אור ברסלב

פירוש מהרז״ו על שמות רבה· רבי זאב וולף [מהרז"ו] איינהורן

פרק א

פסקה א

חושך שבטו. בא לדרוש מ"ש את יעקב וכמ"ש בסוף הסימן ועיין כל זה בתנחומא כאן ובמדרש משלי וילקוט פסוק זה בקיצור:

יורד עמו לחייו. לקפח פרנסתו:

בן ט"ו שנה. עי' מ"ש בזה בפר"א פרק ל' ג' שיטות בחשבון זה ודעת המדרש כאן שיטה רביעית וכן הוא בתנחומא כאן וחשבון ט"ו עמ"ש בב"ר פר' נ"ג סימן י"א על פסוק ויעש אברהם וגו' ביום הגמל:

התחיל להביא. תיבת התחיל הוא רגיל במדרש הרבה עי' לקמן פר' כ' ס"ס א' ה' פעמים התחיל בענין אחד ואינו בדווקא עי' ב"ר פנ"ג שם דעת ר' ישמעאל שאין מצחק האמור כאן אלא עבודת כוכבים ע"פ גז"ש ועי' לקמן ריש פ' מ"ב:

מיד וירע הדבר. לא יתכן לפרש שמ"ש וירע וגו' על שיצא לתרבות רעה שהרי כתוב אחריו ויאמר אלהים אל ירע בעיניך על הנער וגו' ובהכרח שפי' שהרע בעיניו על שאמרה שרה לגרשו הרי שאהבו. אך כוונת המדרש על פסוק שאחריו ויקח לחם וחמת מים וכמ"ש בסמוך ללמדך שהיה שונאו ויתכן שמ"ש וירע וגו' כטבע איש על אשתו ואב על בנו וכמ"ש אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך הרי שהרע לו על שניהם אך עוד הרע לו מאד על שיצא לתרבות רעה וזהו מ"ש וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו ושלא לגרשו ברשעתו אולי בביתו יחזור למוטב עי' ד"ר פר' ד' ס"ס ה' ותוספתא סוטה פ"ה ופ"ז:

לחם וחמת מים. ולא כסות ולא מחיה כדלקמן:

כמו ששנינו. עי' ב"ב ט"ז ב' תנחומא סוף תצא ב"ר פס"ג סימן י"א וי"ב ובפסיקתא פרשת זכור וגירסת התנחומא כאן וכולו מן המקרא ומגז"ש וכמפורש במקומות שציינתי:

ועוד שתאב. בעת הברכה מדכתיב יקרבו ימי אבל אבי שכך היה רצונו שיקרבו ועיין מ"ש בזה בב"ר פס"ז ס"ס ח' ששייך כאן ומ"ש וביקש להרוג וכו' כמפורש בס"ד ואהרגה את יעקב:

ולהוסיף על נשיו. כמ"ש בב"ר ס"פ ס"ז ומ"ש ללמוד ממנו ע"ש סס"ח:

שלא יסר לאבשלום. כל הענין בשמואל ב' פ"ו ט"ז י"ז:

מזמור לדוד. ברכות דף ז':

אחרי אבשלום. משמע שהיו מאם אחת שילדה זה אחר זה עי' מדרש תהלים מזמור ב' פסוק אסכרה:

מתוך שיצא. היינו אבשלום וכ"ה בתנחומא ומ"ש ילדה פי' שגדלה כמ"ש אשר ילדה לעדריאל ומ"ש אחרי אבשלום פי' בדרכי אבשלום וכמ"ש בדרך טובה אחרי ה' אלהיכם תלכו ובדרך רעה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכדומה ובמ"ש ילדה אחרי אבשלום בא אבשלום ללמד על אדוניה ובאדוניה מפורש ולא עצבו וגו' ונמצא אבשלום למוד ממנו מדה י"ב:

ואוהבו וכו' זה הקב"ה. ובתנחומא הגירסא זה אברהם וכמו שהתחיל כאן בר"ד מאברהם כך בס"ד וע"ש הגי' בשינוי הסדר:

שהוא מרבה. אולי צ"ל מרדה כמ"ש בכל הענין בלשון רידוי:

ג' מתנות טובות. ברכות דף ה' ובתנחומא כאן בשם רשב"י ועי' ב"ר פ"ט ס"ח מדרש תהלים צ"ד:

אשרי הגבר. ב"ר ר"פ צ"ב וש"נ ומבואר:

וידעת עם לבבך. וס"ד כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה:

כי נר מצוה. וס"ד ודרך חיים תוכחות מוסר דרך חיים עוה"ב ע"י תוכחות מוסר:

וכל המיסר את בנו. פי' שני על פסוק ואוהבו שחרו מוסר:

יסר בנך. וס"ד ויניחך ויתן מעדנים לנפשך:

ואומר יסר בנך. חוזר לפי' הראשון ועי' ב"ר ר"פ ס"ג:

אשר שמע. וס"ד וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי:

תולדות יצחק. הראיה מס"ד אברהם הוליד את יצחק וכ"ה בתנחומא וכמ"ש רש"י בחומש שהרי ראיה יש שהולידו שהיה דומה לו בחכמה ובמע"ט:

ואברהם זקן. פי' חלש מהזקנה:

איש תם. יושב אהלים אהלי תורה של שם ועבר וכן מה טובו אהליך יעקב:

זכה לברכה. בלא דעתו ובלא דעת יצחק אלא בזכות מאת ה':

הבאים מצרימה. את יעקב מיותר שכבר מפורש בסדר ויגש אלא לדרוש שהושוו לו וזהו עיקר הדרשה ששייך כאן וע"כ סיים ואף יעקב שזהו דרך המדרש שהמאמר העיקרי מביאו בסוף בלשון ואף זה הקדמה לכל המבואר בס' שמות כמ"ש לקמן ס"ה:

פסקה ב

אלה פסל הראשונים. ב"ר פי"ב ס"ג ופ"ל ס"ג שמ"ר פ"ל ס"ג באריכות וביאור במ"ר פ"ג ס"י ותנחומא כאן ירושלמי יבמות פרק הבא על יבמתו ועיקר תיבת אלה פי' שבח והתפארות כמ"ש ב"ר שם סס"א אלה וכו' בוראן משבחם וכו' וגם לדייק אלה ולא שנזכרו תחלה ואלה הוי"ו מוסיף על ענין ראשון ושניהם בשבח ועיין במכילתא ריש משפטים:

השמים והארץ. בהבראם שקודם שנבראו התולדות היה תוהו ובוהו ופסל אותם כמ"ש לא תוהו בראה ובתנחומא גורס ובענין הזה אתה פותר את כולם פי' כל המקומות שכתוב בתנ"ך אלה ואלה:

שנאמרו למעלה. בסדר ויגש שהזכיר השבטים בתוך השבעים נפש וכאן חשבם בעצמם ובא להוסיף שהם חשובים יותר משאר השבעים נפש ויותר נראה פירושו שמוסיף שבח על אותם שכתובים למעלה לשבחם עוד הפעם וגם בסדר ויגש כתוב תחלה דרך כלל בניו ובני בניו ואח"כ ואלה להוסיף להם שבח. ובזוהר שמות וז"ל והשתא דכתיב ואלה שמות משמע דעל הראשונים מוסיף מה הראשונים בני יעקב אף כאן בני יעקב ובתנחומא משפטים סי' ג' א"ר אבהו וכו' ואלה מוסיף על האחרונים ועל הראשונים:

פסקה ג

נאמר כאן שמות. והוא מיותר שכבר המה ידועים אלא בא להודיע חביבותם ע"פ גז"ש:

ואף הקב"ה. כלומר ואף כשירדו למצרים מנאם הקב"ה וכוונתו שעל ענין השמות היה לו להביא מכל התנ"ך שמזכיר שמות הצדיקים אלא שקיצר וחתם ובחתימת המאמר אומר אף ויתכן שהעתיק המאמר ממקום שכתוב שם הרבה מעניני שמות ומסיים בתיבת אף ועי' לעיל ס"ס א':

פסקה ד

וכי היום באים. כי בסוף ויחי סיים במיתת יוסף ואח"כ ואלה שמות וגו' וזה לשון התנחומא הבאים מצרימה וכי היום באו והלא ימים רבים היה משבאו עכ"ל כי כשבאו למצרים היה יוסף בן ל"ט שנה וכשמת היה בן מאה ועשר הרי ע"א שנה משבאו ודורש סמוכין. ולקמן בס"ח תלה באחרון מהע' נפש והענין שכל זמן שהיה יוסף קיים היו חשובים ונכבדים בעבור יוסף ולא היה עליהם אפילו משא של שאר אנשי מצרים וכשמת יוסף ירדו מכבודם וניתן עליהם משא של אנשי מצרים אך אח"כ במות כל אחד מאחיו והע' נפש נתוסף עליהם מעט מעט עד שבמות האחרון החזיקום לעבדים. ובסדר עולם פ' ג' איתא שכל זמן שהיה לוי קיים לא נשתעבדו ע"ש:

איש וביתו באו. הגי' הנכונה כמ"ש בתנחומא כאן איש וביתו באו אמר רב הונא מלמד שלא ירד יעקב למצרים עד שמנה לפרץ ולחצרון לזה שנה ולזה ב' שנים וזיווג להם נשים ומ"ש לפרץ ולחצרון לא יתכן ובהכרח שהוא ט"ס וצ"ל לחצרון ולחמול שני בני פרץ שגם עליהם אמר איש וביתו כנ"ל וכדאיתא בסדר עולם הובא בילקוט וישב פסוק וירא שם יהודה שנה אחת לחצרון שנה אחת לחמול וירדו עמו למצרים:

פסקה ה

על שם גאולתם. הוקשה לו שכל פסוקים אלו מיותרים שהרי שמותם כבר מפורשים בסדר ויצא ויגש ודורש שלכך הוזכרו בריש ספר זה שמדבר בגאולת ישראל ממצרים וקריעת הים והמן והבאר ומתן תורה והמשכן שעל כל דברים אלו מורים שמות השבטים שבזכותם זכינו להם ומ"ש גאולת ישראל לאו דווקא שהרי גד מורה על המן וזבולן למשכן ונפתלי לתורה אלא הכוונה על גאולתם וכל טובתם הנ"ל וע' במ"ר פי"ד ר"ס י' וכל זה ע"פ מדה ט"ז וי"ז ומדה כ' וממעל ולמוד מענינו:

ראובן וכו' עני עמי. דורש בכולם מעין קריאת לאה ורחל לכל השבטים ראובן קראתו לאה על שראה ה' בעניה וכן כאן על שראה ה' בעני ישראל. שמעון ששמע ה' שהיתה שנואה וכאן ששמע נאקתם משנאת המצרים. לוי ע"ש הפעם ילוה אישי וכאן על שנלוה להם הש"י כמ"ש לקמן פר' ב' סי' ה' שנלוה להם בסנה כי עמו אנכי בצרה. יהודה ע"ש הפעם אודה ה' וכאן על שיר הפסח והשירה על הים. יששכר על שילום שכרה וכאן על שילום שכר עבודתם. זבולון ע"ש יזבלני אישי וכאן על דיבוק השכינה במשכן ובמקדש ואינו דומה לשם לוי שהוא על החיבור בצרה: בנימין קראתו רחל בן אוני על צערה ואבלה ויעקב תיקן שקראו בנימין ע"ש ישועת ימין ה' כמבואר בזוהר ויצא באריכות. דן על שדן אותה וכאן דן אנכי. נפתלי על שנפתלה עם אחותה ויכלה לה והעיקר הוא מה שיכלה לה ואינו מרומז בשם נפתלי ולפי מ"ש כאן גם זה מרומז בנוטריקון נופת לי וזהו וגם יכולתי ונצחתי וערב לי וכאן מ"ש נפתולי אלהים מורה על מ"ש עלית למרום שבית שבי כמ"ש לקמן ריש פכ"ח ונופת לי ע"ש לקחת מתנות. גד ע"ש בא גד והוא מזל טוב וכאן על המן כזרע גד שניתן במאור פנים של חסד כמ"ש במכילתא בפ' המן הובא ברש"י. אשר ע"ש אשרוני בנות וכאן שיאשרו אותם לעתיד. יוסף ע"ש יוסף ה' לי בן וכאן על הוספת גאולה וישועה:

שנית ידו. וס"ד לקנות את שאר עמו וגו' כאשר וגו' ביום עליתו מארץ מצרים:

פסקה ו

זה מקדים לזה. שהיה לו לחשוב כמו שחשבם בראשית ל"ה כ"ג בני הגבירות תחלה וזהו שהשיב שלא יאמרו וכו' שמצד צדקתם וחכמתם כולם שקולים ושוים גם מצד שמורים על גאולת ישראל כנ"ל בסימן הקודם אין שייך בהם עיקר וטפל שכולם עקרים. ובאופן זה יש לקיים הגירסא הה"ד אר"י דסכנין שהוא שייך למעלה:

שאינה שוה. צד העב הסמוך לשורש בצד הדק שכלפי ראשו:

מקוראי. שלפי פשוטו שפירש שאני קוראו היל"ל מקראי כמ"ש ישעיה סוף ד' ועל מקראיה ע"כ דורש מלשון קורה גם כן ופירש שאני קורא בשמו על שהוא כקורה:

פסקה ז

ויהי כל נפש. וס"ד שבעים נכש ויוסף היה במצרים וזה מיותר שכבר מפורש שהיה במצרים ופירש תחלה כפשוטו עם יוסף שהיה כבר במצרים היה שבעים ובהכרח שפי' יוסף ובניו שהם גם כן בכלל כל יוצאי ירך יעקב:

כשם שהיה קטן. כמ"ש ב"ר פר' ל' סימן ח' כל מי שנאמר בו היה מתחלתו ועד סופו וכן בתנחומא סדר זה על פסוק ומשה היה רועה:

פסקה ח

וכל הדור ההוא. ואח"כ ויקם מלך חדש שעבדם בפרך:

לא שעבדו. עיין לעיל סימן ד' מ"ש כפירושו:

לא מת. פירוש ההבטחה שהבטיח לאבות שירבה זרעם לא בטלה אלא קיים אמונתו לישני עפר ובתנחומא הגירסא וימת יוסף וגו' אף על פי כן ובני ישראל פרו וגו':

ד"א. בתנחומא ליתא וגם כאן הוא מיותר וגורס רבי ינאי אומר כל אחת ילדה ששה וזה ע"פ מדה י':

ויעצמו י"א ס' עד שבעים. בשיבוש וכצ"ל וישרצו י"א ס' שהרי עקרב מן השרצים יולדת ששים וכ"ה בויק"ר פי"ג ס"ה מה עקרב משרצת ששים ששים ובילקוט כאן ובני ישראל פרו וישרצו וגו' אם לגדול שבשרצים את מדמה אותם הדא עכברא יולד שית אם לקטן וכו' הדא עקרבא יולדת שיתין ובפר"א פכ"ב וכ"ד כמין שרץ גדול ששה בכרס אחד כדברי הילקוט:

ר' נתן אומר. עיין ב"ב דף קס"ג על פסוק ובני דן חושים כחושים של קנים ופירש רש"י הרבה יוצאין ממקום אחד וכן פי' הרבה מכרס אחד ולשון התנחומא כאן רבי יונתן אומר ותמלא הארץ אותם מלאו את הארץ כחורשים של קנים פי' כיער שגדלים זה אצל זה הרבה מאד ואולי צ"ל גם כאן כן:

כיון שראו כו' הה"ד ויקם. כאן יש חסרון ובלבול גירסאות כי עד כאן מהתנחומא והגיר' שם הה"ד ויקם מלך חדש וכי חדש היה אלא שחידש גזירות פורעניות עליהם ומ"ש רב ושמואל הוא מגמרא סוטה י"א ומ"ש וחד אמר שחידש גזירות וכו' הוא מהתנחומא ולא מהגמרא:

וימת וימלוך. כמ"ש בסוף וישלח ז"פ ולדעת זו האריך פרעה הרבה שנים שהרי היה יוסף במצרים שמונים שנה:

רבנן אמרין. בתנחומא הני' ד"א ויקם מלך חדש והלא פרעה עצמו היה היינו אותו שהיה בימי יוסף:

רבנן פתחין. כשבאו לדרוש פסוק ויקם מלך חדש היו פותחים מפסוק זה:

הפרו ברית. לקמן פי"ט סימן ה' ומ"ש שמשה מלן פי' מדהוצרך משה למלן כולם הרי שעד עתה לא מלו ובפר"א פכ"ט איתא עד שעמד פרעה וגזר עליהם גזירות קשות ומנע מהם ברית מילה וע' תד"א ס"פ כ"ג וריש פכ"ד שחולק על זה:

הפך לבם. ובפסוק הקודם שם ויפר את עמו וגו' היל"ל וירב כמ"ש כאן וירב העם ויעצמו ע"כ דורש ויפר לשון הפר ברית ואז הפך לבם לשנוא ופי' שאותו פרעה ועמו שאהבם נהפכה אהבתם לשנאה שאם פרעה אחר אין זה הפיכה ומ"ש את חלקיהם סיים בילקוט הושע שנחלקו על הקב"ה:

וכי לא היה. למ"ד שאינו חדש ממש וע' תנחומא:

שרגם אוהבו. בתנחומא וילקוט כאן הגי' שרגם איקונין של דוכס:

פסקה ט

הוא התחיל בעצה. סוטה י"א לקמן פ"י ס"ג ופ' י"א ס"ג:

נתחכמה לאלהיהם. בתנחומא הגי' למושיען וכו' וכאן חסר וה"ג בגמרא שם נדונם באש כתיב כי באש ה' נשפט. וכתיב כי ה' באש יבא נדונם בחרב כתיב ובחרבו וכו' סיפא דקרא הנ"ל והנה חז"ל סדרו הענין כמ"ש בפסוקים ושמו בפי המצריים שלא ידעו הפסוקים שאמרו הנביאים בדורות האחרונים אך המצריים ידעו שמדתו לשלם מדה כנגד מדה וכמ"ש בהדיא לקמן פכ"ב ס"א ובשי"ר פסוק אחזו לנו. וכן לקמן בפרק זו סי"ח בהדיא:

ועליהם אינו מביא. ושם בגמרא הגירסא אי נמי הוא אינו מביא אבל הם באים וכו':

יגירוהו על ידי חרב. יגיר וימשוך את מצרים שנקראו שועלים כמ"ש בשי"ר שם ולקמן פכ"ב הנ"ל. ומ"ש ע"י חרב מלשון חרבה ויבשה על ידי שהפך הים לחרבה ובילקוט תהלים ס"ג הגירסא מנת שועלים שעל ים מלשון משעול ודרך. או כמ"ש מי מדד בשעלו מים:

בה נתבשלו. בגמרא שם מסיים מאי משמע דהאי זדו לישנא דקדרה היא דכתיב ויזד יעקב נזיד היינו בקדרה ע"פ מדה ט' שעל שהשליכו ילדי ישראל לתוך היאור להמיתם ע"כ השליכם לתוך הים ומתו שם וזהו דמיון הקדרה וכמ"ש ביחזקאל כ"ד ונדרש בפתיחה ה' דאיכה רבתי ע"ש אך בשאר מקומות אין הכרח לפרש תיבת זדון מלשון קדרה ובישול:

א"ר מימון. בגמרא שם הגי' אמר ר"ח ב"ר אבא אמר ר' סימאי ועי' סנהדרין ק"ו:

משפחות סופרים. מ"ש במ"כ בשם רש"י הוא בספרי סדר בהעלותך פסוק ויאמר משה לחובב המה הקינים וכו' המה בני יתרו שנקראו קינים כמ"ש ובני קיני חותן משה ומ"ש ג' היו באותה עצה על יתרו דייק ממ"ש עתה ידעתי וגו' כי בדבר אשר זדו משמע שידע מה שחטאו ומה שדברו מזה. ועל איוב כמ"ש ב"ר פנ"ז ס"ד שהיה איוב במצרים אז והיה יועץ שם כמ"ש איוב ריש כ"ט בהדיא ועל זה נאמר באיוב כ"א ט"ז י"ז עצת רשעים רחקה מני וגו' יבוא עלימו אידם חבלים יחלק באפו יהיו כתבן כמ"ש אצל מצרים יאכלמו כקש. אך על בלעם צ"ע שהרי ענין בלעם ובלק היה בסוף ארבעים שנה במדבר ובמ"ר פ"כ ס"י איתא שלא היה זקן וכמ"ש סנהדרין ק"ה שנהרג בן ל"ג שנה וכאן חולק על זה וסובר שהיה זקן גדול ומצאתי בפ' תוספות על התורה בסוף סדר בלק פסוק לך איעצך ג' היו באותה עצה וכו' ע"ש וצ"ע:

ועלה מן הארץ. שמאחר שאמר ונוסף גם הוא על שונאינו שנתירא שיגרשו את המצריים א"כ היל"ל ועלינו אלא כאדם כו':

הם עולים. ופיהם של מצרים הכשילם שבסוף היה כן וע' לקמן פכ"ה ס"ח ועיין רש"י שם בסוטה:

פסקה י

עליהם לא נאמר. וכן הדקדוק שמבואר בגמרא שם ענותם מבעי ליה:

של פרעה. ויהי כל המאמר נמשך אלמה שכתב ויקם וכו' וישימו וגו' למען ענותו וגו' עיין רש"י בגמרא:

דבר שמשים עליו. תיבת עליו ליתא בגמרא ותיבת לבנים איתא ומסוגרת בב' חצאי לבנה. וכן משמע ברש"י שם שאינו גורס ב' תיבות אלו. ובילקוט גורס כמו במדרש כאן שכתוב וישימו עליו שרי מסים שפי' כנ"ל ששרי המסים שמו על פרעה ולא פי' מה שמו ודורש ע"פ מדת ממעל וד"ק וישימו עליו דבר שמשים. ומ"ש עליו לבנים למוד מענינו וסופו שעיקר הכל הם הלבנים והיינו המלבן שמשים לבנים ושעל ידי כן ישראל ג"כ ירבו לעשות לו לבנים. גם יתכן שדורש תיבת מסים ע"פ מדות הנ"ל דבר שמשים:

שמסכנות את בעליהן. שלפעמים נופל מן הבנין ומת. ממסכנות שמביא את האדם לידי עניות לשון רש"י בגמרא. ושניהם ע"פ מדת ממעל ובגמרא הגי' בשניהם בעליהן:

הסוכן הזה. וס"ד על שבנא אשר על הבית שהיה ממונה על אוצרות בהמ"ק כמ"ש ויק"ר פ"ה ס"ג:

את פיתום ואת רעמסס. שניהם סוברים שהב' שמות הם של מדינה אחת אלא דפליגי איזה הוא שם העצם ואיזה הוא הכינוי. דהנה שם רעמסס מפורש בסוף ויגש בארץ רעמסס הרי שהוא שם ארץ שכולל ערים הרבה. וכאן כתוב ערי מסכנות את פיתום ואת רעמסס הרי שרעמסס שם עיר והם שני כתובים מכחישים מדה ט"ו והכריעו שבאמת הוא מדינה וארץ שיש לה שני שמות אלו. ופי' שבנו בארץ רעמסס ופיתום ערי מסכנות הרבה:

רעמסס. נוטריקון ראשון מתרוסס. ופירש רש"י בגמרא כשהיו בונים קצת היה מתרוסס ונופל וכו' וגי' הערוך ראשון מתמסמס:

פי תהום בולעו. נבלע בארץ. שכוונת פרעה היתה רק להרבות עליהם העבודה ע"כ בחר במקומות לחים אלו שבנין כבד נבלע בארץ ויצטרכו לבנות לעולם. ובזה חולקים זה סובר שיותר טוב לקרא שם על דבר שנראה היינו הרסיסה אך פי התהום אינו נראה. וזה סובר שיותר טוב לקרא שם על דבר שישנו תמיד בעולם אך הרסיסה אינו אלא סבה מקרית. ובמכילתא פר' בשלח פסוק לפני פי החירות לשעבר היתה נקראת פיתום שנאמר ערי מסכנות לפרעה את פיתום כו' חזרו להקראות פי החירות שהיא מאחרת לעובדיה. ונ"ל שדורש כן ממ"ש וישובו ויחנו לפני פי החירות משמע שכבר חנו שם ועתה ישבו לחנות שם והלא מקומם היה ברעמסס ופיתום ע"כ דורש שפי החירות הוא פיתום ורעמסס:

פסקה יא

רוה"ק מבשרתן. אומר למצרים אין מועיל לכם. כן ירבה תמיד וכן יפרוץ. רש"י בגמרא:

ישראל בעיניהם כקוצים. תיבת ישראל אינו בגמרא ולא בילקוט. וכן נראה מלשון רש"י שפי' כאלו עיניהם וגופם מלא קוצים בראותם ישראל פרים ורבים וכמ"ש במ"ר פ"כ ס"ג ויקץ מואב. שהיו רואים עצמן כקוצים בפניהם וכן כאן:

בפה רך. ע' לקמן פ"ה סי"ח ועי' במ"ר פ' ט"ו ס"כ ובתנחומא בהעלותך ותבין דברי ר"א:

ולבסוף את כל עבודתם. תיבות אלו ליתא בגמרא ובילקוט והגירסא בגמרא את כל עבודתם וגו' אמר רשב"נ אר"י שהיו מחליפין:

פסקה יב

ד' גזירות. מפסוק ט' עד פסוק ט"ו גזירה א' של עבודת פרך ומפסוק ט"ו עד פסוק כ"ב גזירה ב' להרוג הזכרים ע"י המילדות ומבואר בסימן הסמיך ופסוק כ"ב ויצו פרעה. גזירה ג' להשליך הבנים ליאור ומבואר בסי' י"ח. ובסוף סדר שמות ויצו פרעה. גזירה ד' שלא לתת תבן וכמ"ש לקמן פ"ה ר"ס י"ח זו גזירה רביעית ועי' לקמן ספ"ו וריש פ' כ"ו ושם מפורשים ג' גזירות הראשונות:

והנוגשים אצים. כלו מעשיכם וגו' כאשר בהיות התבן ומה בא ללמד במ"ש כאשר בהיות התבן והרי זה בא ללמד ונמצא למד שבהיות התבן היו ג"כ אומרים כלו מעשיכם מדה י"ב:

והרבה ארבה. וס"ד את זרעך ככוכבי השמים:

וכאשר יענו אותו. היינו מהעונה כמ"ש אם תענה את בנותי כפי' רש"י שם כמ"ש וירא את ענינו זו פרישות ד"א:

דרש ר' עקיבא. בסוטה י"א הגי' ר' עוירא. ונ"ב ס"א רבי עקיבא ועי' פר"א פרק מ"ב מאמר רבי שילא בא"א:

ומוליכות אצל בעליהן. כי מחמת שהיו משוקעים בצרתם בעבודתם לא היו פונים כלל לנשותיהם ע"כ תחלה היו מרחיצות וסכות אותן ואח"כ מאכילות ומשקות ומקרבים לבבם לפנות אליהם. ובגמרא הגי' ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים ומוליכות אצל בעליהן. וכאן בשיבוש ובגמרא בגי' מתוקנת:

בין שפתים. בין מצרי השדות מקומות צנועים מצר גבולי השדה גבוהה מכאן וחבירו מכאן וחריץ באמצע לשון רש"י בגמרא. אך אמיתת כוונת הגמרא והמדרש לדרוש שפתים על שפיתת הקדרות ג"כ כדלקמן:

כנפי יונה. שנאמר יונתי תמתי רש"י. ובמכילתא סדר בא פסוק וישא העם את בצקו כנפי יונה נחפה בכסף זו ביזת מצרים. ואברותיה בירקרק חרוץ ביזת הים תורי זהב נעשה לך ביזת הים עם נקודת הכסף ביזת מצרים. וכן הוא בשי"ר פסוק תורי זהב:

זמן מולדיהם. שתלדנה וולדותיהן:

תחת התפוח. וס"ד שמה חבלתך אמך שמה חבלה ילדתך הרי דשם היו מולידים והיינו בהכרח במצרים דשם היו צריכין לכך כמ"ש לקמן ריש פכ"ב ע"ש ומסיים לקמן פכ"ג ס"ח שהיו אומרות רבש"ע עשינו את שלנו עשה את שלך:

שולח מלאך. עיין לקמן פ' כ"ג שם הגי' מיד הקדוש ברוך הוא יורד בכבודו וכו' ומנקה וכו' וכמ"ש ביחזקאל ט"ו ותושלכי על פני השדה בגועל נפשך ביום הולדת אותך ואעבור עליך וגו' כל הענין מפורש כדברי המדרש. ואעבור פי' הקדוש ברוך הוא בעצמו כ"י:

ומנקט להם. נותן ביד התינוק לאחוז שני עגולין. ובגמרא וילקוט הגירסא ומלקט להם היה מלקט מאבני השדה וזהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור וכמו שכתוב בפסוקים הקודמים. ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו וגו' ויניקהו וגו' בעת שצריכים יניקה והיינו התינוקות וזהו מ"ש ביחזקאל שם שמן וסולת ודבש אכלת:

חרשו חורשים. כמ"ש בפסוק הקודם רבת צררוני מנעורי כו' היינו במצרים שהם ימי נעורי ישראל כמ"ש יחזקאל ט"ז שם ולא זכרת את ימי נעוריך בהיותך ערום ועריה וזהו מנעורי:

רבבה כצמה השדה. מה שהפריתיך והרביתיך היה באופן של צמח השדה שמציץ מן הארץ וס"ד ותרבי ותגדלי וזהו מה שכתב המדרש וכיון שמתגדלים:

א"ת בערי עדיים. שמשמע שהיה עליהם עדיים רבים ויקשה שהרי כתוב בס"ד ואת ערום ועריה והם בכ"מ. ועוד מהו ותבואי מאין באה עם עדיים. ועוד שהרי אח"כ כתיב ואעדך עדי וגו' ותעדי זהב וגו' אחר הלבישה ולא בהיותה ערום ע"כ דרש והכריע אל תקרי בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים. ע"פ מדה כ' ומדת ממעל:

וכשנגלה הקב"ה. וכמ"ש לקמן פכ"ג ס"ח ולפי מ"ש לעיל שולח מלאך צ"ע:

פסקה יג

כשראה שהם פרים. שלא הועיל לו העצה של גזירה הא' שמבואר בסימן הקודם וכאן בא לפרש הגזירה הב':

מי הם המילדות. סוטה י"א לקמן פ"מ ס"ס א'. וה"ג בגמרא שם רב ושמואל חד אמר אשה ובתה וחד אמר כלה וחמותה מ"ד אשה ובתה יוכבד ומרים ומ"ד כלה וחמותה יוכבד ואלישבע בת עמינדב אשת אהרן כמ"ש בסדר וארא. ולמדו כן כמ"ש לקמן פר' זו סימן י"ז ושם נאמר ויעש להם בתים וע"פ גז"ש בית אהרן ובית לוי מיוכבד בית לוי ממשה ובית אהרן מאלישבע. ובתי מלכות ממרים. וזה צ"ע שהרי אהרן לא היה גדול ממשה רק ג' שנים כמפורש בסדר וארא ואיך יתכן שקודם הריון של משה שהיה לאהרן שתי שנים איך היה לו אשה שהיתה מילדת לכל ישראל וגם מרים לא היתה אז רק שש שנים. ויתכן הענין בקירוב כמ"ש לעיל פר' זו ס"ס ד'. ועוד צ"ע איך יתכן שיסתפקו ישראל בשתי מילדות לבד. ויתכן שבאמת היו מילדות רבות אך התחכם פרעה למנות בראש כולן שתים אלו שהן ישגיחו על כולן שלא יצטרך לדבר עם כולן רק עם שתים אלו שבראשן שהיו הגדולות שבישראל שעמרם היה ראש הדור:

אלא ה' שנים. שנקראת מרים ע"ש המירור של קושי השעבוד כמ"ש וימררו את חייהם וגו' שהיה פ"ו שנה קודם הגאולה כמ"ש בסדר עולם פ"ג ובשי"ר פסוק כי הנה הסתיו עבר ובעת הגאולה היה משה פ' שנה ואהרן פ"ג ומרים פ"ו וקודם לדת משה היתה בת ה' שנה וכן הוא בפסיקתא רבתי פט"ו סימן י"א:

גם במעלליו. וס"ד אם זך ואם ישר פעלו ועי' ילקוט בשלח בשם מדרש אבכיר טעות עוזא שר של ים. וע' לקמן ריש פכ"ז ומש"ש ועי' ב"ר פ"א סי"א ומש"ש:

משפרת. מנקה ומיפה. נופעת מלשון נפיחה ובעבוע שנוטלת יין בפיה ומנפחת על התינוק ויוצא כמין אבעבועות של יין ועי' ערוך ערך פע ב':

ישראל עליה. בזכותה ותפלתה כמ"ש וייטב אלהים למילדות וירב העם וגו' ועוד כשהחזירה החזירו כל ישראל נשותיהם. ובגמרא הגירסא שפרו ורבו ישראל בימיה:

מפיעה את התינוק. מאירה באור החיים בתפלתה כדלקמן סימן ט"ו. ובגמרא הגירסא פועה שהיתה פועה לולד פי' רש"י משעשעת אותו כדרך שמשחקין לתינוק ועיין ערוך ערך פע א' בא"א:

ד"א פועה. תיבות ד"א מיותים וכצ"ל פועה שהופיעה כו' ד"א פועה וכו':

זקפה חוטמה. העמידה פניה משיחה וכעסה והכעס ניכר בחוטם:

ברוחו שמים שפרה. איוב כ"ו י"ב י"ג. בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב. ברוחו שמים שפרה חוללה ידו נחש בריח בכחו רגע הים להשקיע מצרים. בתבונתו מחץ רהב מצרים כמ"ש ומצרים רהב הם. חוללה ידו נחש בריח ג"כ מצרים כמ"ש ישעיה כ"ב על לויתן נחש בריח וגו' וכן התנים הגדול ביחזקאל כ"ט ועי' לקמן פ"ג ס"ס י"ב מבואר ולמה מחץ כי ברוחו שמים שפרה והם בקשו לכלותם ע"פ מדה י"ז ומדה ט':

שהיה עמרם. לקמן פר' זו סימן י"ט עיין סוטה י"ב א' כל הענין:

וגרש את אשתו. שהרי בשמות ו' ובבמדבר כ"ו כתוב ושם אשת עמרם יוכבד וגו' ותלד לו את משה ואת אהן ומרים. ומרים ואהרן ילדה קודם משה ואיך אמר כאן אצל לידת משה ויקח וגו' והם בכ"מ וע"כ דרש שקודם לידת משה גרשה וחזר ולקחה ואף שכבר היתה מעוברת עשה כן שילמדו ממנו ישראל ויחזירו נשותיהם. ועי' ב"ר פצ"ז בס"ג ששייך כאן. ומ"ש ג' ירחים מדכתיב ותצפנו ג' ירחים ולא יכלה עוד הצפינו. ואיך יכלה תחלה אלא שמנן מלקוחים שניים ובגמרא גורס עוד שפרעה לא גזר אלא בעוה"ז וכו' עי' רש"י שם שראוים למי שאמרם:

פסקה יד

שלא יתבע. כמ"ש ה' לנח שופך דם האדם באדם דמו ישפך. ומ"ש ויפרע מהן עי' מ"כ:

נפנה בו. צ"ל נבנה בו. ודורש אבנים מלשון בנין ע"פ מדת ממעל:

קשים כאבנים. ואמר להן לסימן שכאשר יתקשו אברים כאבנים אז עת הלידה וישמרו להרוג הבנים:

א"ר חנן. בסוטה י"א הגירסא אמר ר' חנן סימן גדול מסר להם אשה בשעה שכורעת לילד ירכותיה מצטננות כאבנים. ואית דאמר כדכתיב וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים מה יוצר זה וכו' וכאן בשיבוש:

המיתן אותו. וס"ד ואם בת היא וחיה משמע מעצמה עי' לקמן ס"ס י"ח (ועי' רש"י בגמרא שם שהרגיש שדבריו אינם כדברי המדרש וע"כ הראה מקום לנדה ל"א וצ"ע ודו"ק):

וכשהוא פניו למעלה היא נקבה וולד הוא לשון זכר:

שרי צוען וגו'. וכ"ד חכמי יועצי פרעה עצה נבערה ולא פי' איזה עצה נבערה. וע"כ דורש ע"פ מדה י"ז על העבר כמפורש בתורה ועיין לקמן פר' ה' סוף סימן י"ד:

פסקה טו

והן מחיות. שע"י שהיה להן לאכול היה להן חלב להניק להחיות הילדים:

את הקלה. בפי' תיבת ותחיין על מזון או רפואה אמור החמורה ותחיין ממש ממות לחיים:

אלו האמהות. שאחר שכתוב ולא עשו וגו' א"כ מ"ש ותחיין את הילדים מיותר ודורש ותחיין את לרבות האמהות. או את כמו עם שעם הילדים החיו האמהות מדה ט':

קשטו עצמן. ובזה שהביאו את עצמן לסכנה של מות בעבור יראת אלהים כמו אברהם באור כשדים ובעקידת יצחק:

שאין לנו להאכילן. משל עצמנו אלא גובות מאחרים כדלעיל:

פסקה טז

ועל שאר כתיב. שאר שבטים שלא פירש שנקראו בשם חיות בתורה והם ראובן שמעון לוי גד ואשר הרי כנסת ישראל בכלל נקראו בשם לביאה והנה לקמן פ' כ"ט ס"ט מביא ראיה מפסוק זה על מלכי בית דוד. אך כוונת המדרש כאן על ס"ד מה אמך לביאה בין אריות רבצה. לביאה על בית דוד כמ"ש בר"ד נשיאי ישראל. בין אריות רבצה הם שבטי ישראל. והנה יותר היה לו להמדרש להביא פסוק מפורש בתורה הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא. ועי' ב"ר פצ"ט ס"ד ותמצא נחת:

הה"ד הן יראת. לקמן פ"מ סימן א' וסובר כמאן דאמר לעיל סימן י"ג אשה ובתה ועיין לקמן פרשה מ"ח ס"ד בביאור:

פסקה יז

בתי כהונה ולויה. כמ"ש ספרי בהעלותך פסוק ויאמר משה לחובב בתים אלה איני יודע מה הם ע"ש בא"א עד זכתה יוכבד לכהונה ומרים וכו' וכאן דורש גז"ש בית אהרן בית דוד:

עזובה זו מרים. ממ"ש בפסוק הב' ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת משמע שעזובה היתה אשתו. וכשמתה לקח את אפרת. וא"כ מהו הוליד משמע שהיתה בתו והם ב"מ. גם מ"ש ואלה בניה אינו מפורש אם בני עזובה ואם בני יריעות ולא ניתן ד"ה אלא להדרש כמ"ש ויק"ר פ"א ס"ג מגילה י"ג ע"כ דרש והכריע שעזובה היתה אשתו ולא בתו וזהו עזובה אשה:

שנשאה לש"ש. להוליד ממנה בנים וכמ"ש רש"י בגמרא על שבדק באחיה משה ואהרן ורוב בנים הולכים אחר אחי האם:

כאלו ילדה. כמ"ש לקחה לו לבת:

פניה דומים ליריעות. לשבח כמו יריעות המשכן מרוקמים בצבעים יפים בארגמן ותולעת שני שהם אדומים ובשש שהוא לבן שזהו עיקר היופי כמ"ש צח ואדום וע' רש"י בגמרא:

ואלה בניה ישר ושובב וכו'. וכתוב אחריו ותלד לו את חור וגו' והם בכ"מ. והכריע ע"פ מדה כ' וממעל א"ת בניה אלא בוניה וכמ"ש חז"ל א"ת בניך אלא בוניך וכמ"ש ב"ר פע"ו ס"ז ובניהם שלשים ובנאיהם ע"ש שכל אלו ישר ושובב וכו' שמותיו של בעלה לראיה שלקחה לש"ש ולא לשם יופי:

שיישר את עצמו. מעקמומית שבלב הוא היצה"ר כמעלות האבות שנקראו ישרים:

ששיבש את עצמו. ובגמרא הגי' ששיבב יצרו והכוונה שהיה תמיד לבו נשבר וכמ"ש הושע ח' ו' כי שבבים יהיה וגו' וע' רש"י בגמרא:

ותמת עזובה. ויקח לו כלב את אפרת וסובר שעזובה היא מרים ואפרת. ואיך אמר שמתה:

אפרת זו מרים. פר"א פר' מ"ה ולמה נקרא שמה של מרים אפרת בת פלטוני בת מלכים ע"ש עוד וכמ"ש ויק"ר פ"ב סי' א' ע"ש ותבין כאן:

מהו ויקח. הרי כבר לקחה כמ"ש בפסוק הקודם הוליד כדלעיל:

אשחור בן חצרון. כמ"ש בדה"א ב' פסוק כ"ד ואשת חצרון אביה ותלד לו את אשחור אבי תקוע ור"ד ואחר מות חצרון בכלב אפרתה ודרשו לקמן פ"מ ס"ד שאחרי מות חצרון בא כלב בנו אל אפרת. הרי שכלב בן חצרון ואשחור בן חצרון הכל אחד ועל זה כתוב ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים שאפרתה הנ"ל בפסוק הקודם נחשבת לו לשתי נשים:

שנעשת לה כאב. כמ"ש לעיל הוליד את עזובה:

ובני חלאה צרת וגו'. שאף בעת חליה נעשית צרה לחברותיה מהוד יפיה כצהרים:

צחר כצהרים. שה' וח' מתחלפין באחה"ע גמטריא וענין תמורת אותיות. וע"פ מדת ממעל צהר כצהרים ומזה הטעם אתנן וכו' וכמ"ש לעיל יריעות. ולכך כתיב ויקח לו כלב את אפרת זו מרים שנקראת עזובה. יריעות. חלאה נערה צרת צחר אתנן אשת כלב שנקרא אשחור ישר שובב ארדון קוץ וענוב וכדמפרש ואזיל עוד כל הפסוקים הסמוכים וקוץ הוליד את ענוב ואת הצובבה הכל על כלב. ומאחר שהוכיח שמרים היא אפרתה היתה אשת כלב בן חצרון מזה נדע פי' הפסוק ויעש להם בתי מלכות בית דוד מיהודה היינו כלב בן חצרון ממרים:

וקוץ זה כלב. וקוץ משמע שכבר נזכר למעלה ולא נזכר כלל. ע"כ דורש שכבר נזכר בפסוק ולאשחור הנ"ל שהוא נקרא קוץ שקצץ מרגלים. והנה בתורה מפורש שענין מרגלים היה כלב בן יפונה. ודעת חז"ל בגמרא ומדרש שכלב בן יפונה הוא כלב בן חצרון ונקרא בן יפונה על שפנה מעצת מרגלים ולבד כל השמות שדרש עליו המדרש נקרא עוד הקנזי גמרא שם וראיה פשוטה לדברי חז"ל שבאותה פרשה של וכלב בן חצרון בד"ה ב' כתוב שם בפסוק מ"ט ובת כלב עכסה ומפורש ביהושע ט"ו ובשופטים א' שעכסה היתה בת כלב בן יפונה. ושם בד"ה א' ד' פסוק ט"ו שמדבר מכלב בן יפונה לא זכר את בתו ושמה הרי שהם אחד. אמת ונכון:

שקצץ מרגלים. שסתר דבריהם והכריחם בחרבו ליקח אשכול ענבים וכמ"ש במ"ר פי"ד סי"ד:

שעשה צביונו. כמ"ש וימלא אחרי:

אחרחל זו מרים. ע"פ מדת נוטריקון אחר חל והחי"ת הב' מתחלף בא' באחה"ע וע"פ גז"ש מתיבת אחריה:

שרימם הקב"ה. כמ"ש כסאו כשמש נגדי וכמ"ש וישב שלמה על כסא ה' ולעתיד כתיב ובית דוד כאלהים:

ויתן עוז למלכו. וירם קרן משיחו. ודרשת אחרחל הוא בספרי בהעלותך. ודורש כמה פסוקים שהם אחד על כלב. וכן כמה פסוקים שהם אחד על מרים. וכמ"ש מגילה י"ג כל דבריך אחד הם ואנו יודעים לדורשם:

פסקה יח

תוכן העניינים

פירוש מהרז״ו על שמות רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה