אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי בכורים· רבי שלמה סירליאו

פרק ב · הלכה ב

הלכה א

טעונין הבאת מקום. שצריך ליטפל בהבאתן לירושלים ולא להניחן בגבולין וירקבו כדכתיב קרא ומייתי לה בגמ' והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם דהיינו מעשר שני דבעי מחיצות ותרומת ידכם אלו הבכורים שנאמר בהן יד כדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך כדאיתא בגמ':

וטעונין וידוי. בפ' בתרא דמס' מעשר שני תני זמנו דתנן עיו"ט הראשון של פסח ברביעית היה הביעור במנחה ביו"ט האחרון היו מתוודין ביערתי הקדש מן הבית וכו' כדאיתא התם ובגמ' יליף נמי בכורים דבעו וידוי ובהני תרתי מודי ר"ש ובגמ' פריך דתרומה נמי בעיא וידוי דתנן התם וגם נתתיו ללוי זה תרומה:

ואסורין לאונן. מ"ש בעשה דושמחת:

ובוידוי. כתיב לא אכלתי באוני ממנו ובגמ' יליף בכורים מיניה:

ור"ש מתיר. בכורים לאונן בגמ' מפ' טעמא דר"ש מה שאין כן בתרומה דדרשינן בפ' אלמנה לכה"ג זר וכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות:

וחייבין בביעור. בפסח של שנה רביעית ובשנה שביעית היה הביעור כדתנן בפ' בתרא דמ"ש ואע"ג דבכורים ניתנין בכל שנה ושנה אין צריך רק ליתנם לכהנים והכהן יכול לשמרם כל זמן שירצה עד שנת הביעור אבל בשעת הביעור בזמנו צריך לבערם מן העולם בכל מקום שהן ואפילו הכהן עצמו אם לא אכלן עדיין מה שאין כן בתרומה דלא בעיא ביעור ואילו בכורים ומ"ש בין הנוטלן בין הנותנן דהיינו בעלים חייבין בביעור ובוידוי כדאיתא בגמ':

ור"ש פוטר. את הבכורים מן הביעור דסבר דבנתינה לכהן סגי ואין הכהן צריך לבערן והכי תנן התם בהדיא כיצד היה הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליו אבל מעשר שני ובכורים מתבערין בכל מקום שהן ור"ש אומר בכורים ניתנין לכהן כתרומה:

ואוסרין בכל שהן מלאכול וכו'. פי' זו הבי"ת בירושלים בשביל היא כלומר בשביל שנכנסו תוך מחיצות ירושלים כלומר כיון נכנסו מ"ש ובכורים תוך ירושלים ויצאו אוסרין תערובתן מלאכלן חוץ לחומה אלא בירושלים וירושלים סבת האיסור דלא מצי למיפרקיה למ"ש דקלטוהו מחיצות דאם לא היה נכנס היה נפדה:

כל שהן. מפ' בגמ' דלאו אפילו שאין בו שום פרוטה קאמר אלא בין סאה דעלייה בין שאר סאין כלומר דאפילו שהעלה סאה של בכורים שנפלה לתוך מאה של חולין שהמאה שרו לזרים ואותה דניתנת לכהן שנתערבה ואפילו באלף אותו התערובת טעון מחיצה ולא מבעיא תערובת הסאה אלא אפילו המאה דנאכלות לזרים שנתערבו ואפילו באלף אין נאכלות אלא תוך ירושלים מטעם דבר שיש לו מתירין דקיי"ל בפ"ק דביצה דאפילו באלפא לא בטיל והא דתני לעיל דמ"ש לא בעי אחד ומאה ובטל ברובא הא אוקימנא לעיל בשנטמא דלית ליה תקנתא באכילה ואין בו שוה פרוטה דלית ביה פדיון אי נמי שנכנס לירושלים ונפול מחיצות והכי איתא בגמ':

גידוליהן אסורין מלאכול בירושלים. אם זרע מ"ש ובכורים גידוליהן בעו חומה והאי בי"ת נמי בשביל קאמר בשביל שיש להם היתר אכילה בתוך ירושלים אסורין מלאכול חוץ לירושלים ואינן נאכלין אלא בירושלים ובגמ' פריך דהא תנן בפ' הזורע תרומה גידולי מ"ש ובכורים חולין ומשני לה:

אף לזרים ואף לבהמה ר"ש מתיר. בגמ' מפ' מאי קאמר:

מה שאין כן בתרומה. דעולה בק"א דתערובתה וגידוליה לא בעו חומה דהא היא עצמה נאכלת בגבולין ובפ' הערל אמרינן דתנא ושייר אוכלן בטומאת עצמן דלוקה ואסור להבעיר מהן בטומאה מה שאין כן בתרומה:

דכתיב ואת תרומת ידכם וכו'. ומעשרותיכם מעשר בהמה ומעשר שני קאמר:

בכורים מנין. דבעו מקום:

דכתיב ואמרת לפני ה' אלהיך. בפרשת וידוי מעשר כתיב:

בכורים מנין. דבעי וידוי כדמפרש לקמן בגמ' דאפילו בפני עצמן:

הקדש העליון. דכתיב בערתי הקדש וכיון דוי"ו דנתתיו לא מצי קאי אמ"ש דהא לבעלים נאכל אלא מעשר ראשון קאמר ולא אשכחן דמ"ש מיקרי קדש אלא דהיינו בכורים האמורים בפרשה עליונה ובפ' הערל מפרש טעמא אחרינא דאיתקוש מעשר ובכורים בקרא דהבאתם שמה ליתן את האמור של זה בזה ור"ש מודי לת"ק בהא ולקמיה מפרש טעמא דהא משמע דלא דריש הקדש עליון כיון דפליג בביעור ובאונן א"כ גבי וידוי מנא ליה לר' שמעון דבשלמא הבאת מקום קרא כתיב בהדיא אלא וידוי מהיכא תיתי כיון דלא דריש הקדש העליון ובגמ' דילן בפ' כל שעה (פסחים דף לו:) גרסינן הכי מאי טעמא דרבנן דכתיב והבאתם שמה וגו' ואמר מר ותרומת ידכם אלו הבכורים ואיתקוש בכורים למעשר מה מעשר אסור לאונן אף בכורים אסורים לאונן ור"ש תרומה קרינהו רחמנא מה תרומה מותרת לאונן כדאמרינן זרות אמרתי לך וכו' אף בכורים מותרין לאונן ופרכינן עליה דר"ש נהי דהיקש לית ליה שמחה מיהא מיכתב כתיבא בהו דכתיב ושמחת בכל הטוב ומשני ההוא לזמן שמחה הוא דאתא דתנן מעצרת ועד החג מביא וקורא מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא ע"כ.

כל אילין מיליא ור"ש פליג. דמשמע דלית ליה דרשא דהקדש העליון ואי הכי אמאי לא פליג נמי גבי וידוי דהא מטעם הקדש ילפינן וידוי גבי בכורים כדלעיל:

זו קריאה. כלומר היינו וידוי היינו קריאה בהדי הדדי כתיבי גבי בכורים:

דכתיב וענית ואמרת. ומייתר ואמרת דלכתוב לפני ה' אלהיך אלא ואמרת אתא לוידוי בזמנו בשנה רביעית ושביעית דהני כתיבי בפרשת וידוי דמעשר ואמרת לפני ה' אלהיך:

כיני מתני' ואוסרין כל שהן מלאכול בירושלים ור"ש מתיר. מפ' תלמודא למתני' דאע"ג דקתני ואוסרין כל שהן מלאכול בירושלים סתמא ולא פליג עליה ר"ש על כרחך כנה ויישובה של משנתנו הוא דמתני' חסרה היא ור"ש פליג עלה בעירובין דהיינו בבא דאוסרין כל שהן ולקמיה מפרש הי ניהו עירובין דשרי ר"ש וכן גבי גידולין פליג נמי ר"ש ולקמן מפרש טעמא דאשכחן בברייתא דר"ש פליג עלייהו דרבנן בהני תרתי ומייתי לה בסמוך:

והא אוף רבנין נמי מודי ליה. כלומר מדקתני אף לזרים ולבהמה ור"ש מתיר מכלל דרבנן פליגי ומשמע ת"ק קא אסר בגידולין והיינו דגבי מ"ש כי היכי דמעיקרא קמי זריעה אסירא ביה אכילת בהמה דנפש לא כתיב אלא בתרומה השתא נמי אסירא גבי גידולין וגבי בכורים כי היכי דמעיקרא אסירי לזרים השתא נמי אסירי גידולין והא ע"כ אף רבנן מודו בהכי דהא אנן בפ' הזורע בתרומות ומעשר שני ובכורים גידוליהן תולין והיינו דגבי בכורים שרו לזרים ולבהמה ובמ"ש שרו לבהמה והיכי תנן במתני' דר"ש מתיר דמשמע דרבנן אוסרין:

ומשני מן דו מותיב לון מן תמן. כלומר מתני' ה"ק טעמא דר"ש דפליג עלייהו דרבנן בעירובין ובגידולין מטעם דאפילו לזרים ואפילו לבהמה דשרי לכהן משום הכי ר"ש מתיר:

מן דו מותיב לון מן תמן. משם שהוא משיב להם משם הוא דקא שרי ר"ש:

אי אתם מודים לי וכו'. והכי מקשה ר' שמעון לרבנן ויש מחיצה לאכילת זרים אי אתם מודים דלא אהני מעלה דמחיצה לאסור גידולין דבכורים לזרים בתוך ירושלים והא אתם מודים לי בזה כדתנן דהוו חולין וכן גבי מ"ש דאסור לבהמה מי אהני מעלה דמחיצה לימא דאסירי לבהמה הא קא מודיתו לי דשרי לבהמה כדקתני חולין:

כשם שאין מחיצה לאכילת זרים. כלומר וא"כ נשוה מדותנו ונאמר גבי בכורים כשם שאין מחיצה מעלה לענין אכילת זרים כך אין מחיצה מעכבת לזרים ואפילו חוץ לחומה נמי שרו:

וכשם שאין מחיצה לאכילת בהמה. היינו גבי בכורים ומ"ש כשם שאין מחיצה לאכילת בהמה דשרו להאכילן לבהמה גידולי מ"ש כדתנן דגידולין חולין הן:

כך אין מחיצה מעכבת: לבהמה חוץ לחומה לאדם ואפילו לבהמה:

ורבנין. כלומר ורבנין מאי טעמייהו:

עשו ירושלים כדבר שיש לו מתירין. דאע"ג דגידולין דבכורים שרו לזרים ולבהמה וגבי מ"ש שרו לבהמה אפ"ה מחיצה אהניא בהו שלא לאכול חוץ לירושלים ואינו יכול לפדותם ורצו לעשות היכרא מטעם זה:

כמא דתימר דבר שיש לו מתירין וכו'. דשמעינן ליה לר' שמעון דאמר בפ' שלוש ארצות דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ור"ש אמר סוף סוף הא מודו רבנן דמחיצה איתרעא ליה:

מה פליגין ר"ש ורבנין וכו'. דמקשה פריך דמהך אהדרתא משמע דמאי דמצי להקשות עליהן ר"ש לרבנין היינו בגידולין כדאמרינן מן דו מותיב לון מן תמן וא"כ דוקא בגידולין הוא דיכול לחלוק עליהן שהן מודים בגידולין חולין:

אבל בעירובין אף ר"ש מודי כלומר יכול הוא להודות לרבנן:

ומה בין עירובין וכו'. וכי תימא כי הדדי נינהו דהא עירובין בנתבטלו בק' איירינן הא ליתא:

דעירובין בעינן הן. ולא נאבדו מן העולם וטעמא רבא איכא דאסורין לזרים ולבהמה חוץ לחומה מה שאין לומר כן גבי גידולין דהא כבר בטלו ואבדו מן העולם ואילו גידולין פנים חדשות הן ובריה חדשה היא ולא דמו וא"כ תיקשי לסתמא דתלמודא דאמר לעיל דבין בעירובין בין בגידולין ר"ש פליג עלייהו ומשני מה דר"ש מודי לרבנן בעירובי מעשר דאסורין לאכול אלא תוך החומה כיון דנכנסו:

אבל בעירובין וכו'. בתערובת של בכורים דמו לגידולין כדמפרש תלמודא טעמא בסמוך דצריך להרים מה שאין כן במעשר ושמא סבר ר"ש כר' אליעזר דאמר תרומה בעינה מחתא והכי נמי בכורים בכה"ג הוא הילכך כיון דמעלין אותן ליכא בתערובת שום קדושה כלל הילכך שרו חוץ לחומה ורבנן אזלי לטעמייהו וסברי דלא אמרינן תרומה בעינה מחתא ומדמעת לפי חשבון כדאמרינן בפ' סאה תרומה:

ותני וכן היה ר"ש אומר וכו'. הכי תנינן לה בתוספתא ר"ש אומר בכורים פטורין מן הביעור ר' יוסי אומר מעשר שני טעון וידוי ובכורים טעונין וידוי מה מעשר שני טעון ביעור אף בכורים טעונין ביעור א"ל ר"ש מה למ"ש דטעון ביעור. שכן דמיו טעונין ביעור תאמר ביכורים שאין דמיהן טעונין ביעור וכן היה ר"ש אומר אין הבכורים אוסרין עירוביהם וגידוליהם מלאכול בירושלים ע"כ פי' אין דמיהם טעונין ביעור שאין תופסין הבכורים דמיהן דאין להם פדיון הילכך כי מכרן כהן לכהן לקנות עבדים ובהמה טמאה אין צריך לבערן דאדרבא רחמנא שרינהו כתרומה קתני מיהת אין הבכורים אוסרין עירוביהן וגידוליהן אלמא בעירובין ובגידולין איפליגו ודוקא גבי בכורים הוא דשרי' בתרווייהו אבל גבי מעשר לית ליה עלייה בגידולין לחוד הוא דשרו לר"ש מטעמא דמחיצה איתרעאי אבל בעירובין דמעשר דבעיניה הוא דהא אין צריך להרים מודי ולקמן נמי מייתי ברייתא דמודי לרבנן בעירובין דמעשר דטעונין מחיצה אליבא דר' שמעון וברייתא דהכא נמי לא תני שריותא דרבנן בעירובין אלא גבי בכורים:

מעשר אין לו עלייה. דאין צריך להרים הילכך בתערובתו בעינו הוא דאכלינן ליה ומשו"ה מודי לרבנן:

בכורים יש להם עלייה. דתנן פ' שני דערלה התרומה והבכורים עולין בא' ומאה וצריך להרים וטעמא משום גזל השבט כדאיתא התם וכיון דמעלין אותה סאה ויהבינן ליה לכהן שוב אין המאה הנותרים בעו מחיצה ושרו בין לזרים בין לבהמה חוץ למחיצה דר"ש ס"ל כר' אליעזר וכדאמרן:

הוי מה דר"ש מודי לרבנן וכו'. כלומר כיון דטעמא דמודי להו במעשר היינו משוה דאין בו עלייה הוי אומר דאפילו גבי בכורים איכא צד דמודי להו והיינו באותה סאה שהעלה מודי להו לרבנן דבעיא מחיצה מטעמא דבעינה היא:

וטעונה הנייה. דאסור לעשות בה שום הפסד כגון להאכילה לבהמה או לרפואה או אם הם רמונים אסור לעשותם עסיס או אם הם תמרים אסור לעשותן שכר דכדרך הנייתן שרינהו רחמנא לכהנים דאיתקש בכורים לתרומה וכל הנהו גווני דתנינן גבי תרומה דאסירי במתני' וברייתא אסירי בבכורים גופייהו ובסאה דהעלאה אבל המאה כיון דשרו לזרים ולבהמה שרו נמי גבי מחיצה ושרי להוציאן חוץ לחומה ולאכלן זרים ואפילו להפסידן:

כולהון טעונין מחיצה. כולהו סאין בין דמאה בין הסאה דהעלאה בין במעשר בין בבכורים טעונין מחיצה מטעם דבר שיש לו מתירין:

וטעונין הנייה. כדרך הנייתן ושלא להפסידן ואזלי לטעמייהו דתנן בתרומות סאה תרומה שנפלה למאה והגביהה ונפלה למקום אחר אינה מדמעת אלא לפי חשבון דס"ל מעורבת היא וכן גבי בכורים כה"ג הילכך כולהו שוין וטעונין מחיצה וטעונין הנייה גבי תרומה תניא בתוספתא פ"ט תרומה ניתנה לאכילה ולשתייה ולסיכה ולאכול דבר שדרכו לאכול וכן אין עושין בה הפסד דאין עושין מיין אלונתית ולא זילוף ר"ל להרביץ הבית אלא לאכול ולשתות וה"ה בבכורים דתרוייהו איקרו תרומה וגבי מעשר שני תנן נמי דניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה ותניא בפ"ק דמעשר שני בתוספתא אין נותנין שמן של מעשר שני לא על גבי צינית ולא על גבי חזזית דלא ניתן לסיכה אלא להנייה דדמו לאכילה ולא לרפואה דהוי הפסד. ואיכא למידק דבשביעית אשכחן אכילה ואמרינן נמי דבעיא הנייה כדאמרינן שביעית ניתנה לאכול דבר שדרכו לאכול וכו' וגבי סיכה נמי קתני התם דלא יסוך רגלו ויתן לתוך סנדלו וכו' וגבי תרומה קתני בתוספתא דתרומות פ"ט תרומה ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה ולאכול דבר שדרכו לאכול וכו' ובפ' עשירי תניא גבי סיכה שמן של תרומה אין סכין בו מנעל וסנדל וגבי מעשר שני תנן דאין לוקחין בו עבדים וכן גבי שביעית תנן נמי הכי ואילו גבי תרומה ובכורים קתני דהן נכסי כהן ושרי ליקח בהם עבדים וכו' ונ"ל תירוצא דמילתא דשביעית ומ"ש תופסין דמיהן הילכך אין לוקחין בדמיהן מידי דלאו אכילה אבל גבי תרומה ובכורים אין להם פדיון הילכך מצי ליקח אשה ועבדים דאשה אוכלת אותן בקדושתן וממילא מיקנייא וכן עבד דרחמנא אמר לך נתתים אבל אינהו גופייהו לא מצי הקונה למיעבד בהו אלא אכילה ודוק. ונקטינן מהך סוגיא דר"ש פליג ארבנן דבכורים בגידולין ובתערובת דאינן טעונין לא מחיצה ולא הנייה והיינו במאה סאין אבל לא בסאה דהעלאה ובמ"ש בגידולין פליג ולא בתערובת ותוך החומה דכו"ע שרו גבי בכורים בגידולין בין זרים בין בהמה ובחוץ לחומה אחר שנכנסו הוא דפליגי דרבנן בעו מחיצה ור"ש לא בעי מחיצה דהא מחיצה איתרעאי והיינו דאמרינן לעיל כיני מתני' ואוסרין עירוביהן ואף לאחר עלייה מלאכול בירושלים ור"ש מתיר דהיינו עירובין דבכורים וגידוליהן דשניהם אסורין לאכול בירושלים ור"ש מתיר בשניהם במ"ש ובכורים וכי תנן אף לזרים ואף לבהמה ה"ק טעמא דשרי ר"ש בעירובין בשניהם מטעם דאף לזרים ואף לבהמה שרו כו"ע הוא דהתיר ורבינו שמשון ז"ל לא ביאר סוגיא זו ותמהני עליו:

אנא בן עזאי דהכא. בפ"ק דקידושין גרסינן כי האי לישנא ופי' רש"י ז"ל כי הוה בדיחא דעתיה הוה רגיל למימר הכי הריני פתוח ומוכן להשיב לשואלי דבר תורה כבן עזאי דהוה דר בטבריא שהיה חריף ודרשן ואמר כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום ע"כ:

תמן תנינן. פ' הזורע תרומה:

גידולי תרומה תרומה. התם מפרש טעמא:

וגידולי גידולין חולין. מפ' התם דהיינו בדבר שזרעו כלה:

טבל. מפ' התם טעמא דרובא חולין ובדבר שזרעו כלה:

ומעשר ראשון. שלא ניטלה תרומתו וזרעו דרובו חולין:

וספיחי שביעית. שאין מצויין:

ותרועת חו"ל. שאינה מצוייה:

והמדומע. שרובו חולין:

והבכורים. שאין מצויין ור' יוחנן לא ידע סוגיא דלעיל דאמרינן הא לענין מחיצה הא לענין זרות ובהמה:

שזרעו כלה. נפסד ונרקב כגון חטים ושעורים:

והתנינן איזהו דבר שאין זרעו כלה. משנה היא שם ואנן תרי מילי קשיא לן גבי מ"ש וגבי בכורים דבתרוייהו קתני התם גידוליהן חולין ובתרוייהו קתני הכא דגידוליהן אסורין ותרצת גבי מ"ש אבל גבי בכורים מאי תרצת:

וכי יליף וכו' חייבין בבכורים. בתמיה והא אין חיוב בכורים אלא בשבעת המינין כדתנן בפ"ק:

אזל בן עזאי דהכא. דלא ידע להשיב:

אתא שאל. ר' יוחנן לר' ינאי.

למעשר הושבה. כי נשאלה שאלה בבית המדרש ועליה הושבה משנתנו לענין מעשר היה דכי קתני וגידוליהן אסורין לענין מעשר קתני לה ולא לגבי בכורים דבכורים שרו דזרען כלה הן ובמעשר שני הוא דתני דאסירי ובדבר שאין זרעו כלה ומתני' דתרומה בזרעו כלה איירי:

מיחלפא שיטתיה דר' יוחנן. ששתק לר' ינאי ולא הקשה לו מה שהקשה לריב"ל:

תמן אמר ריב"ל לא ידענא היכן ונ"ל דקאי אההיא דתנן אין עושין סחורה לא בנבלות ולא בטרפות והקשו על זה והא כתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ומשמע דכל נבלה שריא לעשות בה סחורה:

ומשני ריב"ל לקרנה של נבלה הושבה. כלומר לדבר שאין בו משום נבלה כגון קרנה ועורה וטלפיה:

ואקשי ליה ר' יוחנן והא דרשינן בגדים שנים. אומר אני דקאי אההיא ברייתא דת"כ דתניא ר"ש אומר ממשמע שנאמר בד שומע אני ארבעה בגדים שנאמר ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש ומפרש עלה ר' איתי דמיעוט בגדים שנים הרי כאן ארבעה אלמא דפשוטו של מקרא דרשינן והכא נמי תתננה אומר כדכתיב ולא משמע דקאי אקרנה אלא אנבלה גופה דאסירא באכילה: ומסיק פרכיה דתלמודא דכי היכי דהתם פריך ר' יוחנן דבגדי שנים משמע הכא נמי ליקשי ליה ר' יוחנן לר' ינאי וגידוליהן שנים משמע וקאי בין אמעשר בין אבכורים:

מ"ש בטל ברוב. הך ברייתא אתיא לפרש האי דתנינן בריש פרקין דתרומה ובכורים עולין בק"א מה שאין במ"ש דמשמע דבטלין ואין צריכין שיעור ואדרבא הכא תנן דמשום דבר שיש לו מתירין אסירי עירוביהן וחמירי יותר מערלה ומשום הכי קאמר באיזה מעשר אמרו דבטל ברוב והוא קל מ"ש טהור שנכנס לירושלים ויצא דאהאי לא אהני מחיצה ובטלה הוא טענת דבר שיש לו מתירין ומפ' לה בהזהב דקלוט מחיצות ודנפול מחיצות דנפל מחיצות דבאכילה אסור דקלוט מחיצות ובפדייה אסור הילכך אם נתערב בטל ברוב וליכא לפרש דכיון דיצא איפסיל באכילה כמו בשר שיצא חוץ למחיצתו דבריש בהמה המקשה יליף מקראי דשרי לאהדורי ועדיין מועלת מחיצה ולדברי ר ינאי אמאי פירשו דמ"ש דבטל ברוב היינו שהוא טהור ונכנס ויצא לא הו"ל למימר אלא משום דזרעו כלה מיירי אלא ודאי מאי דאסרינן כי לא נפול מחיצות ועירובו אסור משום דבר שיש לו מתירין ודלא כר' ינאי וה"ה גידוליהן לרבנן מהאי טעמא נמי אסור ל"ש דבר שזרעו כלה ל"ש דבר שאין זרעו כלה וקשיא לר' ינאי:

אוסר דמיו. דפדיונו נתפס ובעי חומה:

ועירוביו כל שהוא. ואפילו איכא אלף כנגד סאה דמ"ש כל התערובת בעיא חומה והיינו כדאסיקנא משום דאין בו עלייה:

וספק עירובו. נמי כל שהוא דהיינו אם נתערב בסאות הללו מ"ש שנכנס ויצא וקאמר בכל שהוא והא נמי משום דבר שיש לו מתירין:

וקנקניו. בתוספתא פ"ז דשביעית קתני וקונה את הקנקן אין לפרש דהיינו ההיא דתנן פ"ק דמ"ש כדי יין סתומות במקום שדרכן לימכר סתומות יצא קנקן לחולין דשרו דמי מעשר להוציא גם הקנקן וחשיב כאלו כל הדמים הוו ביין דההיא לקולא והכא לחומרא במ"ש הוא דקתני אלא ההיא דפ' לא יאמר היא דתנן דאם אחר שגפן קרא שם קנה מעשר דההיא לחומרא היא וטעמא כדאיתא התם:

ואין מדליקין. כדלעיל מנין למ"ש עצמו שנטמא שאין מדליקין בו וכו' ואיתא נמי בפ' הערל:

מה שא"כ בשביעית. שביעית לא היא ולא דמיה טעונה מתיצה ולא עירובה וכ"ש ספיקה ואין יכול לקנות בדמי שביעית יין וקנקן דלא רבי רחמנא בשביעית כדרבי גבי מעשר:

ואמור אף בגידולין כן. לרבנן דלא פלוג בין עירובין לגידולין דבעו מחיצה ואפילו בדבר שזרעו כלה דלא גריעי גידולין שזרעו כלה מספק עירובו דאפילו בכל שהוא אסירי וקשיא לר' ינאי:

גידוליהן מותרין. ר"ש דפליג ארבנן וס"ל לר' הילא דר"ש סבר גידולי מ"ש לא קדשי ור"ש מרי דמתני' דהתם:

ופודה אותן בזמן זרען. ר"ש היא מפ' התם פודה את כלה אוצר בדמי אותה סאה:

לאיזה דבר וכו'. והא ר"ש היא:

קדושה שיש בהן. והפדיון טעון מחיצה ורבנן היא:

אוף הכא. כי קתני גידולין אסורין דטעונין מחיצה היא כיון דלא פדאן קאמר ולא פליג ר"ש דלענין פדיון הסאה לא קתני דהוו חולין והא דקתני דהוו חולין היינו דלא בעו פדיון לשארי גידולין:

ומסיק ר' ירמיה דהאי דקתני דהוו חולין היינו תוך העיר להתיר היתר זרות לגבי בכורים ולגבי מעשר דשרו לבהמה אבל לעולם אי לא פדה מעשר בזמן זרעו בעו מחיצה וסוגיא דלעיל אתיא כתירוצא דריש לקיש והקשה רבינו שמשון ז"ל תימה מה שייך למיתני מה שאין בתרומה אהא דגידולין אסורין אי משום דגידולי תרומה שרו חוץ לירושלים והלא אף תרומה עצמה שריא חוץ לירושלים וכבר תנא ליה וטעונין הבאת מקום וי"ל משום דהכא היכא דהוו גידוליהם תולין לעולם אית בהו קדושה דבעו מחיצה אפילו אי שרינן להו לבהמה מה שאין כן בתרומה ובמקום דגידוליה חולין כגון גידולי גידולין בדבר שזרעו כלה אין כאן שום איסור ויותר נכון לתרץ דאין ירושלים גורמת לה ולא לגידוליה ולא לעירוביה איסור ושרי להאכילה לבהמה ולזרים לכו"ע ע"כ:

תמן תנינן. פ' בתרא דמ"ש:

זו תרומה ותרומת מעשר. אלמא תרומה טעונה וידוי:

אחד הנותנן. בעל הבית:

ואחד הנוטלן. כהן שקבלן בעי וידוי אף לאחר שקבלן אם השהן עד השנה הרביעית דצריך לבערן מן העולם וכיון דמצות ביעור עליה רמייא בעי וידוי משא"כ בתרומה דדוקא נותנה טעון וידוי אבל נוטלה אין טעון וידוי דאין חייב לבערה:

בפני עצמה אינו מתודה אלא. אגב אינך:

דתנינן תמן. פ' בתרא דמ"ש:

יש להם ערי מגרש. מ"ח עיר כדכתיב בפרשת מסעי כל הערים אשר תתנו ללוים וגו' ויכולין להתוודות כדאיתא התם:

אם בתרומה ומעשר שלו הן. כלומר מהו הוידוי שמתוודין הכהנים אם לתרומה ומעשר ראשון שלו הן דתרומה לא בעיא ביעור דשלו היא לעולם ואם מעשר ראשון שלו הוא נמי ולא בעי אלא לאפרושי בלחוד ואיהו מצי לזכויי ביה ומאי מתודה וגם נתתיו ללוי ובמאי מקפיד תנא דבעי קרקע דיליה להתודות אלא במ"ש ובכורים הוא דקפיד דבהני בעי' קרקע דיליה להתודות דטעונין ביעור:

תרומה בפני עצמה אינו מתודה. דלא תליא תרומה בקרקע דיליה אלא אגב הוא דמתודה:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי בכורים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה