פירוש מהרז״ו על קהלת רבה· רבי זאב וולף [מהרז"ו] איינהורן
פרשה א
פרק א
חזית איש. עי' ריש שי"ר וש"נ ומבואר ושם באריכות:
בקש ליתן להם. צ"ע איך שייך לומר שבקש ליתן להם ולא נמצא וכו' הלא ידוע שהיה עני ואיך יבקש דבר שאין ביכלתו לקיים ויתכן על דרך המעשה שהובא בתענית באשתו של ר' חנינא בן דוסא שנכנסה ליקח מרדה לרדות הפת שלא לשה ולא אפתה אלא סמכה על הנס וכן כאן נתן ידו לכיסו אולי ימצא בדרך נס ולא מצא בגשמיות אך המציא לו הקב"ה מלאכים בדרך פלא:
שתתן ידך ואצבעך. שיושיט ידו ויניח אצבעו עכ"פ עמהם שיהיה נראה כעוזר להם אך כוונתם היה שישאו אותו עם האבן ומ"ש נמצאו עומדים בירושלים משמע בלא עת שברגע עפו ופרחו לירושלים עם ר"ח ועם האבן כדרך מלאכים:
נכנס ללשכת הגזית. לשאול אצל הסנהדרין שיושבים שם מה יעשה עם החמש סלעים שפסק ליתן להם והושיבו לו שמה שפסק היה בטעות שאם היה יודע שהם מלאכים לא היה פוסק:
איש מהיר במלאכתו. במלאכת שמים בתורה ובמצות ומהיר במלאכת נדבת האבן ששיבבה וסידקה בעצמו ולכך שלח לו מלאכים שיעשו במהירות:
לבלווטוס. הוא איש גדול ונשוא פנים בפני המלך:
הוא נותן לי. פי' כי אין לשאול הרבה דברים כאחד כי אם דבר אחד אשר ישאל יפעול שיותן לו ע"כ טוב לשאול דבר כללי שכולל דברים רבים:
את החכמה והכל בכלל. החכמה היא התורה נקראת בתו של הקב"ה כמ"ש שמ"ר ריש פרשה ל"ג וכמ"ש משלי חי"ת ואהיה אצלו אמון בדמיון בת ומפורש שם שכל הטובות בכללה לי עצה ותושיה וגו' עושר וכבוד אתי הון עתק וגו':
חלום עומד על כנו. ואצל פרעה כתיב והנה חלום ופי' רש"י והנה נשלם חלום שלם לפניו והוצרך לפותרים. וכאן שהחלום מפורש ומבואר ואינו צריך לפותרים כלל בהכרח לפרש והנה חלום שנתקיים על כנו:
על מה מצויץ על מה נוהק. לא אמר מה מצויץ מה נוהק שהיה משמע שהיה מבין בציוץ העוף וכן בניהוק החמור מה מתכוונים ורוצים בציוצם וניהוקם אך לא כן הוא שאין העוף מוציא רק קול אחד תמידי בלי שנוי ואין לו בינה לכוון דבר בציוצו וכן החמור בניהוקו רק לפעמים הקב"ה עושה שליחות ע"י עוף ואז החכמים מבינים בציוצו על מה מצויץ וכן בחמור על מה נוהק כענין המעשה בגמרא בעיליש ברח ובזוה"ק מענין ניהוק חמורו של ר' פנחס בן יאיר שהיו מבינים על מה היה:
לגמרה של תורה. כי כל החכמה העליונה הנסתרת כלולה הכל בתורה אלא שכל אחד משיג לפי כחו והנביאים ובעלי רוח הקדש הכל בכח התורה אלא שאצל בעלי שכל פשוט הכל בהעלם ואצל בעל שכל האלקי הכל בגלוי וכמ"ש דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך דוק והבן:
מיד שרתה עליו רוה"ק. שאול כשנמשח שרתה עליו רוה"ק לגבורה ומלחמה ונצחון על נחש בני עמון. ודוד כשנמשח שרתה עליו רוח הקודש לגבורה ומלחמה ונצחון. אך שלמה שנמשח והתפלל על החכמה שרתה עליו רוה"ק על החכמה העליונה עד שאמר שלשה ספרים ברוה"ק ומ"ש מיד אינו כמשמעו אלא מכח רוה"ק ששרתה עליו מיד זכה שאמר ג' ספרים כל אחד בשעתו כמ"ש בשי"ר פסוק ראשון באריכות ובילקוט ריש קהלת:
נביאותם בעצמם. שהקב"ה מקרא שמו על הטובה ולא על הרעה ואף שכתוב אצל נבואות הקשות של ירמיה ועמוס כה אמר ה' ויהי דבר ה' על צד ההכרח לידע שהנבואה מאת ה' רק הקדים תיבות דברי ירמיה וכו' על הוכחה זו:
אירימיאה. עי' ויק"ר פרשה ל"ה סי' ה' ומש"ש בשם מוסף ערוך על תיבת אדרימון:
עמוס בלשונו. כבד בלשונו כחלו משא עמוסה על לשונו עי' ויק"ר ריש פרשה יו"ד:
פסילוסא. במ"ע בלשון יווני ערל שפתים מגמגם ונלעג לשון בערך עמוס ובערך פסלוס. וקרוב הוא ללשון הקודש פסל לך שפירושו קציבה וקטיעת האבן ממחצבו:
על שם שאמר אז יקהל. ד"א ופירוש אחר הוא כן הוא בהדיא בילקוט ריש קהלת בשם ר' יצחק ותחלה איתא שם דברי ר"פ בשם ר"א על מ"ש שדבריו נאמרים בהקהל ואח"כ דברי ר' יצחק על שם אז יקהל:
ואשרי עבדיך אלה. העומדים לפניך תמיד השומעים את חכמתך מ"א יו"ד:
שלש שמות. עי' במ"ר פרשה י' סי' ד' ובשי"ר פסוק א' שמ"ר פ' ו' סי' א בביאור:
אגור יקא למואל איתיאל. הם הכתובים במשלי ריש ל' דברי אגור בן יקה נאם הגבר לאיתיאל:
שאגור בד"ת. כמו זית איגורי ששמנו אגור בתוכו:
כספל הזה כו'. כשצריך האדם ממלא אותו וכשאינו צריך מפנה אותו ומערה ממנו המים כך שלמה כשהיה שלם עם ה' מילא אותו תורה וחכמה ואחר שהטו נשיו את לבו נתעלמו ממנו ד"ת וחכמה. וההפרש בין ג' הראשונים שלמה ידידיה קהלת ובין ד' האחרונים שהראשונים נקרא בהם בעת לידתו ושם שלמה היה קודם לידתו כמ"ש דה"א כ"ב ט' הנה בן נולד לך וגו' כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו ועל ידידיה מפורש ש"ב י"ב כ"ד כ"ה ויקרא את שמו שלמה וגו' וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה' ובקהלת מפורש כאן דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים וד' האחרונים ניתוספו לו אחר שזכה לחכמה וצ"ע שלא חשב המדרש הד' שמות האחרונים כסדר שחשב למואל שכתוב במשלי ריש ל"א קודם איתיאל שכתוב במשלי ל' ויתכן שסובר המדרש שהשם למואל ניתן לו קודם איתיאל שהמשא שיסרתו אמו היה בעת חינוך ביהמ"ק שאז ישן עד ד' שעות ושם איתיאל אח"כ שבשם למואל אמר לאל ולא גלה עדיין לשום אדם מה בלבו אך בשם איתיאל אמר כן לכל:
אתי אל ואוכל. לפרש מ"ש בריש משלי למ"ד נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואוכל שמ"ש לאיתיאל ואוכל הוא פירושו על שם איתיאל שאמר אתי אל שהש"י עמי ואתי תמיד ואהבתו בלבי תמיד ולא יתכן שיפתני יצר הרע לסור ממנו אך אוכל תמיד לנצח את היצר הרע:
נתלה בזכות עצמו. כמ"ש שיר השירים אשר לשלמה ולא נזכר כאן בן דוד אך אחר החטא כתוב בן דוד במשלי וקהלת כי שיר השירים אמר בילדותו כמ"ש ריש שי"ר וכמ"ש ברכות על פסוק שאמר חזקיהו לשלום מר לי מר שאמר לו וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי וכן כאן על שצירף לו זכות דוד אע"פ שהזכיר גם אותו ויותר נראה שצ"ל למען דוד עבדי בלא וא"ו כמ"ש מ"א י"א פסוק י"ג ופסוק ל"ד למען דוד עבדי:
בעשתרות באדרעי. וכשנהרג עוג נאבד שם אדרעי כי לא היה מקום מלכות רק לעוג אך ירושלים מקום מלכות לעולם ותפס שם אדרעי לדוגמא וה"ה לכל מלכי עובדי כוכבים הקדמונים שבטלו הם ומלכותם ועריהם מן העולם:
פרק ב
להבל דמה. ודעת המדרש שהבל פירושו אויר של חום והוא לשון חכמים במסכת שבת דבר שמוסיף הבל ושאינו מוסיף הבל:
ששופת שבע קדרות. כנגד שבעה הבלים שכתוב בפסוק זה הבל הבלים הרי ג' הבל הבלים עוד ג' הכל הבל הרי שבע ואם יוכפלו ז' הבלים יחד יתכן שיהיה בהם ממש ע"כ דורש באופן שאין בהם ממש והיינו שהקדרה התחתונה לבד חמה שכל מה שמוסיף עליה קדרה מתמעט חומה של עליונה עד שאין לעליונה שום חום:
ויעשם כצל. אין הכוונה שדוד בא לפרש דברי שלמה שהיה אחריו אלא הכוונה עלינו שאנו מוצאים דבר בדברי נביא אחד סתומים ואנו לומדים פירושו מדברי נביא אחר המפורשים. וגם באמת כל דברי תנ"ך נאמרו בסיני וכל נביא גלה דבר ממנו בזמנו ולמדים זה מזה ואין בהם קדימה ואיחור בנבואות רק במעשים:
יש בו ממש. פי' הרי הצל מתקיים כל זמן שהשמש כנגדו הרי הצל לאחריו ע"כ דורש על צל עוף הפורח ועובר ושמואל מוסיף עוד על צל דבורים פורחים כי העופות עכ"פ רואים מהם צל בעת פריחתם ויש עופות גדולים שעושים צל גדול אך הדבורים הפורחים בעבור קטנם ודקות כנפיהם אין ממש בצלם העובר:
ז' הבלים שאמר קהלת. פי' שאמר בפסוק ב' לבד מ"ש בכל ספר קהלת שהם רבים ומניתי בקונקורדאנציא יותר משלשים:
באסקפרסטני. לא הובא בערוך ובילקוט כאן ליתא רק בערוך ערך אספקיסין פי' בלשון רומי נכבד וחשוב:
פושט ידיו בביבין. נראה דצ"ל בביבין הם הצינורות של שופכין מקום רפש וטיט:
קופץ כגדי. בלא תועלת כלל רק מעשה שובב בשחוק:
בן עשרים כסוס. רץ לצורך ותועלת:
כחמור נתון עליו אוכף נעשה בעל מום לתורה ילקוט כאן:
הרי הוא כקוף. תמונת איש בלא דעת:
אע"פ שהוא זקן מלך. כמו בן שנה שדומה למלך וכמ"ש בן שנה שאול במלכו:
בשני יהי רקיע. סובר שרקיע זה אינו שמים שנברא בראשון אלא בריאה אחרת שמבדיל בין מים למים ואינו סובר כמ"ד יחזק הרקיע של יום ראשון ועי' ב"ר ריש פרשה ד' וסובר שהוא רקיע השני שבו המאורות וכל הכוכבים וצבא השמים ע"כ הביא עליו הפסוק ונמקו כל צבא השמים ונגולו כספר השמים וכל צבאם יבול:
והחרים ה' את לשון ים מצרים. הנה באמת חורבן המים והמים הוא בכלל פסוק שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה אלא תפס פסוק שמיוחד אצל מים ובילקוט כאן הגירסא בשלישי כתוב תדשא הארץ דשא וכתיב וכל עשבם אוביש:
אסף עוף השמים. וס"ד ודגי הים. ילקוט שם:
בששי נעשה אדם. ותחלה כתוב שבששי נבראו בהמה ורמש וכתיב אסף אדם ובהמה:
בשבת מאי אית לן למימר. איזה הבל יתכן לומר על שבת יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים ומתרץ שהבל של השבת הוא על העובר במזיד שחייב מיתה והוא דבר שאינו בנמצא כ"כ ובשוגג מתכפר בקרבן והבלו מעט:
אדם הראשון אמרו. ב"ר סוף פרשה כ"ב וש"נ ועי' פר"א פרק י"ט באריכות ועי' כל מאמר זה במדרש תהלים מזמור צ"ב עד ומה בראו בשביעי שבת חוזר ומסתכל כאן וכאן למצוא בו פגם ולא מצא אלא כולו קדושה ומנוחה אר"י אחר כן הסתכל וראה שאדם חוטא בה ומתחייב בנפשו אמר גם זה הבל הרי שבעה:
פרק ג
מה יתרון. ויק"ר ריש פרשה כ"ח וש"נ ומבואר כל הפסוק ומה שחסר מן הבאור כאן תמצא שם ומה שחסר שם תמצא כאן:
אלא בעמלו. כמו שדרשו על פסוק וכל חפצים אפילו חפצי שמים וכן אם היה כתוב בכל עמל אך עמלו כמו חפציך:
בעמלו אינו עמל. שזהו כוונת מ"ש מה יתרון לאדם בכל עמלו שאינו כדאי לעמול בו:
א"ר שמואל בר"י. לקמן פסוק שמח בחור:
יפה אמר שלמה. שהבחור שכחו עליו יכול התענג רק שישמור שיהיה בהיתר ע"פ התורה שלא יענש בו במשפט האלקי:
עמל תחת השמש. שתיבות שיעמול תחת השמש מיותרים שדי במ"ש בכל עמלו שהרי כל העולם הוא רק תחת השמש אלא שבא ללמדנו שהעמל והפעולה הוא תחת השמש אך היתרון הוא במה שהוא למעלה מן השמש אשר שם למעלה מתקבץ ממעשה האדם הטובים שכר טוב וכמ"ש להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא היינו אוצרות השכר שלמעלה מן השמש כנ"ל שלא יתכן שיהיה הבריאה רק למען העמל של תחת השמש שהרי אין בו יתרון כלל אלא היתרון הוא באוצר שלמעלה:
תחת השמש אין לו. כי' אם עמל בדברים שתחת השמש אין לו יתרון אך אם עמל בדברים שלמעלה מן השמש היינו בתורה ובמצות שנתנו מן למעלה מן השמים יש יתרון נצחי:
ר' לוי ורבנן. ר' לוי מיירי בעושים שלא לשמה שאז גדול עד שמים חסדך וע"כ אמר מה הנאה יש לבריות שאינם צדיקים ודיים שמזריח להם אורה של עוה"ז ורבנן מיירי בעושים לשמה שאז גדול מעל השמים חסדך וזהו שאמר דיים שאני עתיד לחדש פניהם כגלגל חמה והיינו למעלה מן השמים מאור שלמעלה וכמ"ש ויק"ר פרשה למ"ד סי' ב' שהראשון משבעה כתות צדיקים לעתיד הוא כגלגל חמה ולשניהם פי' הפסוק מ"ש מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול הוא שאלה מ"ש תחת השמש הוא תשובה שהשמש הוא השכר והיתרון:
ועורך שולחן וכו'. וכל זה על ידי השמש כמ"ש ממגד תבואות שמש ויתכן שמ"ש לאדם פי' הקב"ה כמ"ש ב"ר ריש פרשה כ"ז ופי' מה שכר אתה נותן להקב"ה על עמלו שעמל כ"י למענך בשמש:
תני ר' חייא. עי' מ"כ ועי' ראב"ן סי' פ"ו:
שיעמול לרוה. לקמן פסוק גם זו רעה חולי ומה יתרון:
חפיה הוא. בזיון ובושה הוא מענין ופני המן חפו:
תלת מאה מתלין. על שהיו יודעים שלש מאות משלות מענין ערמת השועל ע"כ בכל עת שאמרו מענין משלות אלו אומר בלשון שלש מאות משלות שועלים:
לא כן אמר שלמה. ומה שכתבתי על הפתח אחר שמחתך מות וכו' אין זה מלבי כי דברי שלמה המה:
מאחר שדור הולך. פי' שכל אנשי הדור ימותו א"כ אין יתרון:
אבא בר קפרא. אבא פי' רבי כמו אבא יוסי:
שאינו שלך. שאין אתה רוצה להנות ממנו וכמו שאמר לפני מותו שלא נהנה מן העוה"ז כאצבע קטנה:
והבאתם את עומר. וכל הענין הדרשה על שהעומר והתבואה צריכים לרוח ולשמש וכתיב מה יתרון לו שיעמול לרוח מה יתרון תחת השמש:
פרק ד
דור הולך. דור הוא ששים רבוא כמ"ש דברים א' ל"ה הדור הרע הזה וכמ"ש עוד תהלים צ"ה ארבעים שנה אקוט בדור ודורש גז"ש שגם מ"ש כאן דור הולך פי' דור הולך מן העולם ודור בא לעולם בעת אשר זרח השמש ובא השמש הוא יום והלילה עמו שכל עת שהשמש זורח וכל עת שהשמש שקוע ובא הוא מעת לעת:
שמשקיע ראשון הוא אחרון. שמשקיע בכבשן למטה ועליו שאר הקדירות וכשמעלה הקדרות תחלה מעלם מה שלמעלה ואח"כ מה שלמטה בכבשן וכן המתים שמתו בראשונה היו צריכים לעלות באחרונה והכבשן משל לשאול וזהו דור הולך מן העולם הוא הדור שבא והכוונה הולך ראשון ובא ראשון:
מחצתי ואני חוזר ומרפאן. וזהו ואחיה מחצתי. סנהדרין צ"א:
והתחתונים מתו בעוה"ז. ב"ר פ"ב סי' ב' ועל אחת גזר טירודין ועי' ב"ר פ' י' סימן ד':
אין מיתה כל עיקר. שיבטל אותה מחיצה ודעת ר' אבא שלא יבטל המחיצה לגמרי אלא ירפא אותה שלא יהיה צער וצרה בעולם רק הכל בנחת רוח ושמחת עולם:
רבי עקיבא קיים. שהיה דורש במקרא קוצי אותיות וזהו הייתי קורא לפניו:
שלשה סלי עולם. אגב שאמר עם שלשה גדולי עולם אמר על אלו קלי עולם שבאמת היו הגדולים שבדור זה ובעלי רוה"ק:
כבית דינו של משה. שמחוייבים כל ישראל לשמוע להם וכמ"ש ר"ה סוף פרק ב:
היו טובים מאלה. שהחכמים של זמנים הקודמים היו גדולים וטובים מהחכמים של דור זה וס"ד כי לא מחכמה שאלת על זה שבאמת אינם טובים כנ"ל:
יהוידע היה נגיד לאהרן. והלא יהוידע היה הרבה דורות אחר אהרן:
בכבודו של צדיק בקבר. הם הדורות שמימי יהושע עד ימי עזרא נחמיה שבוודאי בכל דורות דוד ושלמה ושאר הצדיקים עשו ג"כ סוכות אלא כתב כן לכבוד עזרא ונחמיה בימיהם:
בן פנחס בן אלעזר. בן אהרן הכהן הראש. הוא עזרא עלה מבבל וכבר אמר עזרא בן שריה למה אמר עוד הפעם הוא עזרא אלא לסמוך הוא עזרא לע"ש הכהן הראש הוא עזרא שעזרא הוא הכהן הראש אפילו על אהרן ע"פ מדה י"א סדור שנחלק הכהן הראש הוא עזרא:
והארץ הולכת. שמ"ש דור הולך פי' הולך ומת ובטל מן העולם והיה ראוי שיבטל הארץ בשביל הדור וכמ"ש כי שמים כעשן נמלחו וארץ כבגד תבלה וגו' וישועתי לעולם תהיה היינו לצדיקים וכן כאן ודוק וכמ"ש לכבודו בראתיו יצרתיו אף עשיתיו אלא על שבני אדם אינם כולם צדיקים ע"כ גזר עליו מיתה מחטא אדם הראשון:
ואין עץ אלא תורה. והרי הובטחו צדיקים שיתקיימו יותר משמים וארץ כמ"ש כי שמים כעשן נמלחו וגו' וישועתי לעולם תהיה היינו לצדיקים ואיך אמר כימי העץ ע"כ דורש על התורה הנצחית:
תורה בשביל ישראל. ב"ר פרשה א' סי' ד' מחשבתן של ישראל קדמה ע"ש:
שנבראו בזכותן. פי' בזכות עצמן וזהו והארץ לעולם עומדת אלו ישראל כמ"ש בסמוך ועי' ב"ר פ"א סי' ד' מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר:
מלכות נכנסת. לפרש מ"ש דור הולך ודור בא על דור של מלכיות הקדומות בבל ומדי וכו':
מייתי לה מהדין קריא. מביא ראיה מפסוק זה שישראל נקראים ארץ:
אתם תקראו ארץ חפץ. כמו הארץ הטובה כל טוב יוצא ממנה לחיים של בריות כך הצדיקים כל טוב לומדים מהם לקיום העולם:
ברא ארץ לדוגמא. וע"כ קרא לבני אדם בשם ארץ:
מה היא עומדת. שאין עמידה שייך אלא על רגלים ואחר ישיבה והליכה ע"כ דורש עומדת א"ת עומדת אלא מעמדת:
תפקידיה. מה שמפקידים ומניחים בתוכה הם המתים שהיא שומרת וכמ"ש פר"א סוף פרק ל"ד וארעא תפקידיה תפליט:
מזונותיה. מה שזורעים בה שומרת ומגדלת:
לפי שבעוה"ז. על שדורש לעיל פסוק כי כימי העץ דורש כאן סוף הפסוק ומעשי ידיהם יבלו בחירי:
פרק ה
וכי אין אנו יודעים. דאם כפשוטו הלא הכל רואים שהוא כן עי' ב"ר פרשה נ"ח סי' ד' ושם מבואר כל הענין:
אבא יוסי איש טריא. עי' שי"ר סוף פסוק מים רבים:
האהלה שרה אמו. שהיא מלאה מקום שרה ומ"ש האהלה מלשון עד ירח ולא יאהיל. לשמש שם אהל:
עתניאל והוא יעב"ץ. מבואר שם בב"ר פרשה נ"ח ועי' שי"ר סוף פסוק כולך יפה רעיתי:
גלגל חמה וכו'. ב"ר פרשה ו' סי' ו':
בוער כתנור. וליהט אותם היום הבא וכל זה מרומז במ"ש וזרח השמש ובא השמש:
פרק ו
אל דרום ביום. עיין רש"י בקהלת פסוק זה:
הרוח הזה. ב"ר פרשה כ"ד סי' ד' ויק"ר ריש פרשה ט"ו וש"נ ומבואר:
קוזמיקון. במ"ע פי' דבר של כל העולם ע"ש עוד בערוך קוזמקרטור שסמוך לו שם. קוזמינן בלשון יוני עולם:
פרק ז
ומהיכן הארץ שותה. ב"ר פרשה י"ג סי' ט' יו"ד ע"ש וכאן מסדר תענית ט' ע"ב:
שוחקין את המים. שיתחלקו לטיפות טיפות:
מסוסא וכו' כדקין וכו'. צ"ע במאי פליגי ומה טעם כל אחד:
דאמר ר' יהושע. ושם בב"ר סי' ד' הגירסא אמר ר' הושעיא:
כמין תיבה. שם בב"ר הגירסא כהדין תוכי' והם שמות של נהרות:
שהמים לא היו מהלכים. פי' שהמים לא היו מניחין את הספינה לילך ויתכן שאותו מקום פתוח לתהום ע"כ היו המים מתגלגים שם ובולעים כל המים לתהום וע"כ היו להמים שבאותו מקום טבע ההמשכה והבליעה:
אמרין ליה מים בולעין הן למים אמר לון. כל זה מיותר ובילקוט ליתא אלא גרסינן מה הן אפשר כל הנחלים:
בולעין הן. פי' שיש מקומות בים שבולעין וכמ"ש לעיל נכנסה הספינה למקום שלא היו מהלכין:
על דעתיה דרבי אליעזר. שסובר שהעבים שותים תמיד ממי אוקיינוס וזהו טעם מספיק שעל כן אין הים מלא ואיך מרומז זה כאן ודורש א"ת שבים אלא שואבים שבמקום שבאים לשם הנחלים הגדולים שם העבים שואבים תמיד נמצא לר"א שלשה טעמים שאין הים מלא. אחד שהעבים שואבים. ב' שהנחלים חוזרים כפשוטו. ג' שהמים בולעים ומרומז ג"כ שבתיבת שבים שואבים שהמים עצמם שואבים ולדעת רבי יהושע שני טעמים שהנחלים חוזרים ושהם בולעים:
מוציא חכמתו מלבו. שמלמדה לאחרים ואז מוציא מלבו חכמתו וע"כ אין הלב מתמלא:
ת"ל שם הם שבים ללכת. שבזה שמוציא חכמתו מלבו אינו משכח שהחכמה חוזרת למקומה:
ד"א כל הנחלים. הדברים כפולים כי החכמה והתורה הכל ענין אחד אלא שהמאמר הראשון העתיק ממקום אחד והמאמר הזה ממקום אחר בשינוי לשון:
מטרונה אחת. עי' ברכות נ"ז ילקוט דניאל סי' ב' וילקוט כאן ונראה שהתשובה שהשיב עדיין אינה בשלימות שלא רצה לכנוס עמה בדברים כל כך שאמיתת התשובה הוא שהחכמה אלקית אין לה שיעור כמ"ש ארוכה מארץ מדה וכל מה שיחכם האדם אינו כי אם מפתח ומדרגה לחכמה שלמעלה הימנה ודוק והבן:
ממניינם אינם חסרים. שאשר הבטיח להם שירבו לא יתקיים בהוספת אחרים עליהם אלא מה שירבו מעצמם:
שכל מי שאינו. יבמות נ"ד ילקוט ישעיה נ"ד:
הן גור יגור. בשעה שהיו ישראל גור אז יגור ואח"כ אפס מאותי כשיהיו אותי לע"ל אז אפס:
מאן גבי. מי יהיה אתי וס"ד מי גר אתך עליך יפול הוא פירוש של רישא דקרא הן גור יגור:
במקום שהוא. שיודעים ומכירים אותו מאז קודם ביאת המשיח שנאמר והיה בשבט אשר גר וגו' אתו שם תתנו נחלתו:
לימות המשיח. היינו לעולם הבא הנ"ל:
מכנף הארץ. אותם שהיו חבויים בכנף וסתר הארץ מהם זמירות שמענו וכמ"ש יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצי ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך הרי מ"ש מכנף הארץ זמירות שמענו ג"כ הכיונה על אותם שיחיו:
עומדים צפופים וכו'. אע"פ שהיו עומדים צפופים אעפ"כ היו משתחוים רוחים הרי שאינה מתמלאת שאפילו היו כפלי כפלים ברבוים היו ג"כ משתחוים רווחים הרי שאינה מתמלאת ועי' ב"ר פרשה ה' סוף סי' ז':
מהו דין דכתיב. עי' פסחים קי"ט:
א"ר ירמיה בן אלעזר. מאמר זה הובא באמצע מאמר של ר' ישמעאל בר"י לפרש דברי ר"י בר"י עד א"ל מהו דין דכתיב לאכלה ולשבעה ובא לפרש מ"ש כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה לאכול ולשבעה ולמכסה עתיק שכבר אמר בראש הפסוק והיה סחרה ואתננה קודש לה' ע"כ דורש מ"ש עוד הפעם כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה מלשון חרסה אצל שמשון בטרם יבא החרסה האומר לחרס ולא יזרח שהשמש קורא חרס שהיושבים לפני ה' בראשונה במלכות יחודש פניהם כפני חמה. ומ"ש ולשבעה כמ"ש ויק"ר פרשה למ"ד סי' ב' שובע שמחות א"ת שובע אלא שבע שמחות שלעתיד יהיה שבע כתות של צדיקים ופניהם דומה לחמה וללבנה וכו' וכן כאן לְשִבְעָה לְשִבְעָה ע"ש בויק"ר כי כן הוא וזהו שאמר וכשם שחדש פניהם היינו מתיבת סחרה ולשבעה כך לענין הלבושים שיחדש להם וזהו ולמכסה וכמ"ש בזכריה על יהושע כהן גדול והלבש אותך מחלצות חלוקה דרבנן וזהו ולמכסה עתיק של עתיק יומין כמ"ש ועתיק יומין יתיב וגו' לבושיה כתלג חיור:
אריסקינון. צ"ל סמסריקון כנ"ל בדברי ר' ירמיה:
פרק ח
הדין עובדא. איכה רבתי פסוק ויגרס וכו' נשיתי טובה:
מה הן. אם עבר והקדישם לשמים מה יעשו עמהם:
לאבדן מותר. בתמיה מאחר שכבר הקדישם איך מותר לאבדן:
כל באיה לא ישובון. אלא ישארו לעולם ברשעתם וא"כ למה הוצרך לכתוב ולא ישיגו ארחות חיים ע"כ בהכרח לדרוש על פי מדה ט' לא ישובון ואם ישובון לא ישיגו ארחות חיים ויקשה הרי מפורש אם אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה והם ב' כתובים מכחישים ע"כ בהכרח לפרש ולא ישיגו אורחות חיים בעוה"ז אבל יחיו לעולם הבא:
שלחי מינאי בתריה. המינים שלחו לר' יונתן שבא לבקש תלמידו מהם:
כך אמרין ליה עד פרחין בתריה. כל זה מיותר וכפול בסמוך אלא גרסינן שלחו מינאי בתריה אמרין ליה רבי גמול כו':
שהיתה מלאה אבנים טובות. אולי הכוונה על לבו וכליותיו שיהיו מלאים חכמה ודעת ועתה נתרוקנה וכמ"ש לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת וכתיב הרחק מעלי' דרכך וכנ"ל אצל ר' אליעזר:
מטהרים לו את הטמא. הדבר שנראה לו טמא הם מודיעים לו את האמת שטעה ומטהרים והוא יגע למצוא טעם הדברים ונחלש כחו כי התורה מחלשת כחו של אדם ולבסוף יזכה שילמוד תורה הרבה וזהו כל הדברים יגעים בתחלה אך בסוף לא תשבע עין לראות ולא תמלא אוזן משמוע מה שיזכה כמ"ש כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם:
על ידי שהיו הוגין. שעל שהיו כל הדברים יגעים שנתייגעו הרבה על התורה ועל המצות ע"כ זכו שלא תשבע עין לראות מראות הנבואה ולא תמלא אוזן משמוע ברכות ונחמות:
סדקו של פתח. כמ"ש פתחו שערים ויבא גוי צדיק וגו' וכתיב פתחו לי שערי צדק וגו':
ראו ומתן שכרן לא ראו. שראו דברים שאדם יכול לראות הם דברי עולם הזה אך לא ראו מתן שכר של עוה"ב עין לא ראתה ודרשה זו ע"פ מדה ט"ו:
לבעלי תשובה. כדעת ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן בסנהדרין צ"ט ופליג על ר' אבהו דאמר במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד:
פרק ט
הדורות מתכנסין. במ"ש לעיל בפסוק כל הנחלים שהמתים שיחיו עתידים לומר שירה:
שירו לה' שיר הדש. וס"ד ישאו מדבר ועריו וגו' ירונו יושבי סלע מראש הרים יצוחו ותרגם יונתן על המתים שיחיו שיאמרו שירה:
יורדי הים. מאחר שכתוב מקצה הארץ שפי' מקצה הארץ עד קצה הארץ למה פרט יורדי הים הרי הם בכלל קצי הארץ ע"כ דורש על דורו של משה שירדו לים ועלו ואמרו שירה כמפורש בתורה ובתיבת יורדי מרומז ג"כ תיבת דורו וכמ"ש אז ישיר משה ודרשו במכילתא פסוק זה אז שר לא נאמר אלא ישיר נמצינו למדים תחיית המתים מן התורה שגם אז ישיר משה ובני ישראל:
למה נקרא שמו חזיר. עי' ויק"ר סוף פרשה י"ג ותבין כאן:
שעתיד להחזיר לבעליה. וזהו מה שהיה הוא שיהיה:
עתיד הזאב וכו'. פי' שעתידים החיות לעבוד את הצדיקים לעתיד לבא וכמ"ש אצל נ"נ וגם את חיות השדה נתתי לו לעבדו ומאחר שלא נתקיים בעוה"ז עתידין להתקיים לימות המשיח ורבנן סוברים כשמואל שאין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד:
מוציא כרוז ומכריז. כל זה צ"ע מה דורש ומנין לו ושני כרוזים למה:
וגנזה לעתיד. וזהו מה שהיה הוא שיהיה שכל דבר חידוש שהיה בעולם לשעה עתיד להיות לימות המשיח. תחש וקרש שבת פרק ב':
כגואל ראשון. וזהו מה שהיה הוא שיהיה:
פסת בר בארץ. חתיכת בר ופי' פת לחם מלשון פתות אותה פתים וס' ות' קרובים במבטא ומתחלפין:
פרק י
כתיב ויתן ה' אלי. לקמן פסוק ויתרון ארץ:
סלע צרורה בכנפיו. בכנפי בגדו. וכשהסלע מונח איזה ימים בבגדו עושה רושם בבגדו ומקום טוב להניח שם סלע תמיד וכענין האשה שפורפת על המטבע שאם נפלה סלע הראשון בהכרח לה להניח אחר במקומו ובלבד שיהיה שוה לראשון לא גדול ולא קטן ואז מונח יפה והנמשל נפלא מאד ששמענו וקבלנו התורה מסיני ואז נתקע התורה בלבבנו ונעקר היצה"ר מלבבנו רק כשאמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה התחילו להיות למדים ושוכחים וחזר יצה"ר למקומו כמ"ש כל זה בשי"ר פסוק ישקני. ומי שירצה לזכות לתורה צריך לשום תמיד אל לבו מעמד הר סיני וכאשר ישמע מרבו יצייר בנפשו שקבלה מלאכי השרת ממשה בסיני וזהו שהיו רגילים לומר משה שפיר קאמרת ובאופן זה היו מצליחין לנצח היצה"ר והצליחו בלימודם ואם יצליח בציור זה באמת כמו התנאים ר"א ור"י שבעת שעסקו בתורה היה האש מלהט סביבותם כעיקר התורה שנתנה באש והיא המדרגה היותר גדולה שאפשר שיוכל לדמות כמו שהיה אז במעמד הר סיני וכשחושב שמדמה בציור יותר גדול ממעמד הר סיני בוודאי טועה ותועה הוא משתבש ואם יקטין הציור לא ידמה לראשונים שכל מגמתם היה לדמות כאלו קבלו בסיני דוק והבן זה:
שהנביא מקנטרן. למה אינם שומעים את הנבואה שלו הלא מסיני קבל וזה מעת היותה שם מעת שנתנו בסיני:
שלא נבראו בו קינים. כוונתו לפסוק ה' בפרשה מ"ח שם ואגיד לך מאז בטרם תבא השמעתיך וגו' השמעתיך חדשות מעתה וגו' עתה נבראו ולא מאז והפסוקים מכחישים עצמם תחלה אמר ואגיד לך מאז ואח"כ אמר עתה נבראו ולא מאז ומכריע שעיקר הנבואה מאז בסיני ואח"כ אמר השמעתיך חדשות מעתה ולא מאז למה כי עתה נבראו הקינים הם הכלים של קבלת הנבואה וזהו גם מאז לא פתחה אזניך וזהו הקינים וזהו שאמר כאן ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו היינו עתה נבראו ולא מאז ע"כ עתה שלחני. דוק בשני הפסוקים שמלמדים זה על זה וזהו כוונת המדרש:
פרק יא
זה דור המבול. כמ"ש ב"ר פרשה ל"ג סי' ה' מפסוק ישכחהו רחם מתקו רמה עוד לא יזכר שנשכח זכרם מן העולם וזהו אין זכרון לראשונים. ובערך דור המבול נקראו הסדומיים אחרונים שלא יהיה להם זכרון כמ"ש חז"ל על אלו ואלו שאין להם חלק לעוה"ב ולא יעמדו בדין ומ"ש עד שיהיו לאחרונה פי' שדור המבול והסדומים לא יהיה להם זכרון עם אותם שיהיה להם הויה וקיום לאחרונה וכמ"ש בכל הנביאים ובדניאל ודורש תיבת לאחרונה גז"ש על ישראל:
אלו המצריים. כמ"ש לא תוסיפון לשוב בדרך הזה וכדומה והעמלקים נצטוו למחות את שמם שלא יזכרו:
ועל מי נאמר למחות. נ"ל דצ"ל ועל מי נאמר עם שיהיו לאחרונה כמ"ש בדרשה הקודמת ודורש על ישראל כנ"ל שהם יקיימו מ"ש תמחה את זכר עמלק:
כמה נסים. ד"א אין זכרון וכו':