פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי בכורים· רבי שלמה סירליאו
פרק ג · הלכה ג
הקרובים לירושלים. ובגמ' מפרש עד כמה מיקרו רחוקים:
גרוגרות וצימוקים. דמשקין לא היו יכולין להביא כדאמר בפ' העור והרוטב אלא הפרי גופיה ולפי שהיו רחוקין היו צריכין להביא דבר המתקיים ובמתני' מפרש דכשמגיעין קרוב לירושלים היו מעטרין את הבכורים ומפ' בגמ' את הגרוגרות בתאנים לחים וכן הצימוקים בענבים ולקמן פליגי תנאי אי בעיא דוקא מן הארץ או אפילו מחו"ל ובמתני' מפרש מה בין עיטור לבכורים:
והשור הולך לפניהם. בגמ' מפרש דמקריבו שלמים כדאמר לעיל דבכורים טעונין קרבן והיינו שלמים:
ועטרה של זית בראשו. מפ' טעמא בגמ' שהוא ממין שבעה כלומר מאילן המובחר ממין ז' שהוא סמוך לארץ דכתיב ארץ זית שמן:
החליל מכה. כלומר איש החליל מכה כלומר יודע בניגונו לשון אחר קול החליל:
שלחו לפניהם. איש לירושלים כדי שיצאו להקבילן כדמפרש ואזיל:
עד היכן. הוא מקום רחוק:
לתרום מן המובחר. עד כדי שיכולין להביא בכורים שיש בהן לחות ולא גרוגרת שהן יבשות מאד:
דבילה קעילית. היא שמינה:
בוצרית. משל בצר ולקמן אמר' דמשל עמון ומואב מביא:
פשיטא דהוא מקריבו. ומספקא לן אי מיהוי שלמים דבתוספתא תניא דבכורים טעונין עולה ושלמים ובמתני' הא קתני דגוזלות היו עולה אבל שור לא פירש מי הוי שלמים:
מקייצין בו את המזבח. לעולת קיץ כשהמזבח בטל כמו פירות קיץ בקינוח סעודה:
שנתעצל ולא בא. עם הכנופיא:
מביא גדי. לעצמו:
וקרניו מצופות כסף. ומשמע מהכא דזהב דקרני שור דמתני' מן כל הכנופיא היה יש קטן וגדול בישראל. אליבא דר"מ בפ' החובל פריך דסתם מתני' ר"מ דתנן התם וכלן רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן ובושתן שוה:
לפי הנכנסין היו יוצאין. אם מרובין מרובין ואם מועטין מועטין:
שמפני עושי מצוה עומדין. משום חביבה מצוה בשעתה:
עד כמה אדם צריך. כלומר כמה פעמים ביום צריך:
פעמים ביום. שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים:
לא יטריח. קס"ד כיון שעבר פעם א' שוב לא יעבור לפניהן שמטריחן:
זקן ויראת. להכי סמיך ויראת לזקן לומר שאף הזקן יירא:
על דעתיה דר' יוחנן ניחא. דהאזהרה בפעם השנית שיקיף:
על דעתיה דר' אליעזר קשיא דפעם שניה לא יקום כל עיקר. דהא קמו מקמיה שחרית ואין חייבין עוד ובשחרית מאי יטריח שייך הא אורחא דמילתא הוא:
בגין דיקומון מן קמיה. והוא אינו נריך לעבור שם:
שהן חלוקין כאן. בעמידה:
כן חלוקין בשאילת שלום. תלמיד לרב:
לזקן ד' אמות. משמתחיל ליכנס בתוך ד' אמות עומד ומשעבר מפניו ישב לו ורש"י ז"ל פירש ואינו יושב עד שיעבור הימנו ד' אמות השניות:
נשיא. מלך:
יקומו והביטו. עד בואו:
כל מדליה. כל נכסיו תרגום כל הון ביתו כל מדלא דביתיה:
אין התורה עומדת מפני בנה. אין הרב עומד מפני התלמיד:
מפסיק וקאים. מפסיק מתלמודו ועומד קם למצות תקום לזקן ואע"פ שהיה עוסק במצוה כר' חנינא בן עקביא:
מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. ואע"ג דתפלה נמי דאורייתא טעמא מפ' בפ"ק דברכות:
מן דהוה לעי. כשהיה מוצא עצמו יגע ונלאה מתלמוד תורה:
בגין מחמי סבין. כדי לראות זקנים ת"ח:
על אתר תלי. על מקום גבוה:
חד זמן שני מסיק. פעם אחת שינה מלעלות על אותו מקום גבוה ובפ' אע"פ קאמר חד זמן משכא שמעתיה ואמר כפו מטתו והואי כשגגה שיוצאת מלפני השליט:
עמידת זקן תחלה. כאברהם דכתיב ואברהם עודנו עומד וגו' ותיקון סופרים הוא:
וכל העם עומדין. כל השורות כולן ואפילו הן מאה:
עושין לו שתי שורות. בלבד והן אותן כנגד מקומו במקום שעובר לימין ולשמאל:
ר' מאיר וכו'. מפ' בפ' בתרא דהוריות דרשב"ג היה נשיא ור' מאיר חכם:
בעיין למיעבד לים כן. בפ' בתרא דהוריות מפרש הענין הזה באופן אחר:
מוחלין לו על כל עונותיו. דכקטן שנולד דמי:
והלא בשמת שמה. בפ' וישלח כתיב ואת בשמת בת ישמעאל:
אלהי כסף ואלהי זהב. מפ' בפ"ק דסנהדרין זהב הוא דלא עבדי הא דעץ עבדי אלא אמר רב אשי אלוה הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב וכו' שהעמידוהו על ידי שנתן ממון למלך על כך:
וה' בהיכל קדשו. כלומר ת"ח עובד ה':
כל ישיבה שלך. לשון שררה למשפט כמו ולוט יושב וגו':
ע"מ לחזור. לארץ ששם יקבלו סמיכה לדון דיני קנסות בארץ:
הוה בעזה. דבחו"ל הויא ואע"ג דכתיב וילכד יהודה את עזה ואת גבולה מפ' בפ' שלש ארצות דמעלי מסים הן ולא שקיימו בהן לא תחיה כל נשמה ולעולם דלא כבשום עולי מצרים וא"כ לא נתקדשו וכן צור לא כבשוה וכן מפו' בפ' שלש ארצות:
הוה בפיתקא. שהיה כתוב בפיתקא שהיה ראוי ליסמך:
עד זמן דמתמני רבי. רב שלי והיינו ר' זעירא המוזכר בכל מקום שהיה רבו של ר' יונה:
ומינהו רביה. ומינהו לר' יונה רבו דהיינו ר' זעירא ולא מי שסמך לר' זעירא:
מן סיבותיה בגווה. נטל משער זקנו ונתן לתוך האגרת:
קום הלך לארעא דישראל. דאין סומכין אלא בארץ כדאיתא לעיל ובפ"ק דסנהדרין:
אבהו רגילותיה. אבהו שהיה יושב בישיבת ר' יוחנן לרגליו של ר' שמעון בר אבא:
דמעפריא. מעפורת סודר של ת"ח: