פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי שלמה סירליאו
פרק ג · הלכה א
מוטל לפניו. מוטל עליו לקברו:
פטור מן ק"ש ומן התפלין. ואע"ג דאבל חייב בכל מצות האמורות בתורה וכדאיתא בגמ' דילן בפ"ק אפ"ה אבל לחוד ואונן לחוד ובגמ' יליף לה מקרא דרחמנא לא חייב להזכיר יציאת מצרים בשעה שעוסק במתו. ותפילין יציאת מצרים כתובה בהן וק"ש נמי יש בה יציאת מצרים וה"ה לפרשה ראשונה דהיא קבלת עול מלכות שמים. אבל רש"י ז"ל פי' הטעם לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והוה דומיא דחתן דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ולדעתו אם רצה לקרות מצי קרי ואינו כן כדאיתא בגמ' אלא לגמרי פטור מכל המצות וברכה לבטלה היא מן התפלין ואע"ג דאחר הקבורה נמי פטור למר עד יום ב' ולמר עד יום ג' בגמ' מפ' דאיידי דתנא ק"ש תני תפלין:
נושאי המטה וחילופיהן וחלופי חלופיהן את שלפני המטה. שכן דרך שמתחלפין לשאת המטה לפי שהכל חפצים לזכות בו:
את שלפני המטה. שתי כתות מאותן שהולכין לפני המטה פטורין כיון שעדיין לא נשאו ויתעסקו בו כשתגיע המטה אצלם, ואע"ג דעכשו אינן נושאין ואין צריכין למטה כיון דטרודין לשאת פטורין:
ואת שלאחר המטה. שאותן כבר נשאו:
את שהמטה צורך בהן. ואע"ג שנושאין כת ראשון או כת ב' או כת ג' אם אותם שלאחריה צריכין להם עוד וכגון שהגוף כבד ואע"פ שכבר נשאו פטורין:
ואת שאין המטה צורך בהן. אפילו רוצין לסייע בידן חייבין, ורש"י ז"ל גורס גירסא אחרת:
ואלו ואלו פטורין מן התפלה. פי' רש"י ז"ל הטעם משום דלאו דאורייתא היא. ואין חכמי התלמוד דהכא סוברין כן כדאיתא לעיל פ"ק אלא נראה דטעמא כי ההיא דלעיל דפ"ק דמפ' טעמא למתני' דתנן מפסיקין לק"ש היינו משום דלא צריך כוונה אלא פסוק ראשון או ג' פסוקים. ומיגו דאינון ציבחר מצי מכוין אבל תפלה כולה בעיא כוונה גדולה לכל י"ח וכיון דכולה בעיא כוונה והן טרודין ללוות המת ולא מצו מכווני:
ביום הראשון אינו נותן תפלין. מפרש טעמא בפ' אלו מגלחין דכתיב ואחריתה כיום מר משמע דיום א' בלחוד הוא המר ותפלין נאמר בהם פאר ואבל מעולל בעפר קרנו ומדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך ומתרגמינן טוטפתך תקטור עלך מכלל דלכ"ע אסירי:
ביום השני הוא נותן תפלין. בגמ' דילן לא גר' הכי אלא דר' אליעזר מחמיר ור' יהושע מקל וה"ג לה התם אבל ג' ימים הראשונים אסור להניח תפלין משלישי ושלישי בכלל מותר ואם באו פנים חדשות אינו חולץ דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפלין משני ושני בכלל מותר להניח וכבר כתבתי לך בפתיחה דהיכא דפליגי בגירסא בני בבל ובני ארץ ישראל לבני בבל שומעין והאמת הוא כדברי תלמוד בבלי ונקטינן דמאן דמקל לא אסר אלא יום ראשון מטעם אבלות ותלמוד דילן דאמר דמאן דמקל אסר בשני סבר דלילה לאו זמן תפלין הוא ושני ביום מטעם אבלות הוא דאסר ליה דבעיא מקצת שני באבלות ואנן קי"ל דלילה זמן תפלין וכמו שפסק הרי"ף ז"ל בהל' תפלין אלא דאסור להורות כן לכתחלה הילכך מדין אבלות קא אסרינן מקצת שני באבלות שהלילה של שני זמן תפלין הילכך יכול להניח ביום השני ולפי' כתב הרי"ף ז"ל בפ' הישן דאינו אסור מטעם אבלות אלא יום ראשון בלבד:
חולצן כל שבעה. כלומר אם באו פנים חדשות חולצן ואפילו אם באו כל ז' נמי חולצן מפני שמתעורר לבכי ומספר מאורעיו ושבחיו של מת לכך חולצן דדמי להו ליום מר:
בראשון ובשני אינו נותן תפלין. מפ' טעמא התם דכתיב ימי בכי אבל משה ומיעוט רבים שנים:
והשתא פריך אם ביום השני אינו נותן תפלין וכו'. וה"ה דמצי פריך לר' אליעזר אם אחר קבורה כל יום ראשון אינו נותן כ"ש כשמתו מוטל לפניו אלא משום דקי"ל כר' יהושע בעלמא פריך אליביה:
הלכה כר' אליעזר בנתינה. ואינו אסור אלא יום א' להנחה וכר' יהושע בחליצה דאם באו פנים חדשות אינו חולץ:
נתן ביום השני כר' אליעזר. ובאו פנים חדשות בו ביום מהו שיחלוץ דהא באותו היום חולץ למר ולמר אינו מניח ואם אינו חולץ ליכא תנא דשרי ליה מהו דנקטינן כקולי שניהם וכיון דמניח כר' אליעזר אינו חולץ כר' יהושע דסבר דיום דשרי להניח אינו חולץ:
וכיני נתן ביום השני וכו'. בתמיה ופי' כך הוא שאם נתן ביום השני וכו' א"כ הוא נימא הלכה כר' אליעזר בנתינה ותו לא ומהכא נפקא לן דשרי להניח וכיון דמניח אינו חולץ דקי"ל כר' יהושע בעלמא אבל מדאיצטריך למימר הלכה כר' יהושע בחליצה משמע דהלכה כר' יהושע דאינו חולץ בזמן דאמר ר' יהושע דהיינו מיום ג' ואילך והכי ס"ל לעולא בגמ' דילן אבל מ"מ קי"ל כרבא דאמר התם כיון שהניח שוב אינו חולץ:
להחמיר על עצמו. לקרות ק"ש ולעסוק במצות:
מה נפיק מביניהון. מאי נפקא מינה אי טעמא משום כבודו אי משום המשא כלומר העסק שצריך להתעסק:
והתני פטור מנטילת לולב. ומשמע אפילו ביום ראשון דיתעסקו בו עממין אלמא אע"פ שהוא אינו נושא משואו שהרי עממים קוברים אותו אסור מפני כבודו כיון דמוטל ליקבר הוא עכשיו:
בחול. בחולו של מועד דיתעסקו בו ישראל:
דתנינן תמן. בפ' שואל דמס' שבת:
מחשיכין על התחום. לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם:
לפקח. להשתדל על עסקי כלה להביא לה חלילין וכלי שיר ומייתי משבת ק"ו ליו"ט שמותר להתעסק בו בדיבור שיבואו לחפור לו קבר ולתפור לו תכריכין ולמיגז ליה אסא כדאיתא בפ"ק דביצה ולעבור עליו משום שבות הילכך אע"ג שקוברין אותו עממים כיון דהוא מתעסק עמהן נושא משואו הוא אבל בשבת כיון דאין קוברין אותו כלל בשבת אע"פ שמותר להחשיך עליו חייב בכל המצות כדתניא לקמן וכן פי' הרמב"ן ז"ל:
מאימתי כופין את המטות. מאימתי חייל אבלות דאבל חייב בכפיית המטה כדאיתא פ' אלו מגלחין וכפיית המטה פי' רש"י ז"ל שכופה את המטה מלמעלה למטה והופכה:
משיסתם הגולל. פי' רש"י ז"ל זהו כסוי שעל הארון של מת שחוזרין וגוללין אותו מעל פניו כשבא הבן או הקרוב ליתן כיס קטן של עפר על פניו מלשון וגללו את האבן מעל פי הבאר וכתב הרמב"ן ז"ל דיודה רבינו שלמה באלו שמוליכין אותן ממקום למקום בארון ודעתם להוציאו משם ולקברו שאין מונין לו אלא משעת סתימת קברו אבל כוונת רש"י ז"ל לומר שכיסוי הארון נקרא גולל וסתימתו היא בין בבית בין בבית הקברות משעה שיסתם במסמרים על מנת שלא יפתח עוד אז מונה משעת סתימת הגולל:
ר' אליעזר לתלמידיו. של ר"ג כפו את המטות שלכם ולעיל נמי אמרינן דהרב על התלמיד יכול לעמוד בשורה ולקבל תנחומי אבלים וכ"ש תלמיד על הרב וכן פסק הרמב"ן ז"ל דיום ראשון חייבין להתאבל על הרב:
וכשנסתם הגולל. בבית הקברות:
ובמוצאי שבת. כופין ואמרינן התם דאע"ג שאין לו לישב אלא יום אחד חוזר וכופה:
נזקפת ואינה נכפית. אין צריך לכפותה אלא זוקפה:
שומט קרביטיו. רצועותיו:
נקליטין. מפ' בסוכה שנים שני עצים ארוכים אחד למראשותיו באמצע וא' למרגלותיו ונותן עץ ארוך עליהן ונותן הסגוס על העץ והוא משופע וארוך לכאן ולכאן וישנים תחתיו לשמור מן הזבובים וכשיוצאין הנקליטין ובולטין א"א לכפותה שאינה יושבת אלא נופלת לצדה הילכך כיון דאין משתמשין בה אלא בנקליטין שומטן ודיו כמו בדרגש דזוקפה וסומכה לצד הכותל:
שמסרגין על גבה זו היא מטה. מרכיבין החבלין ומסרגין על גב ארוכותיה מכאן ומכאן וכל שאין מסרגין על גבה אלא מגופה שנוקבין הארוכות ותוחבין בהן ראשי החבלים וקושרין שם קשרים:
והעריסה. עריסה של תינוקות קונא בלע"ז:
משישופם בעור הדג. משישפשף בעור הדג כדי להחליק הארוכות ליפותם ומשמע שמשפשף אחר שנעשית מטה ואי ס"ד דמסרגין על גופה והלא אין יופי המלאכה ניכר שהרי הארוכות מכוסין הן תמיד בחבלים הכרוכים סביבותיהם:
קיסריתא. מטות של קיסרין שיש להם נקבים ומשפשפין ארוכותיהן אבל מטות דעלמא מסרגין על גופן ובפ' כהן גדול דסנהדרין אסיקנא דמטה אעולי ואפוקי בבזיוני דרגש אעולי ואפוקי באבקתא כדאיתא התם בזיוני לשון נקבים כמו בזעוני בבקעים ונקבים של הארוכות מכניס ומוציא ראשי החבלים: אבקתא לולאות תלויות בנקבי ארוכותיו ובהן מכניסין ראשי רצועות התלויות בשפת העור:
אבקתא חבקתא: דבר שסמוך לארץ. מתחתית המטה ששמטוה ושם ישבו:
ויכפה הסרסור. המטה שפרין ורבין עליה:
מפני מה הוא ישן במטה כפויה כדי שיהא נעור בלילה וכו'. ואפילו שינתו לא תהא קבועה אלא תדד שנתו מעיניו:
הוא נעור בלילה וכו'. כשהוא ניעור בלילה נזכר שהוא אבל:
ואין מזמנין עליו. דפטור מברכת המזון הילכך לא מצטרף:
ואם בירך אין עונין אחריו אמן. דברכה לבטלה היא והכי קתני נמי בגמ' דילן ואין מברך ואין מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו והכי פירושא אינו מברך ברכת מזון לעצמו כל שכן ברכת המוציא ואין מזמן על אחרים בשלשה ואין מברכין עליו ברכת המזון שלא תאמר כיון שאינו יכול לברך לעצמו יהא נידון כבור דחכם מברך ובור יוצא. ואין מזמנין עליו לחשבו במנין ג' לזימון וה"ה לברכת המוציא שאינו מברך וכן כתב הרמב"ן ז"ל והרא"ש ז"ל:
הדא דתימר בחול. לעיל מסקינן דאפילו ביו"ט גופיה דמי לחול כיון דיכול לדבר בו לעממים שיחפרו הקבר בו ביום:
חיי שעה היתרת לו. אכילה:
חיי עולם. מצות עשה. ומפר' בגמ' דילן דאפי' תשמיש המטה מחייבו רשב"ג:
נמסר לרבים. חבורות בעיר ממונים על הקבורה וכשהשלים האבל צורכי הוצאת המת מוסרין אותו לאותן חבורות להוליכו לבית הקברות לקברו וכיון דמסרוהו להם ולא אזלי קרובים בתר ערסא חל עליהן אבילות ההיא שעתא כי ההיא דאמרינן כגון אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו:
נמסר לכתפים. כגון דלא קרי ותני והיה בור ואין חוששין לכבודו ומוסרין אותו לכתפים:
כמי שנמסר לרבים. וחלה אבלות עלייהו ושרי לאכול בשר ולשתות יין:
קביל ר' חייא בר בא אבלוי. ר' חייא בר אבא עשה הקבלה לקרוביו של ר' ייסא דהיינו הבראה דבשר ויין:
ואייכלון טלופחין. והאכילם עדשים ולא כאותן של מעלה בבשר ויין מפני שכך היה מנהגן של אנשי העיר:
לא תקבלון עלאי יומא דין אכילה וכו'. שמעינן מצוואתו של ר' זעירא שאם רצו אבלים שלא לקבל הבראה הראשונה ושלא לאכול אותו היום כלום הרשות בידם וכן כתב הרמב"ן ז"ל:
בתובה. שם מקום ולא מת לו שם המת אלא במקום אחר:
וגחכין. ושחקו שם:
הכין בר נש עביד לחבריה. בתמיה:
מיקום ומירקוד. והוא קלות ראש. ותניא באבל רבתי אבל לא יניח תינוק לתוך חיקו שמא מביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות:
שנים לפני המזון. כדי לפתוח את בני מעיו:
א' לגמילות חסדים. לברכם ולהזכיר שבחם של גומלי חסדים דמחזקי במילתא דשיכבא:
לחזן הכנסת. שמש שקורא העם להשתדל למצוה:
וא' לראש הכנסת. לדיין:
וא"ל ר"ג. מפ' בפ"ק דכתובות זכרון טוב לו שנהג קלות ראש בעצמו בתכריכין:
והחזירום למקומם. לעשרה כוסות כתקנה ראשונה:
ר' ינאי זעירא. כהן היה:
למה אכלתם בשר וכו'. קודם שיקבר והלא אוננים אתם כיון דנטמאתם לו כקרובים:
ועאל מיתא. ובמקום שהיה בו מת היה לו טומאת אהל:
מאן דנפיק ליה. מפני הטומאה יצא מן המדרש:
ומאן דיתיב ליה לא אמר ליה כלום. אלמא ס"ל דמטמא כהן לת"ת:
תחות כיפתא דקסרין. משום טומאה:
ר' אמי עבר. דס"ל אין שם חשש טומאה:
לא תימר ליה כלום. במה שעסקנו בתורה כיון שהלך לו:
אין משום דבייש ליה. שרע בעיניו של ר' חזקיה על שפירש דס"ל דמטמא כהן כר' יוסי:
דהוה טייסן. עף כלומר פוחז ונמהר שלא המתין לדעת מה דעתם והיה נראה שלא החשיבם:
אפילו דילטור יוצא ועורר עליה. יוצא להציל שדה מן הגוי וכותב שטר ומעלה בערכאות שלהן:
ומטמא ללמוד תורה. והיינו טומאת חו"ל דמדרבנן הכי מפ' בגמ' דילן:
לצידן. לחו"ל וקשה דבספר שופטים משמע דארץ ישראל היא וי"ל כיון דלא כבשוה בימי יהושע וגם עזרא לא כבשה כדאיתא במס' דמאי כחוצה לארץ דמיא וארץ העמים מיטמאה כבית הפרס מדרבנן:
אבל. באמת:
אייתוני ואנא אלקו ליה. הביאוהו אצלי ואני אלקהו:
מרדתא. שם אדם שבנה אותו בית הכנסת:
על נשיאות כפים לא שאילתון לי. דמשמע לכו דמשום מצוה דמטמא ועל אכילה נסתפקתם ושאלתם לי:
כיון דשמעון כן. דכעס על שלא שאלו לו משם ואילך אפילו על נשיאות כפים לא היו בבית הכנסת אלא היו בורחין ומהך מילתא משמע דמספקא ליה לר' אמי:
לכבוד הנשיא. אע"פ שיש עמו שיתא אלפי גברא ואע"ג דלא מתני לאחרים אפילו הכי התירו שיטמאו הכל שכבודו בכל אדם שיתעסקו בו כקרובין:
נהוראי אחתיה דר' יהודה נשיאה. וכבר ר' יהודה נשיאה מקודם לכן נפטר:
בחייהן. דאפילו רבנו הקדוש עצמו שהיה אחיה אינו מתאבל עליה מן התורה דכתיב ולאחותו הבתולה אלא מדרבנן כדאיתא בפ' ואלו מגלחין אבל לדחות לא תעשה של תורה לא אמרו וכ"ש אחר מיתתן שכבר נפטר רבי:
עשו אותן כמת מצוה. ואם אין אנו משתדלין על כבודו מי ישתדל:
שיטמא כהן לצאת חו"ל. לכבוד אביו ואמו בחייהן:
ר' ייסא. כבר פירשתי בפתיחה דהיינו ר' אסי והך עובדא ההיא דפ"ק דקידושין רב אסי הוה ליה ההיא אמה זקנה וכו' וכהן הוה:
מהו לצאת. לקראת אימא שכהן אני:
מפני סכנת דרכים. שלא יקפחוהו ליסטים:
איני יודע. אי אתי עשה דכבוד אב ואם לדחות לאו דלא יטמא:
עוד היא צריכא לר' יוחנן. עדיין מספקא ליה לר' יוחנן:
אטרח עלוי. ששהה מעט וחזר ושאל שהיה לבו נוקפו עליה:
שמע ר' אלעזר. ואמר וכו' בגמ' דילן איתא הכי אתא לקמיה דר' אלעזר אמר שמא ח"ו מירתח רתח עלי ר' יוחנן. א"ל מאי אמר לך א"ל המקום יחזירך לשלום א"ל אם איתא דרתח לא הוה מברך לך ואין רשות גדולה מזו. ואמרינן התם שמע לארונה דקא אתי אמר אי ידעי לא נפקי:
הרבים הולכים ברחוקה לכבוד האבל:
גדול כבוד וכו'. והיינו כבוד הבריות כגון זקן ואינה לפי כבודו דוחה לא תעשה שבתורה לא תוכל להתעלם:
ואפילו בטומאה דאורייתא. ובגמ' דילן לא קיימינן הכי אלא בטומאת בית הפרס:
לפני מטתו של מת. בתוך ד' אמות:
הקדיש עולתו לבדק הבית. מי מיתפסא ונותן דמיה:
מגיב ליה. משיב ליה:
כד הוה רחיק. ד' אמות:
מסקין ליה. לדרוש עליו:
שרע בדבורא. היה שומט עצמו מלדבר ואפילו במילי דעלמא כשהיה מלוה המת:
אתון בעיין מיקפוניה. לעשות למת הקפות וקראוהו ליכנס בשורת ההקפות. והיה עונה בקול הקינה שהיה מקונן עם הספדנין:
מהו כן. כיון שאינך ספדן. ס"א מזקפוניה. דכשהיה הולך עם המת ראשו היה כפוף והיו באים לשואלו כדי שיביט להם ויזקוף ראשו ומצאוהו שהיה עונה עם הספדנין ולא רצה להשיבן:
מהו כן. שאינך רוצה להשיב:
לכן דאתינן. לזאת באנו ואין להסיח דעתנו מהספד המת על שם והחי יתן אל לבו: