אור ברסלב

פירוש מהרז״ו על במדבר רבה· רבי זאב וולף [מהרז"ו] איינהורן

פרק יד

פרק יג

פסקה א

לי גלעד ולי מנשה. דקשה למה פרט מנשה ואפרים ויהודה הלא דוד משל על כל השבטים ואיך שייך לזה מואב סיר וגו' ולמה פרט שגלעד שלו והלא כל ערי ישראל שלו ע"כ דורש שהם דברי רוה"ק לדרשה:

תמן תנינן. משנה ריש פרק חלק:

ויעתר לו. ומאחר שנעתר לו בהכרח שסלח לעונו ע"י התשובה שעשה כמפורש בד"ה שם:

בלעם דואג ואחיתופל גיחזי. אעפ"י שהיו חכמים גדולים גדולי הדור בלעם נביא ועל דואג מפורש ושם איש מעבדיו וגו' נעצר לפני ה' היינו לעבדו ולהקריב קרבנות ושמו דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול וכן באחיתופל כתוב כאשר ישאל איש בדבר אלהים וגיחזי שמש את אלישע הנביא ושלח על ידו להחיות המת ואם לא היה אדם גדול לא שלח על ידו אלא שכל אלו לא היו תוכם כברם וכמ"ש כי רעות במגורם בקרבם:

ובאת דמות דיוקנו. על שכל ענין זה היה מאנשי כנה"ג ואינו נזכר בתנ"ך אין זה רק דברי קבלה שקבלו זה מזה ואין לבקש בזה סמך בפסוק אך דברי חז"ל שמספרים מה שהיה בימי הנביאים בהכרח שיש לו רמז על פי דרשת חז"ל בפסוק:

יצאה אש מבית ק"ק. על שבנה הביהמ"ק שעיקרו הוא ק"ק והוריד האש מן השמים והוריד השכינה וכבוד ה' אל בית ק"ק ע"כ יצאה האש משם להמליץ בעדו:

חזית איש מהיר. שמ"ר ריש פר' י"א ובריש שי"ר פסיקתא פר' ו' סימן ב':

המעמך ישלמנה. וכי אתם תשלמו שכר לצדיקים כי תפסקו דין על עולם שאינו שלכם מי יש לו חלק בה ומי אין לו חלק בה כי מאסת לומר אלי לא יביאו שם כי אתה תבחר מי ראוי לשם ומי אינו ראוי לשם ולא אני ובירושלמי איתא שאמר להם כן הב"ק על כל הד' שמנו במשנה שלא הסכימו מן השמים:

חוץ מבלעם. שלא למד תורה ומצות ולא קבל ולא עשה אבל כל אלו קבלו ולמדו ועשו ועי' פר"א פר' י"ז בקיצור ד"ר פר' ג' ריש סימן ב' ברמז וילקוט תהלים ס':

שמת ברמות גלעד. מ"א כ"ב ע"פ מדה ז' וי"ז וכן כל דרשות אלו ועל פי מדת ממעל ודרך קצרה:

זה מנשה בן חזקיה. ב"ב סוף כ' וריש כ"א:

זה ירבעם. שם י"א כ"ו. אפרתי שבא מאפרים וזהו אפרים מעוז ראשי:

דקא אתי מיהודה. כמ"ש ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי וגו' שדרשו בסנהדרין ק"ו על אחיתופל ממ"ש מיודעי שפי' קרובי וכמ"ש הלא בועז מודעתנו ולנעמי מודע גם ראיה דאתי מיהודה ממ"ש בש"ב ט"ו י"ב וישלח אבשלום את אחיתופל הגילוני יועץ דוד מעירו מגילו וכתוב ביהושע ט"ו נ' בין ערי יהודה וגושן וחולון וגילו גם היה אביה זקנה של בת שבע אשתו כמ"ש בש"ב סוף כ"ג אליעם בן אחיתופל הגילוני הרי שהיה מיהודה מיודעו וחותנו:

שלקה על עסקי רחיצה. של נעמן שציוה אלישע הנביא שירחץ בירדן ויטהר וכאשר רחץ נשאר צרעתו בנהר וכשקלל את גיחזי בצרעת נעמן היינו שהצרעת שרחץ בנהר ידבק בו ומה שקראו מואב על שהיה גדול ואב בתורה וכדלקמן סימן זה אצל נעמן שנקרא מואב על שם אבי:

אנשי דמים ומרמה. ובכלל זה אחיתופל וכמ"ש בתהלים נ"ב על דואג גם אל יתצך לנצח וגו' ושרשך וגו' וכדומה פסוקים שמקלל שונאיו:

לפלש להם. לפתוח להם דרך ושביל מפולש ופתוח בלא מסטין שזו אע"פ שהרשיעו בסוף עכ"ז הרי תחלה למדו הרבה תורה וקיימו הרבה מצות וזהו זכותם ומ"ש ביחזקאל ל"ג י"ג באמרי לצדיק חיה יחיה וגו' ועשה עול כל צדקותיו לא תזכרנה עוד ובעולו אשר עשה בו ימות היינו שיקבל העונש על חטאותיו אך לא לטורדו מעוה"ב וזהו עלי פלשת אתרועע דאי כפשוטו איך התרועע עם פלשתים הלא כל ימיו נלחם בפלשתים ע"כ דרשו פלשת מלשון לפלש. ע"פ מדת ממעל בלשון המשנה וברייתא מבוי מפולש וכדומה ודורש ע"פ מדה ט' על שישאלו אותו למה אתה מקרב מה שרחק דוד כמבואר במ"ש תחילה לי גלעד ועל זה ישיב עלי פלשת:

תמן אמרי. המדרש הוא אגדת א"י ותמן בבבל אמרו ודרשו באופן שהשאלה והתשובה מרומז בפסוק זה עצמו עלי פלשת אתרועע ופלשת הוא פלשתים וע"פ מדה ט' וי"ז פי' דוד שהרע לפלשתים ואם פלשת אתרועע ומ"ש עלי פי' עלי לישב ולתרץ ואתרועע מלשון רוע תרוע הארץ מענין שבר ורעה ומלשון רע ואוהב שהוריש לישראל גת שהוא מפלשתים וכמ"ש ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים ודרשו שמתג האמה הוא גת שיש במתג אותיות גת והתירוץ עלי לעשותם רעים אהובים:

על המשוחים. שעתידים לעמוד ולהושיע את ישראל לעתיד:

והקמונו עליו שבעה רועים. וס"ד ושמונה נסיכי אדם עי' שי"ר סוף פסוק אני חומה ורישא דקרא אשור כי יבא בגבולינו כמ"ש ב"ר פר' ט"ז סימן ד' שכולם נקראו על שם אשור:

ויראני ארבעה חרשים. ובפסוק הקודם והנה ארבעה קרנות וגו' אלו הקרנות אשר זרו את יהודה וגו' עד ויבוא אלה החרשים להחריד אותם פי' שהחרשים הם המושיעים יחרידו את הקרנות ודורש החרשים ע"פ מדה י"ז שמפורש במקום אחר שיבואו באחרונה ועל אליהו מפורש בסוף מלאכי הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' וכן המשיח מדוד כמ"ש כמה פעמים בתנ"ך ועל אפרים ובנימין ומנשה כמפורש לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו פי' שבעת הישועה יהיה הגבורה על ידי אלו:

זה משוח מלחמה. עי' ב"ר פר' ע"ה סימן ו':

בכור שורו. ור"ד וליוסף אמר:

שולף מנעלי. שליפת המנעל הוא מורה שרוצה לנוח ואינו צריך עוד לצאת חוצה היפך מ"ש נעליכם ברגליכם ופירש במכילתא ביוצאי דרכים ועי' ד"ר פר' ג' סימן ב':

פורה דרכתי. עי' כל הענין בפסוקים באריכות:

לא היה דעתי מיושבת. אלא נכון לצאת לדרך לפלטין אחר:

מדבר בדוד. כפשוטו שדוד אמר כן על עצמו על פי מדה י"ז שמפורש שגלעד וכו' לא היו שלו ועל זה אמר לי גלעד שיהיו שלי וכו':

ולאשר בבית שאן. ובית שאן ממנשה כמ"ש שופטים א' ו' ולא הוריש מנשה את בית שאן ועל זה אמר לי מנשה:

אלא אחי אחר לדוד. וזהו מ"ש בד"ה א' כ"ז י"ז ליהודה אליהו מאחי דוד והיל"ל אליהו אחי דוד מהו מאחי דוד שהוא לבדו נשאר מאחי דוד:

אל נחש מלך. כמ"ש שמואל ב' י"ב אשר עשה אביו עמדי חסד ואינו מפורש שעשה עמו חסד ודרשה זו מוכרחת שהרי כתוב וינחם את פני מלך מואב הרי שהיה מואב אוהב לדוד על שבא מרות המואביה שעל כן האמין דוד את אביו ואמו ומשפחתו שיהיו אצלו מפני שאול ולמה נהפך להם לשנוא והרגם אלא על שלא נזכר עוד דבר מאביו ואמו ואחיו בהכרח שנשארו אצל מואב שלא יצאו מאתו רק אח אחד כנ"ל ע"י נחש מלך בני עמון כנ"ל וע"כ נהפך למואב לשונא ונקם מהם בעת שמצא ידו היינו כשהיה מלך על כל ישראל:

כי ששה חדשים. וזהו מליצת אשליך נעלי שנח וישב שם ולא יצא עד שנקם:

ד"א לי גלעד עד הרי אליהו. תנחומא כאן סימן כ"ח:

אלקנה שמהר אפרים. כמ"ש בריש ש"א מהר אפרים ושמו אלקנה:

הרי חנניה מישאל ועזריה. שהיו מיהודה כמ"ש בריש דניאל ויהי בהם מבני יהודה דניאל חמו"ע:

בנעילת גרונו. ע"י חבל של התליה וזהו נעלי:

ויקומו וגו' ויריעו. וזהו עלי פלשת התרועעי מלשון ויריעו ומ"ש חלש מיד גבור אעפ"י שמפורש כתוב עליו כמה פעמים שהיה גבור גם קודם שנלחם עם גלית כמ"ש בדברי דואג יודע נגן וגבור חיל וגו' עכ"ז נגד גלית לא היה גבור בטבע רק נצחו בישע אלהים שהלבישו רוח גבורה וגם דרך כלל היו ישראל חלושים נגד פלשתים הגבורים וע"י דוד ותרועה זו נודע גבורת הקב"ה שמגביר חלושים:

בארבע שהקריבו. ויק"ר פר' כ"ב סי' ל"ו:

השמר לך פן תעלה עולתיך. בכל מקום אשר תראה כי אם אל המקום אשר יבחר ה':

הנה אלפי הדל. במנשה:

ובן כומרים. הוא יואש אביו שעמדה האשרה והבמה בביתו והפר שהקריב גדעון היה מוקצה לקרב על הבמה והאשרה היה לעבודת כוכבים:

ושור נעבד. צ"ע מנין להם שהיה נעבד ואולי דורשים מ"ש קח פר השור אשר לאביך שאביך עובד אותו וכמ"ש את מזבח הבעל אשר לאביך:

והלא המשכן היה שם. זה צע"ג שהרי יהושע היה אז בגלגל ובגלגל היו הבמות מותרות כמ"ש זבחים קי"ב במשנה וכמ"ש בויק"ר שם והקריב בשעת היתר אך האמת יורה דרכו שסובר שענין הר עיבל היה קודם גלגל וכמ"ש בהדיא סוטה דף ל"ו וכ"ה בס"ע פרק י"א שמיד שעלו מן הירדן באו מיד ע"פ נס באו מיד להר עיבל ואח"כ באו לגלגל וא"כ ביום זה היו עדיין בזמן אוה"מ שבמדבר שהיה באיסור במה אף בשעת פירוקו וכאן סובר שענין הר עבל שביהושע ח' אחר גלגל ויריחו אין מקומו כאן אלא ביהושע ד' קודם גלגל ויריחו שע"פ מדה י"ז דורש כאן מדה ל"ב שמפורש בתורה בפרשת תבא והיה ביום אשר תעברו את הירדן וגו' ובנית מזבח לה' אלהיך בהר עיבל (ובמדרש שם ובירושלמי מגילה פרק א' סוברים שהיו כסדר שכתוב ביהושע והיה באיסור במות והותר ע"פ נביא וטעם פלוגתתם בפסוק וכתבת עליהם את כל דברי התורה אם שייך לפסוק הקודם והיה ביום אשר תעברו וכדעת המדרש כאן וכמפורש ביהושע ח׳:ל״ב ויכתוב על האבנים וגו' או שהוא שייך לאחריו לפסוק והיה בעברכם ולא כתב ביום ודו"ק. ועי' לקמן בסמוך וצ"ע):

איש איש מבני ישראל. ויקרא י"ח ג' ואל אוה"מ לא הביאו:

כאשר צוה משה יהושע ח':

למה הקריב דוד באיסור במה. זה צע"ג וכמו שהקשו הרד"ל והרש"ש זצ"ל ובהכרח לומר שמ"ש הותרו הבמות היינו ליחיד שכל יתיד היה מותר לו לבנות במה לעצמו ולהקריב אך קרבן שהציבור חייב בו אסור להקריב במקום אחר רק במקום הבמה הגדולה ודוד לא הקריב בעבור עצמו כ"א בעבור הציבור כמ"ש לעיל פר' י"א סוף סימן ז' שגבה המעות מכל ישראל והיה לו להקריב בגבעון ובזה יעלה ארוכה וישוב גם לאשר הקשינו לעיל בסמוך על יהושע שאף לדעת שהיה בזמן גלגל היה אסור לו להקריב קרבנות הציבור ועכ"ז הדברים שכתבנו לעיל מיוסדים שהמדרש של ויק"ר פר' כ"ב סובר שם בהדיא שיהושע היה מקריב בעת המשכן בגלגל וכאן אמר בהדיא והלא המשכן היה שם וכתוב בתורה איש איש מבית ישראל שאין זה אלא על אוה"מ שבמשכן שבמדבר:

אלו ג' אומות. שחושב כאן בתהלים ס' הם מן האומות שאסר לישראל כשיצאו ממצרים אדום ומואב ופלשתים וגם את בני עמון אסר עליהם אלא דכאן לא נזכרו וצ"ע שהרי מפורש בכתוב שהכה לג' אומות אלו אך הענין כמ"ש בב"ר פר' ע"ד סימן ט"ו שהותרו לדוד על שהם פרצו הגדר תחלה ומותר להנקם מהם ואחר הנקמה נאסרים כבתחלה ולעתיד יותרו הג' הנ"ל והנה פלשתים מפורש ביהושע י"ג ג' חמשת סרני פלשתים וגו' עד אנכי גורשם לפני בני ישראל שבימי משה היה נכדו קיים ובימי יהושע כבר עברה השבועה שלא היה נכדו קיים (ועי' פר"א סוף פרק ל"ו שלא הותרו פלשתים לדוד עד שלקח מהם מתג האמה של ברית יצחק וכן יבוסים שלקח מהם העורים והפסחים של ברית אברהם ע"ש באריכות) והמדרש הביא פסוק מישעיה גם על פלשתים על שכאן הוזכרו כל הג' יחד ועפו בכתף פלשתים ימה וגו' אדום ומואב משלוח ידם וגו':

זה שמואל שהקריב באיסור במה. פירושו כאשר כתבתי לעיל על שהקריבו קרבן ציבור והיה צריך להקריבו בנוב ועוד שאפילו ביום לא היה יכול להקריב קרבן כזה שנעשו בו ג' אסורים ועי' ויק"ר פר' כ"ב סימן ג':

ויהי ביום השביעי. ז' להתחלה שהתחילו להקיף וז' לימים של עולם שהתחילו ביום ראשון לשבוע וזה השביעי הוא שבת וכן הוא בס"ע פרק י"א ועי' עוד לקמן פר' כ"ג סימן ו' ועל זה שואל מנין שזה השביעי היה בשבת אולי התחיל ביום ג' ומ"ש שביעי היינו שביעי להתחלה הוא יום ב' בשבוע וכדומה ותירץ ולא חללו שבת שבהכרח חללו שבת שהרי הקיפו שבעת ימים רצופים כמפורש בקרא וא"כ יותר טוב לפרש שמ"ש ביום השביעי ומ"ש א"ר יהושע צ"ל אמר יהושע שהיה בשבת ממש ע"פ מדת ממעל או גז"ש קודש קודש שזהו הטעם מה שהחרים השלל לה' וגירסת התנחומא ועוד דבר אחד עשה יהושע מדעתו שהחרים השלל קודש לה' אמר יהושע וכו' ולפי גירסא זו ענין אחר הוא ואינו שייך למעלה והעיקר חסר כאן שהקב"ה צוה לו שיחלל השבת כמ"ש ויאמר ה' אל יהושע וגו' עד וביום השביעי תסבו את העיר שבעה פעמים וכן הוא בתנחומא:

כעיר הנדחת. שאם בעבור שבת לבד היה די להקדיש השלל לה' ולא להוסיף באילול שבת להחרים משור וחמור וגו' אלא שדנם כדין עיר הנדחת (ולפי זה יתכן שסובר שאין הכרח לומר שיום הז' היה בשבת אלא שעכ"פ אחד מיום הז' שבת היה):

ראשית עריסותיכם. במדבר ט"ו כ' שמצות חלה בתחלה אז מיד בבואם ספרי שלח לך פסקא ק"ט ורש"י בחומש על כן עשה יריחו בדמיון חלה לכיבוש הארץ ולהרגילם במצות חלה ותרומה:

מדבר בנשיא אפרים. על שחלל שבת שהקריב קרבנו בשבת אלא שעשה ע"פ הדיבור ובעבור דרשה זו הביא פסוק לי גלעד וגו' ואפרים וגו' ואגב דרש כל הדרשות הנ"ל ועי' לעיל פר' י"ג סוף סימן ב':

פסקה ב

מי הקדמני ואשלם. ועי' כל זה ויק"ר פר' כ"ז סימן ב' וש"נ:

מי שאין לו. ועושה יותר מכחו וקודם שיש לו בעצמו נמצא שמקדים לעשות קודם שנותן לו הקב"ה:

שמעצמו הכיר להקב"ה. עי' ב"ר פר' ל"ט סימן ג':

מדרכיו ישבע סוג לב. וס"ד ומעליו איש טוב ודורש כאן מלשון סיגים דרכים רעים של יצר הרע וכן ישולם לו שישבע כפי דרכו שבחר בו וכמ"ש משלי סוף א' ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו:

מחוקי צפנתי אמרי פיו. מחוק עצמו בלא מלמד:

לדעתו מאוס ברע. לדעת עצמו בלא מלמד ובפסוק הקודם הנה העלמה הרה ויולדת בן ואמר ישעיה כן לאשת אחז שהיא תלד בן וזהו יחזקיה בן אחז:

ומלך המשיח. לא הביא פסוק ע"ז ויתכן שכוונתו ע"פ בישעיה נ"ב י"ג הנה ישכיל עבדי היינו שמעצמו ישכיל ובאותו ענין שם נ"ג פסוק י"א מעמל נפשי יראה ישבע בדעתו יצדיק צדיק וגו':

העליונים והתחתונים שלי הם. ובני אדם בגדו בי והרחיקו ונתנו הממשלה להשמים עצמם ממני ואתה השבתם אלי שידעו ויכירו שהם שלי על כן אני מקנה לך שמים וארץ מדה כ"מ וזהו ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ שאברם קונה שמים וארץ וזהו מי הקדמני להקנות לי שמים וארץ ואשלם לו להקנות לו שמים וארץ:

אתה מוצא באברהם. ב"ר פר' מ"ח סימן יו"ד וש"נ ומבואר:

לעתיד לבוא מנין. כאן בשיבוש ושם בב"ר הגירסא הרי במדבר בארץ כנען מנין כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים לעתיד לבוא מנין והיה ביום ההוא יצאו מים חיים וכאן מביא פסוק אחר אבל צ"ל כמו שם וכמ"ש עוד כאן במאמר זה לקמן:

רחצו רגליכם. מטינופת עבודת כוכבים עי' ב"ר פר' נ' סימן ד' ורש"י בחומש:

סכותה לראשי ביום נשק. שהגין עליהם בסכות שלום בעת מלחמת כנען:

שלח לחמך על פני המים. קה"ר פסוק זה דף ק"ג ב':

מה שאין יחיד מקריב. שאין דוחה שבת אלא קרבן ציבור קבוע ונכלל בלשון זה שהקריבו הנשיאים דברים שאין היחיד מתנדב כמ"ש לעיל פר' י"ג סוף סימן ב' על חטאת וקטורת וכאן רבותא שאפילו בשבת נתקרב ונתקבל תנחומא כאן סוף סימן כ"ח:

פסקה ג

דבקו שערים זה בזה. שבת דף ל' שמ"ר ריש פר' ח' בא"א במ"ר פר' ט"ו סימן י"ג בא"א עי' מש"ש:

כ"ד רננות. הכוונה שבד"ה יש בתפלה זו כ"ד תיבות של רנה תפלה תחנה והכ"ד הוא מ"ש וככלות שלמה להתפלל ובמלכים שם יש הרבה יותר מכ"ד פעמים ועל שעיקר הדרשה הוא מפסוקים של ד"ה מביא פסוקי ד"ה וכ"ד רננות כנ"ל ובגמרא דידן ובירושלמי תענית פרק ב' הלכה ב' הגירסא כ"ד רננות ולא גרס פסוקים ובירושלמי בהדיא שהכוונה על לשונות של רנה ותפלה ותחנה עיין שם. ומ"ש דבקו שערים הוכיח כן ממ"ש בתהלים שאו שערים וגו' ושאו פתחי עולם משמע שבהם תלוי והם המעכבים שנסגרו ולא פי' איזה שערים ע"כ בהכרח לדרוש על שערים של ק"ק מקום הארון וזהו ויבוא מלך הכבוד השוכן על הארון כשאמר שלמה קומה ה' למנוחתך אתה וארון עוזך אז אמר שאו שערים והנה כתוב וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה וכו' וכבוד ה' מלא את הבית משמע שזה נעשה על ידי כלות התפלה ולא על ידי כ"ד רננות היינו פסוק האחרון אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך וא"כ מ"ש קודם התפלה ויביאו הכהנים את ארון ה' וגו' ההכרעה ע"פ מדה ל"ב שמקומו אחר התפלה או על פי מדת כלל שאחריו מעשה מדה י"ג מל"ב מדות שאינו אלא פרטו של ראשון ועי' לקמן פר' ט"ו סימן י"ג ותנחומא שם:

מהו בנה בניתי. היה די שיאמר בניתי ועי' שמ"ר פר' נ"ב סימן ד' מדרש תהלים כ"ד כל הענין והגאוה על שאמר בניתי והדרשה של בנה הוא ענין אחר:

לכך נאמר שאו שערים. שייך לתחילת הענין שמכאן שדבקו שערים זה בזה:

והיתית וגו' ושומת. והיל"ל והביאו ושמו אלא שמעצמה הובאה ומעצמה הושמה היינו ע"פ ה' בנס ששלח מלאך ומ"ש שנדמה המלאך בדמות אריה יתכן שדורשים כן מתיבת וסגר שדרשו במכילתא על פסוק סגר עליהם המדבר אין סגר אלא חיות רעות שנאמר וסגר פום אריותא וכן הוא בב"ר פר' ל"ב סימן ח' ויסגור ה' בעדו שהקיף התיבה באריות וכן כאן שלח מלאכי וסגר שהמלאך נדמה כמו אריה:

שנתעכב לה הענן. וזהו הכבוד שחלק לה שהענן בו כבוד ה':

שיבא הארון מסוים. מצויין וניכר בין כלי המשכן:

אין רוכבים על סוסו. שמ"ר ריש פר' ח':

שכן ה' לאדוניו. נתראה אליו עי' ב"ר פר' פ"ו סימן ה':

פסקה ד

תני מעשה בר' יוחנן ב"ב. מכילתא בא פ' ט"ז בריש חגיגה בבלי וירושלמי:

לקבל שכר למביאיהם. שם ושם הגירסא ליתן שכר למביאיהם ובמכילתא שם לקיים מ"ש ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר פי' למען הגדיל השכר בצדקו ציוה מצות רבות ומסיים שם עוד אמר להם איזה דבר חידוש יותר מזה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לדבר בלתי היום אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן עזריה יצא מחלציך אין הדור יתום שר' אלעזר ב"ע שרוי בתוכו:

את ה' האמרת היום. שבח שוה לשניהם שמ"ש ומי כעמך ישראל גוי אחד אמר דוד כן ברוה"ק היינו בשם הש"י:

דברי חכמים כדרבונות. לקמן פר' ט"ו סימן כ"ב פסיקתא פר' ג' סימן ב' ובסוף קהלת רבה ובירושלמי סנהדרין פרק יו"ד וכל דרשה זו מיוסדת ע"פ מדה כ"א דבר שהוקש לשתי מדות אתה נותן לו כח היפה שבשתיהן:

להביא חיים לעולם. שעל ידי חרישתה התבואה גדלה:

מטולטל. שאין לו קביעות מקום אף דת אין להם קביעות חלילה. ת"ל וכמסמרות נטועים שהם קבועים בכותל במקום אחד הרי שנמשלו דברי חכמים לדרבן לענין החיים ולמסמרות בענין הקביעות:

חסר ולא יתיר. שהמסמר ברוב הימים מתחסר שמעלה חלודה ת"ל נטועים שנדמה לנטיעה שמתגדלת תמיד ואף שהנטיעה ג"כ סופה לירקב הרי מעלה נטיעות אחרות תחתיה וכן העוסק בתורה מתגדל ונעשה כמעיין המתגבר אלא שהנטיעה אינה חזקה ע"כ נמשלה למסמר ג"כ לענין החוזק והקביעות:

האיך אני למד תורה. הלא הכל בספק ואין דבר ברור:

מרועה אחד. רועה זה משה שפרנס את ישראל כרועה במדבר מ' שנה וכמ"ש לקמן סימן זה במ"כ מרועה נוטריקון משה רבינו עליו השלום:

וידבר אלהים את כל הדברים. שהאוסר מביא ראיה ממקום זה והמתיר מביא ראיה ממקום אחר אלו ואלו דברי אלהים חיים וההלכה ע"פ רוב וכך היא דרכה של תורה:

כלשון הזה וכו'. במכילתא מקום מאמר זה בריש הדרשה כאשר כתבתי ובריש חגיגה כמו כאן:

המשנה קרא אותו מרדע. אהלות פר' י"ו משנה א' האיכר עובר ומרדע על כתיפו במלמד הבקר שופטים ג' ל"א להציב הדרבן ש"א י"ג כ"א:

כשהוא משמרם. שכתוב מסמרות בשי"ן שמאלית לדרוש משמרות ושמורה ג"כ:

ומשתרשים בכל הגוף. כמ"ש באבות כל שמעשיו מרובים מחכמתו דומה לאילן ששרשיו מרובים וענפיו מועטים וכו':

נכנס לתלמוד. בית התלמוד לבית המדרש ומלמד תורה ברבים:

ושאר כל הימים מדבריהם. ואיך יברך כמו על של תורה ותירץ שדברי חכמים כמו של תורה וכמ"ש ולא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך:

סתומה. כמ"ש והיו לטוטפות ולא פירש איך ומה וכן פרי עץ הדר ולא פירש:

וכלה סימנים. אין פירושם נגמר במקום אחד רק עניה במקום זה ועשירה במקום אחר והתיבות נדרשים לגז"ש ובכל המדות:

ויותר מהמה. הכוונה מסיפא דקרא עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר וכמ"ש בסמוך:

מהו מהמה. ובפסיקתא שם הגירסא מהומה נכנסת בך ובקוה"ר מפורש יותר וכאן דורש מהמה נוטריקון מה מה וכמ"ש ארוכה מארץ מדה וגו' וכמ"ש חז"ל אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמסין ושמים וארץ יריעות אין מספיקים לכתוב תורה שלמדתי מרבותי:

מסיר יצה"ר. שיזכה ללב בשר ועי' פסיקתא פר' א' סימן ג' מהו כל בשר כל מי שבשר יצרו בעוה"ז וזהו מ"ש כאן יגיעת בשר:

בי שרים ישורו. ודורש בשר מלשון שר שיבא למדרגת שר כי תיבת בשר מיותר שהיל"ל ולהג הרבה ביגיעה ע"כ דורש ע"פ מדת ממעל ומדה י"ז ומדה ט':

כדור של בנות. שאם כפשוטו היל"ל כדרבנן ע"כ דורש כדור בנות נוטריקון ודרשה זו העתקה ממקום אחר:

כח של ברזל. זהו שאמרנו בריש הסימן שכל דרשות אלו ע"פ מדה כ"א שהוקש לב' וג' מדות:

משמרות. שכתוב בשי"ן שמאלית:

משמרות כהונה. ד"ה א' כ"ד וכ"ה ע"פ מדת מנגד:

הקיש דברי סופרים. במ"ש בעלי אסופות הם הסופרים שאספו דברי תורה ונאספים לבית הועד ולביה"מ ומאספים תלמידים כמ"ש לעיל בדרשה הקודמת שדורשים כ"ד ספרים כמספר המשמרות:

כנגד ה' ספרי תורה. שתקנה של סנדל המסומר היה לזכר גזירה של אומה רשעה שעמדה על ישראל לבטל התורה וע"י סנדל המסומר נהרגו המונים מישראל על כן תקנו באופן מספר התורה:

הם ערבים לשומעיהם. כנטיעה זו ואם לאו כמסמרות נוטריקון כמס מרות ממוסמסים ומרים צלמות ולא סדרים:

אם שמוע תשמעו. שמיעה כפולה שמע מקטן כשומע מגדול שמע מגדול כשומע מסיני מפי הקב"ה וכמ"ש בסמוך:

ויזכור ימי עולם. וס"ד איה המעלם מים את רועה צאנו:

הרי הוא אומר. הביא דרשה זו לכאן שדומה לדרשה הקודמת בשבח החכמים:

המתמנים על הצבור. שרוה"ק שורה עליהם כמו השופטים הקדמונים שבספר שופטים:

ויעצם את עיניכם. וס"ד את הנביאים:

מה ברכה זו. עמק מלא מים המים מכסים על מה שבתוכו:

בבתי מדרשות. על שער בת רבים שמקום בתי דינים נקרא שער כמ"ש ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ובועז עלה השערה ושם נקבצים תלמידים:

כמגדל לבנון. כשעושה התורה ומגדלה ומלבין דברי' צופה פני דמשק יצפה פני אלי' שכתוב בו דמשק:

זכרו תורת משה. כשתזכרו ותעשו התורה יבא אליהו שסמוך לו פסוק הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא.

אין קץ. לא יהיה לו קץ הימין:

ולהג הרבה. כשלוהג הרבה חוץ מן התורה מתיגע בהם שנופל ואין בו כח לקום ונשאר טמון בעפר ואינו ננער מן העפר:

כהדה דתנינן. בריש פרק חלק:

תדע לך מיעקב. פסיקתא שם:

ראשון לכל דבר. ב"ר פר' צ"א סימן ה':

גדעון בן יואש. כמ"ש שופטים ו' ואלפי הדל במנשה וכמ"ש לעיל בסימן א':

דגל מחנה אפרים. במדבר ב':

ירבעם בן נבט. אפרתי מ"א י"א כ"ז וכדלעיל בסימן א':

יהוא בן נמשי. אותיות מנשי:

פסקה ה

מן וישת על ראש. מן תיבת וישת והיא בכלל ולא חשב תיבות וישלח ישראל את ימינו כי עדיין לא היה ניכר שכוונתו על אפרים דווקא עד ששת כפו על ראשו:

שעל ידי חכמתו. שע"י שדיבר דברי חכמה בלשונו לפרעה אמר לו נבון וחכם כמוך אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי.

יוסף דומה לאביו. ב"ר פר' פ"ד סימן ו' עי' מש"ש שם:

מה יעקב נולד מהול. כמ"ש איש תם שלא היה צריך תיקון וביוסף כתוב אלה תולדות יעקב יוסף שהיה דומה לו בתולדתו כן הוא בתנחומא מקץ סוף סימן ג' ובילקוט בראשית סימן ט"ז:

מצער עיבורה. כמ"ש ויתרוצצו הבנים בקרבה וברחל כתוב ותלד רחל ותקש בלדתה:

זה אחיו מבקש להרגו. יעקב כמ"ש יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב:

זה נגנב שני פעמים. אצל יעקב כתוב שתי פעמים גנבה ועפ"י מדה יו"ד שנגנב שתי פעמים צאן ממנו ביום ובלילה וביוסף כתוב שתי פעמים גנבה שאחיו גנבוהו מאביו והמדנים סוחרים גנבוהו מן הבור וכמ"ש בספר הישר באריכות:

זה השביע בנו. יעקב השביע את יוסף שיקברנו עם אבותיו וכן השביע יוסף לאחיו:

אחת שהיא חשוב. כמו אחד העם שפירושו חשוב שבעם וכן לעיל פר' י"ג סי' י"ג פר אחד שאין בעדרו כמוהם וכו' ע"ש:

ויקרא בהם שמי. ושם אבותי אברהם ויצחק:

וישחטו שעיר עזים. ויטבלו הכתונת בדם:

פסקה ו

אני פי מלך שמור. עי' לקמן פר' ט"ו סימן י"ד:

יהיה עליון על ציווי. וזהו על דברת שבועת אלהים ועל לשון עליון כמ"ש ואל על יקראהו יחד:

אשר לא יקום. ארור אשר לא יקום וארור הוא שבועה:

ודכוותיה איש אמו ואביו תיראו. ועכ"ז רק באופן שלא יסתרו ד"ת ולכך סמך אחריו ואת שבתותי תשמרו ולא ישמע לאב ואם בזה:

מכעסו. דורש מפניו מכעסו כמ"ש פני ילכו ודרשו המתן עד שיעבור פנים של זעם וכמ"ש מפני זעמך וקצפך וכן וצלם אנפוהי וכתוב שם והתמלא חמה ומ"ש תלך פי' שתלך בעצתו כי הליכה שייך בעצה וע"פ מדה י"ז דורש כאן מדה ט' וכן אל תעמוד ג"כ ע"פ מדות אלו א"כ מ"ש בדבר רע שלא תעשה דבר רע שזה כבר נכלל במ"ש תלך ותעמוד אלא פי' מחמת דבר רע שהוא מפחידך:

באשר דבר שלטון. עי' שבת דף ס"ג א' מדרש תהלים מזמור פ"ג הצדיקים אומרים להקב"ה מה תעשה אומרים לו קום והוא קם כ"י כמ"ש קומה ה' עתה אקום אומר לו אל תישן כ"י והוא מתעורר שנאמר ויקץ כישן ה' ע"ש שמאריך בזה על ידי מי ע"י שומר מצוה שמתפלל להקב"ה ועושה רצונו:

ומי יאמר יאמר לו. לשון שאלה והתירוץ הוא שומר מצוה שהשומר מצוה הוא מתפלל ואומר להקב"ה מה שיעשה לו:

נחת עמהם במדת רחמים. פי' נהוג עמהם כמ"ש נחית בחסדך:

החכם עיניו בראשו. רואה את הנולד וכמ"ש בהדיא ירושלמי סוטה סוף פרק ח' אר"מ כתוב החכם עיניו בראשו והכסיל במה ברגליו וכו' החכם עד שהוא בראשו של דבר הוא יודע מה בסופו ע"ש העתקנו בב"ר פר' צ"ח סימן ד':

במלאות ספקו יצר לו. כשיתמלא מעשיו מה שיש סיפוק בידו לעשות אז יצר לו שישולם ענשו: ודורש והולך הפסוקים שאחר פסוק אני פי עד פסוק אין אדם שליט וגו':

רבה עליו. שרעתו רבה ומתמלא סאתו והיינו זהו לפי פשוטו ועוד דורש ע"פ מדה ז' וי"ז על דוה"מ:

מה שיהיה. וס"ד כי כאשר יהיה מי יגיד לו:

כשיבא. יום הדין:

ואם יבא לומר. פי' שאם יבא לומר בשעת הדין שיארכו לו שיעשה אז תשובה שאינו יודע אם יספיקו בידו לעשות תשובה וכאשר יהיה הדין מי יאמר לו שיקובל תשובתו שבוודאי לא יקובל אחר גזירת דין:

ד' מיתות. סקילה שריפה הרג וחנק:

אין אדם שליט ברוח. להוציא ממנו לנשום בעת לכלוא את הרוח שעת שיכלא ויסגור הרוח בגופו ויחנק ומ"ש הדומות לה כמ"ש בסמוך:

מיתת סייף. שהוא על ידי שליחות כמ"ש צא הלחם וכתוב שם ויחלוש יהושע וגו' לפי חרב וגם בתיבת משלחת עצמה כלול מיתת חרב כמ"ש ויעש שלח לרוב ומגינים:

וכל עושי רשעה קש. ולהט אותם היום הבא היינו שריפה וכתוב כאן רשעה וכאן שכתוב ולא ימלט רשע את בעליו ולא פירש מה יעשה לו ועל פי גז"ש של תיבת רשע הרי מפורש שריפה:

ובטלו ד' מיתות. סנהדרין ל"ז כתובות כ"ט וכל דרשה זו הובא דרך אגב של דרשה שניה על יוסף ששייך כאן:

את האלהים. אני ירא ועי' ב"ר פר' צ"א סימן ז':

לא נתבהל מפנאי הבית. לא דרש תיבת מפניו על הכעס כמו בדרשה הא' כי כאן לא היה כעס רק פיתוי של תאוה גם היל"ל מפניה לשון נקבה וכן מ"ש יחפוץ דורש על האלהים שכתוב תחלה שבועת אלהים שאם עליה היל"ל תחפוץ לשון נקבה ואין לפרש מפניו מפני הבעל אדונו שהרי מפורש כתוב שהתבהל מפניו כמ"ש הן אדוני על כן דרש מפניו על פנאי הבית שלא היה שם איש וא"כ היה לו לירא שתהפך הדברים עליו כמו שהיה באמת:

ותאמר להם לאמר. וגו' בא אלי לשכב עמי הרי שדברה עליו שקרים בסוף ומן הסתם הגזימה תחילה שתעשה לו כך:

תוכן העניינים

פירוש מהרז״ו על במדבר רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה