוא דתני לה דמצי אמר לה גברא רביעאה והמטיב אבל לא לענין ברכה ראשונה. לית לך למימר הכי דברכת הטוב והמטיב דרבנן היא ולא מני לה תנא בהדי ברכות דאורייתא:
דאמר רב הונא וכו'. ואע"ג דליכא מאן דגמר לה מיחייבי לברוכי מאן דידע ברכה דאוריית':
הרוגי ביתר. בפרק הניזקין מפ' להו וא"כ הך בריית' קשי' דתני ד' אלא ודאי כמ"ד נברך וקאי כוותי ותנאי היא:
ומשני תפתר כר' ישמעאל. ולעולם משום הטוב והמטוב תני ד' ונברך ליכ' למ"ד וקי"ל כר' זירא ור' חלבו ורב ששת דרבי' נינהו. והרי"ף לא פסק כן:
כי שם ה' אקרא. בברכה אתם הבו גודל אמן הכי מפרש לה במס' יומא:
אתיא שם שם. גמר הזכרה לברכה מהזכרה לברכה:
עד כדון כר' עקיבא. דשמעי' ליה במתנית' דחקי' ברכת המזון לס"ת דאחד עשרה ואחד עשרה רבוא. ואפשר דיליף הך ג"ש. אלא לר' ישמעאל לא שמענו. מי נימ' דפליג עליה דר' עקיבא: ומשני דאשכחן לר' ישמעאל נמי דגמר תורה ממזון ומזון מתורה הילכך לא פליגי עליה אלא ר' יוסי הגלילי בלחוד:
ק"ו ומה אם מזון וכו'. קנר' בעיני לפרש ק"ו דר' ישמעאל הכי דתורה יש בה צד קולא וחומרא ומזון יש בו צד קולא וחומרא דתורה אין הנייה בשעה שעוסק בה אלא אחר שעיין ומבין טועם הטעם השכלי. ומזון איפכא הוא דבשעה שרואה המאכל לפניו מתענג א"נ בשעה דהחיך שלועס המאכל אוכל יטעם לו אבל מכיון שבלע אין כאן טעם. והשתא הכי ילפינן אם מזון הקל שאין טעון כלומר שאין מפורש בו ברכה לפניו אע"ג דמתענג טעון ברכה לאחריו ואע"ג דלאחריו אין כאן הניית הטעם תורה שלאחריה היא הניית הטעם לא כ"ש שיברכו לאחריה:
אם תורה. שאינה מפורשת ברכה לאחריה דסמכה אק"ו אפ"ה פי' בה בהדיא לפניה אע"ג דלפניה אינו יודע אם ימצא בה טעם או לא מזון שטעון ברכה לאחריו אע"ג דאז אינו מוצא טעם אינו דין שטעון ברכה לפניו כי המזון מוכן לפניו וודאי ימצא בו טעם. והוו הני קראי כמו כבד את אביך ואיש אמו ואביו תיראו:
כי הוא יברך הזבח. מכאן אתה למד שטעון לברך לפני אכילה וכן תר' יונתן הוא פריס על מזונא:
עד שלא אכלת. דאילו בתר אכילה אין כאן לחם בעולם. דריש וברך לשון צווי והכי איתא בגמ' דילן:
שהוא תאב לאכול. שצריך להב"ה יותר שלא יחנק או שלא יארע אונס במאכל או שלא ישבר שיניו ומלתעותיו:
ג' קרויות. ג' שקורין בתורה שני וה':
מה את עביד לון. אליבא דכ"ע קא בעי לה:
אחרון ברכה אחרונה. כלומר כי היכי דגבי ברכת המזון המברך המוציא פוטר לכולן והמברך ב"ה פוטר לכולן ה"נ גבי תורה הראשון פוטר לכולן בברכה ראשונה והאחרון פוטר לכולן בברכה אחרונה דכולה חדא קריאה היא דכי היכי דבמזון אין כאן אלא המוציא אחד וג' ברכות ה"נ בהך קריאה:
זה בפני עצמו. דה"נ אין קורין אלא זה אחר זה משא"כ באכילה דאוכלין כאחת:
לא למדו ברכת זימון מברכת התורה אלא לרבים. דצריך להזכיר הרבים בברכת זימון ולומר נברך דמשמע אני ואתם דגמרינן מברכת התורה דכתיב בה כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו אבל לענין ברכת גוף הקריאה לא למדנו הילכך אמצעי נמי מברך:
ואם לרבים וכו'. כלומר כיון דלא הוזכרה ברכה בתורה אלא לרבים א"כ ניליף מהכא בינו לבין עצמו כשקורא לא יברך בתחלה דמברכת מזון לא מצית גמרת דהיא גופה ילפא מברכת התורה וכ"ש האי אמצעי דשני וה':
עשאוה. לברכת התורה דהא מ"ע לקרוא בתורה כדכתיב וקרא בו כל ימי חייו וק"ו להדיוט עשאוה לברכתה דתחלה דבינו ובין עצמו כשאר מצותיה של תורה נטילת לולב וציצית ותפלין דטעונות ברכה בתחלתן דתני' בתוספתא מנין אף על התורה ועל המצות שנאמר ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה וכתי' אשר נתן לך מה תורה טעונה ברכה אף מצוה טעונה ברכה ואפי' ביחיד נמי טעונות:
ספק נתקנו ספק לא נתקנו מזמנין. כגון שמת חבר ואין אנו יודעים אם הפריש או לא הפריש:
היו מכניסין. לבתיהן מעושר ומהכא לא תידוק:
ספק הוא. בין התנאים אם ישראל אם גוי הוא: