פירוש מהרז״ו על שיר השירים רבה· רבי זאב וולף [מהרז"ו] איינהורן
פרשה ז · פרק ג
שררך אלו סנהדרין. במ"ר פ"א סי' ד' וש"נ:
אלא מטיבורו. כמ"ש ויק"ר פ' י"ד סי' ח' טיבורו פתוח:
אדרא דאזהרא. אדרא הוא גורן כתבואת גורן ת"א כעללת אדרא כ"ה לפי פי' הערוך אך במ"ע פי' בל"י כסא ובית מושב של הסהר נקרא אגן. והגורן הוא חצי עגול כסהר ולבנה וז' וס' מתחלפין באותיות זשסר"ץ אותיות הלשון זהרא הוא סהרא:
ד"א אל יחסר המזג אל תחסר סנהדרין. כל זה מיותר וכפול:
זה שהוא ממזג. פירושו על מ"ש המזג שפי' מופלא הוא גדול מכולם שהוא הממזג ההלכה ומעמידו על מכונה:
כההיא דתנינן. זה שייך לדרשה ראשונה לא תחסר סנהדרין מעשרים ושלשה היינו השליש של שבעים. וכמ"ש במ"ר שם פ' א' סי' ד' הנ"ל וכאן הוחלפו סדר המאמרים ונלקה הדרשה ביתר וחילוף ודו"ק:
מזגא בעלמא. שכל גודל הברואים הוא עירוב היסודות וכחות הטבעיים זה בזה:
כשושנה אדומה ראיתי. ויק"ר ריש פרשה י"ב וסוף פרשה י"ט:
אסטרובולין. כמ"ש במסכת עבודת כוכבים פרק א' משנה ה' אלו דברים אסורים למכור לעובד כוכבים אצטרובולין ופי' בגמרא פירא דארגזא וכן מצאתי בערוך:
סרוקה מילתן. בקריעת עור הפריעה:
פסולת שלה נמדדת עמה. כמ"ש ביצה ל"ח ב' הבורר צרורות מגרנו של חבירו חייב לשלם לו דמי חיטין אלמא כי לא חסרו שהחסיר המדה כי נמדדת עמה:
מחוטב עציך. ור"ד ראשיכם שבטיכם זקניכם וגו' עד חוטב עציך שנמנו עם ראשי ישראל:
ונטעתם בארץ הזאת. לשון הפסוק בעמוס ט' ונטעתים על אדמתם:
התבן והמוץ והקש. ב"ר סוף פרשה פ"ג ע"ש:
נשקו בר. בר הוא תבואה ברורה שהוא עיקר עמל השדה שחביב על האדם שזוכה לזה:
כי הנה היום בא בוער כתנור. והיו כל זדים וגו' קש וגו':
תזרם ורוח תשאם. וס"ד ואתה תגיל בה':