אור ברסלב

פירוש מהרז״ו על במדבר רבה· רבי זאב וולף [מהרז"ו] איינהורן

פרק ט

פרק ח

פסקה א

הה"ד ועיין נואף ויק"ר פר' כ"ג סימן ו'. וס"ד לומר לא תשורני עין וסתר פנים ישים:

עובר בשוק בזונה מדבר שם כמ"ש תחלה לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה. ועי' תנחומא כאן סי' ד' כל הענין:

ונאוף פרצו שע"י ניאוף פרצו מעשה ידי יוצר שצר העובר בדמות הבעל ועכשיו צריך לצור בצורת הנואף:

משל לארכיקיטין. עי' ב"ר פר' כ"ד ושם מבואר ובתנחומא כאן סי' ה':

קטאריקוס. פי' במ"ע גובה מסים ומעניש ושם בב"ר הגירסא שנעשה גבאי ופי' שהארכיטיקוס נעשה גבאי וקאטאדיקוס:

ותשכח אל מחוללך. דורש מלשון מחולל ומוליד וזהו מ"ש אני בראתי אתכם וא"כ היל"ל בוראך ע"כ דורש עוד מלשון מחילים ומערות ע"פ מדת ממעל:

ומשקרין בי איני רואה. פי' ואתם אומרים איני רואה:

הה"ד איש איש וגו' ומעלה בו מעל וכמ"ש לעיל פר' ח' סי' ה' אין מעילה אלא לשון שיקור ומביא ראי' על מ"ש ומשקרין בו:

פסקה ב

לשנים היא זקוקה. שלבה לשנים לנואף ולבעל וע"פ מדה י':

שכופרת בשנים. ד"א ודרשה אחרת על מ"ש איש איש:

שהפקיד גופו גוף האשה שהיא קנוי' לו ויותר נכון לגרוס גופה שמחוייבת לשמור גופה שיהי' מיוחד רק לבעלה:

שהקב"ה נקרא איש. לקמן פר' זו ריש סי' מ"ה:

ומעלה בו מעל. שתי מעילות עפ"י מדה י'. עי' לקמן סי' ח':

כופרת בפקדון. דורש סמוכין שכתוב למעלה איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל בה' ופירושיו שיכפור בפקדון וכמ"ש בסוף ויקרא נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון וכמ"ש לעיל פר' ח' כמה פעמים אשר שני הפרשיות ענין אחד:

והרי דברים ק"ו. על שכאן בסוטה אינו מפורש וכחש בפקדון ושם מפורש ודורש ק"ו כאן משם:

ואת ברית אלהיה שכחה על הקב"ה שעל זה אמר כאן איש איש כנ"ל:

נשפך היין. אל תהי' מקפיד בתוך ביתך להריב עם אשתך אם יקרה איזה נזק בבית:

למי שגבר את הוי גבר. למי שאתה אדון ומושל היינו על אשתך בענין האישות הראה עלי' שולטנותך בכל יכולתך:

פסקה ג

הוי שוי לבני אנשא. הוי כרוב אנשים שמסתפקים בנשותיהם וכנגד הנואף אמר:

שנזדקק לה. שפיתה אותה לזנות עמה ויחד לה מקום ושעה שיתייחד עמה:

אלא מי גרם לך כל הצער הזה על שאת גס רוח ואינך מסתפק באשתך כרוב בני אדם:

פסקה ה

מה כתיב למעלה. עי' מ"ש לעיל פר' ח' סי' ח':

שהיתה חולה. שהיתה הרה וחולה:

האפייטרוס. פי' במ"ע בלשון יוני רופא הסוסים והבהמות:

וכיוה אותה. שכך היה צריך לרפואתה:

שכתוב בו לצבות בטן. וכמ"ש לקמן פר' זו סי' ט' ברמז ובסימן י"ט בפי' שפסוק לצבות בטן מדבר בנואף ופסוק בתת ה' את בטנך צבה מדבר בנואפת:

הולידה פרשת מצורע. שאם לא ישמור דיני הצרעת כראוי סופו להוליד בנים נואפים ויענשו ביסורי מות ופרשת גזל הגר אינו מפסיק שפירושו שיחטא בזה ובזה:

פסקה ו

נואף אשה. מ"ש עוד הפעם נואף אשה וגו' מיותר והכוונה שתחלה מביא הפסוק דרך כלל ואח"כ מתחיל לדרוש בו:

לא יוכל לתקן. וס"ד וחסרון לא יוכל להמנות. קהלת רבה פסוק זה דף פ"ו חגיגה דף ט' ב':

על הערוה פנויה. בתו אמו ואחותו וכדומה.

לוה רשע ולא ישלם. משמע שבשעת הלואה הוא רשע שיש לו ואינו צריך ללות אלא שחומדם לעכבם לעצמו ושלא לשלם אם לזה כיון הפסוק הלא בעל כרחו ישלם ע"פ הממשלה ואם אין לו אינו רשע ע"כ דורש ע"פ מדה ט' לוה רשע דבר שלא יוכל לשלם. וזה כולל גם בענין ממון שלוה ברמי' ממון הרבה:

דיניסטיס. עי' שמ"ר פר' כ"ט סי' ט' וריש פר' ל"א:

פסקה ז

ונתתי לך. הכוונה כמ"ש בריש סי' הקודם. וס"ד והייתי לך לאלהים:

בעשרת השבטים ובשבט יהודה. שלענין העונש נחלקו לשנים וזהו בנים:

שעל עבירות שניהם. על אשר עברו על השמיעה ועל העשיה ע"כ גלו:

על אשר לא שמעו בקול ה'. היינו כל התורה. ולא שמעו ולא עשו כנגד נעשה ונשמע:

שירחקו הזנות. שמרומז בתיבת דרכך כמ"ש ריש קדושין באריכות ובפר"א סוף פרק י"ב ואין דרכך אלא דרך חתנים:

אל תקרב אל פתח ביתה. היינו בעריות שאפילו דרך אישות אסור וגם היחוד אסור עמה וכמ"ש לא תקרבו לגלות ערוה:

ותקריבי ימיך. וס"ד ע"כ נתתיך חרפה לגוים וקלסה לכל ארצות:

כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כחה לך:

ויבוא מלך בבל. וס"ד ויושב בערי שומרון:

בעצב תלדי בנים. וכמ"ש דברים כ"ח בניך ובנותיך נתונים לעם אחר וזהו בבית נכרי:

שהיו מסריחין. קדושין דף ע"א:

נשי עמי תגרשון. ובעשרת השבטים כתיב כמ"ש שם האמור בית יעקב:

אלא העולים. וכמ"ש איכה רבתי פסוק עוללים הלכו שבי לפני צר. אז ויצא מן בת ציון כל הדרה:

יסדת עוז. וכמ"ש עוז והדר לבושה:

ברוב עם. יתכן שדורש ברוב מלשון רביא שמילדי העם הדרת הקב"ה וכן הרובין:

כי חלק. דברים ל"ב ט':

אלעזר הוליד. ד"ה א' ה' י' ומונה שם כ"ד דור זה אחר זה נמשכים כשלשלת וכחבל:

השלשלת באה כך. שלשלת היוחסין צריכה להיות כך דור אחר דור בלא הפסק:

וטמאת את הנחלה. בא לפר' מ"ש בעבור טמאה תחבל וחבל נמרץ שהנואף מטמא ומחבל את החבל של יעקב חבל נחלתו:

מעי מעי אוחילה קירות לבי הומה לי וגו' שתיבת לי מיותר אלא שמתמה למה רק לי בימי עלתה כך ולא בדור שלפני:

כי אויל עמי. וס"ד בנים סכלים המה וגו' פי' שזהו תשובה על דברי ירמיה שבימי דור שלפניך היו עדיין מכונים בשם עמי אע"פ שהוא אויל ובשם בנים אע"פ שהם סכלים עד אי לזאת אסלח לך בניך עזבוני כשהם עדיין בניך אעפ"י שעזבוני עכ"ז אסלח לך אך ואשביע אותם וינאפו וגו' סוסים מזוינים וגו' העל אלה וגו' אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי אינם מכונים עוד בשם עמי ולא בשם בנים רק גוי כזה:

כחשו בה'. פסוק י"ב הוא בקאפי' ה' אחר פסוק סוסים מזוינים וגו' העל אלה וגו' והמדרש מקדימו והכוונה שאצל פסוק וכחשו בה' לא כתוב שיפקוד ויתנקם והוא בכלל אי לזאת אסלח לך אך לא אל הניאוף דוק בפסוקים:

עלו בשרותיה. לאויביהם אמר כך שיעלו ויחריבו אותם ואמר הטעם כי לא לה' המה כי בני זמה הם. ורחוק הדבר מאד לומר שדורו של מנשה שהעיד הכתוב מ"ב כ"א ויתעם מנשה לעשות את הרע מן הגוים אשר השמיד ה' מפני ב"י שלא היו נואפים אלא הכוונה שדורו היו עדיין בני אבותם הם דורו של חזקי' אביו שהי' דור צדיק והם עצמם לא היו ממזרים אך בדור של אחר מנשה היו ממזרים מן הדור של מנשה ודוק:

פן ישבעו. עתה חוזר לדרשתו שהתחיל בריש הסימן מפסוקי משלי פן ישבעו זרים כחך ועצביך בבית נכרי שיגלו בעון הזנות:

כי ה' אלהיך מתהלך. אימתי הוא ה' אלהיך ומצילך מאויבך ונותנו בידך בזמן שיהיה מחניך קדוש מן הערוה שלא נראה בך ערות דבר אך מכלל הן אתה שומע לאו שאם יראה בך ערות דבר לא יתהלך בקרב מחניך ולא יצילך אבל יתן אותך ביד אויביך ע"פ מדה ט':

בין הקידוש לניאוף. בסוף סדר קדושים בפסוק ז' והתקדשתם וגו' ושמרתם את חוקותי ובפסוק ט' אשר יקלל את אביו וגו' ובפסוק יו"ד ואיש אשר ינאף ודורש שהוא דבר הלמד מענינו שע"י הניאוף באים לקללת אב ועי' לקמן סי' י"ב:

ומה הם חוקים שאמר לפני פרשת עריות שתיבת חוקותי כלל והעריות הם הפרטים של החוקות ואחר פרשת עריות בסוף קדושים כתוב ושמרתם את כל חוקותי:

וגונב איש ומכרו. ואח"כ כתוב ומקלל אביו:

שניהם נאמרים בעונש. שעונש אחד לשניהם מות יומת וכן העונש של גונב נפש:

ענש הכתוב מי שבא. שהעריות גורמים שיבוא הוולד לידי קללת אב ואם ויחטא חטאת מות אף כי לא יומת כי אין איש יודע אשר זה הוא אביו. וצ"ע א"כ היה לו לענוש כן אצל כל הפנויות שאינם עריות על שהולד יבוא להכות ולקלל אביו ואמו ויתכן שהממזר מעריות הוא עז פנים ויכול לבוא לידי כך ולא הבא מן הפנויות כי יש בו בושת פנים ולא יבא לידי כך:

והיה מחניך קדוש. וס"ד ולא יראה בך ערות דבר:

אין בודקין. קידושין דף ע"ו:

שום תשים. דברים י"ז ט"ו:

בבני אשר. ד"ה א' ז' מ' כל אלה בני אשר וגו' והתיחשם בצבא וגו':

ונתתי לך ולזרעך. אחוזת עולם והייתי להם לאלהים:

שאינם אבות ניכרים. שהם עצמם אינם יודעים וגם לא אחרים. ובריש הסימן התחיל בפסוק ונתתי לך ולזרעך ואח"כ פסוק כי ה' אלהיך ואח"כ פסוק ועתה בנים שע"פ דרשת פסוק ועתה בנים יתבאר פסוק כי ה' אלהיך וע"פ זה יתבאר מ"ש ונתתי לך וכו' דוק והתבונן:

פסקה ח

ב' מעילות. לעיל סי' ב' ע"פ מדה יו"ד:

לא יקחו חלק בארץ. כדלעיל סוף סי' ז':

מהו ומעלה בו. למה הפסיק בתיבת בו בין ב' המעילות:

דאמר ר' חנינא. ויק"ר פר' ל"ב סי' ה'. ירושלמי קדושין פרק ד':

לא מסתבר דלא. פי' וכי אין הסברא נותנת שיכתוב כך חכם ויבוא טוב כי מן הסתם החכם מביא טוב ולא רע ומאי וגם ע"כ דורש כאילו כתוב וגם ומביא רע הוא חכם ופי' לא די שהטובה שמביא הכל מתרצים ממנו אלא אפילו הרעה ג"כ צריכים להתרצה כי גם הוא בחכמה ע"פ מדה ט' ול"א:

הוי ומעלה בו מעל. לכך הפסיק בתיבת בו כנ"ל להורות שהמעילה שמועלת בבעלה הוא מעל גמור שאינו יודע כלל אך מה שמועלת בהקב"ה אינו רק שהיא סוברת שמועלת אך ה' יודע כל הנסתרות:

אם יסתר איש במסתרים. ע' שמ"ר פרשה ח' סימן ב':

פסקה ט

שבפנים שחקת. פי' עליו אתה שוחק כי נמלטת מידו אך ממני לא תמלט ואני תופסך ומוסרך להשופט. והנמשל שלהאשה יש שני שומרים. א' הוא בעלה והב' הוא הקב"ה ואחר שניאפה עם אחר הרי נמלטה מיד השומר הפנימי הוא בעלה וקורא להקב"ה שומר החיצון על שהוא סובב הכל ושומר העולם כולו ואין להמלט ממנו וע' לקמן:

קרי בו אראנו. שהיל"ל ואני לא אראה ע"כ דורש א"ת אראנו אלא אראנו:

את הסוטה ואת הנואפת. לעיל סוף סי' ה' ולקמן סי' י"ט בביאור:

אין את יכולה. לעיל סוף סי' ח':

ואין משלחת במלחמה. אין אדם יכול לשלוח את חבירו תחתיו במלחמת ה':

ולא ימלט רשע את בעליו. שהחטא והרשע לא ימלטו את החוטא אבל ירדפו אחריו לענשו כמו כאן בהאתיות וע' ד"ר פר' ט' סי' ג':

פסקה י

בנפשות ובממון. נפש עצמה שהפקיד בעלה גופה אצלה שתשמור אותו והיא מוסרתו לאחרים גם מעמדת לו נפשות אחרים שאינם שלו וסבור שהוא שלו גם זנו ומפרנסו ומורישו בשקר ומפסדת ממונו:

ולעוה"ב. ראיה שדעת המדרש שהאשה הכשרה גם לעולם הבא תהיה עם בעלה שהיתה עמו בעוה"ז:

ע"י בהמה. שאם קינא לה שלא תסתר עם הבהמה אינה נאסרת ואינה משקה אותה וע' כל זה בספרי כאן:

שהותרה בה. ע' מ"כ:

דרך אברים. שאם קנא לה שלא תסתרי עם פלוני שישחוק עמה בהנאת אברים בלא שכיבה אינה נאסרת:

ידע בה בעלה. שנסתרה והעלים עיניו:

ונסתרה והיא נטמאה. דין ההשקאה הוא על הספק שאם תודה שנטמאה אינה שותה. ואיך אמר והיא נטמאה אלא מיד שנסתרה נקראת טמאה על הסתירה שגם הסתירה היא לכוונה רעה:

כמה שיעור סתירה. ספרי כאן סוטה דף ד' א':

ר"א בן פנחס. בגמ' שם הגי' ר"א בר ירמיה אומר כדי לקשור גרדי נימא חנן בן פנחס אומר כדי שתושיט ידה לתוך פיה ליטול קיסם פלימו אומר כדי שתושיט ידה לתוך סל ליטול ככר. ובירושלמי סוטה הגירסא כמו כאן:

עד ככר לחם. שהיל"ל עד שיעני או עד חסר לחם ע"כ דורש ששיעור הזנות כשיעור נטילת ככר לחם ממקומו המיוחד לו היינו הסל כי כל דברי רוה"ק באו ללמד תורה לבד פשטם:

בעצמו שיער. התנאים האלקים האלו דקדקו על כל מעשיהם כחוט השערה ומאחר שיתכן המעשה בזמן קצר כזה יש לחוש שנטמאה ג"כ באופן זה:

לאחר התרת הסינר. וידוע היה להם זמן התרת הסינר ג"כ בצמצום:

נתחמם. שנחמם גופו על ידי מלאכה או מהדרך בא לידי מקרה לילה וכמ"ש שבת דף קכ"ז שמא מטורח הדרך אירע קרי לרבי:

כל אשר יעשה. בפרשת עריות בסוף אחרי מות שבכללם הנדה ג"כ כמפורש בפסוק י"ט ואל אשר בנדת טומאתה לא תקרב הרי נדה בכלל כל העריות ויצאה מן הכלל בסדר קדושים ואיש אשר ישכב את אשה נדה דוה וגו' את מקורה הערה לידון בהערה לא על עצמו יצא לידון בהערה אלא על הכלל כולו יצא על פי מדה כ"ה (וצ"ע למה צריך להקש):

עד ועד. שהוא"ו בא להוסיף ולרבות אפילו שאינו כשר:

כהדה אתתא. בירושלמי סוטה פרק ד' הלכה ד':

ולא ערב לך. וא"כ נתרציתה ואינו באונס:

שמא אינו רע לך. שאינך רוצה שיתן לך דבר הנאה שאסרה תורה ועכ"ז הטבע עושה שלו ומתיקות הדבש אינו בטל וכן בנמשל שההנאה הוא בטבע ולא בהסכם הרצון וכל עיקר התורה על הבחירה והרצון ולא על הטבע וההנאה ודו"ק:

יש לה לאחר זמן. כמ"ש בסוף הסי' וע' ב"ר סוף פר' ל"ח וש"נ:

והייתי עד ממהר. במכשפים ובמנאפים:

פסקה יא

שש הנה שנא ה'. ע' ויק"ר ריש פרשה ט"ז וכל הענין בתנחומא כאן סי' א':

יען כי גבהו בנות ציון. ישעיה ג' ט"ז וס"ד ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים להסתכל באנשים אחרים. כמ"ש בשמואל רבתי פר' י"ג כשם שאסור לאיש לזון את עיניו מאשה שאינו ראויה לו כך א"א לאשה לזון עינה מן האיש שאינו ראוי לה:

יהרוג או יהרג. כמ"ש כי נאפו ודם בידיהם והסוטה מתרצת בזה אף שיהרוג הנואף את בעלה כמ"ש בסימן הסמוך:

בוודאי שממהרים. פי' שזה כפשוטו ממש ולשון המדרש הוא כשרצה לומר שהוא כפשוטו אומר ודאי. ומ"ש רגלים כן נקראו אברי התאוה כמ"ש ויק"ר פר' ד' סי' ג' ואץ ברגלים ע"ש וזהו שאמר שממהרים לעשות החטא ולא אמר שממהרים לרוץ לחטא שהענין עצמו נקרא רגלים וכן מי רגלים ודו"ק:

משיחים היינו לדברים. ובתנחומא הגי' בדברים פירוש דברים שאינם שייכים לניאוף:

הוי ומשלח מדנים. עי' לקמן פר' י"א בסימן א' ונסמן לכאן:

כי קנאה חמת גבר. ובפסוק הקודם נואף אשה שהבעל יקנא:

פסקה יב

הה"ד ומוצא. תנחומא כאן סי' ב' ופי' ד"א ועבר עליו רוח קנאה. ולשון הפסוק ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפלי האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה ודורש לקמן ועי' לעיל סימן ד':

שהוא טועה אחריה. וכתיב משלי ו' נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה נגע וקלון ימצא וגו' כי קנאה חמת גבר:

כי לא לה' המה. שכפרו בו על שאיש אל אשת רעהו יצהלו וכתוב מיד אחריו כחשו בה' ויאמרו לא הוא ועי' כל זה לעיל סימן ז' באריכות:

ב' פעמים אמר בסוטה. הא' ועבר עליו רוח קנאה והב' או עבר עליו רוח קנאה בפסוק י"ד ודורש מדה י' וצ"ע שבפסוק למ"ד כתוב עוד הפעם תעבור עליו רוח קנאה:

מנחת קנאות. לקמן סימן כ"ב:

ועובר בשוק ומקלל. שהוא ממזר וחייב הבועל מיתה על ביאתו עכ"ז מוזהר הממזר על הכאתו וקללתו וחייב עליו מיתה וכמבואר לעיל סי' ז':

או יהרוג וכו'. בסי' הקודם:

מים גנובים ימתקו. משלי ט' י"ז וכתוב שם בפסוק י"ג אשת כסילות הומיה פתיות:

וחומד אשתו. ועובר ג"כ על לא תחמוד אשת רעך:

כיצד עובר על זכור. זה צ"ע שהרי באופן שעובר על לא תרצח עובר גם על זכור שנכנס על מנת לרצח אם יהרוג או יעשה חבורה ויחלל השבת ובהכרח שהכוונה שאף בחול גורם שיעבור על זכור כמו שאר כל הדברות:

מצודים. שני מצודים וכן חרמים:

צדה במים. אם רואה אותה במים כשעומדת על הכביסה או שעובר אחריה אם אינו מעצים עיניו נלכד וביבשה לוכדת בפניה ודו"ק:

לבה שהיא תובעת בלבה. פי' שזה שהיא מצודים וחרמים היא רק בעבור שתובעת בלבה וגורם לה פריצות ורמיזות אף שאין בכחה לתבוע בפה וזהו מ"ש אסורים ידיה על הכח והיכולת וידי תאותה:

לא היתה מונחת. כמ"ש משלי ל' לעלוקה שתי בנות הב הב שאול ועוצר רחם:

תני בשם ר' מאיר. גיטין דף צ' בסיום המסכתא ושם ג' אופנים ירושלמי סוטה פרק א' הלכה ו':

והוא נוטלו ושופכו. והנמשל מובן שרואה אשתו מדברת עם קרוביה ומוחה בידה שמשנאתו אותה מחפש לה עלילות דברים:

כמות שהוא. עי' מ"כ אף שאין לו טעם מספיק לשפכו על כל זה נמאס הכוס בעיניו על ששכן עליו הזבוב ובנמשל שאשתו נמאסת בעיניו אם מדברים עמה אחרים:

הרי הוא מגרשה. כמ"ש ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה:

אשר לקחה לו לאשה. שזה מיותר שכבר כתוב והלכה והיתה לאיש אחר ע"כ דורש שזה הוא נתינת טעם למה ימות האיש האחרון כי לקחה לו לאשה ולא גרשה:

קולנית. פי' מריבה עם בעלה כשמדבר בעלה עמה על עסקי עונה כתובות דף ע"ב רש"י שם:

רגלה רמה. שהיא יצאנית עי' ב"ר פר' י"ח סוף סי' ב':

ותליא בפלוגתא. אם הוא רשות או חובה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ע שמהם יש ראיה שפי' רוח קנאה הוא רוח טהרה וצ"ע איך הוא תלוי בפלוגתא שהרי לדברי שניהם ע"כ פי' רוח טהרה. אך בסוטה דף ג' א' איתא אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנס בו רוח מאי רוח רבנן אמרי רוח טומאה ורב אשי אמר רוח טהרה ומסתברא כמ"ד רוח טהרה דתניא וקינא וכו' כמ"ש כאן ואולי צ"ל כאן אלא א"כ נכנס בו רוח ותלי' בפלוגתא אם הוא רוח טהרה או רוח טומאה היינו רבנן ורב אשי ועל זה הביא ראיה מהברייתא שהוא רוח טהרה לדברי שניהם וכאן בשיבוש וחסר:

כי עוף השמים וגו'. המלאכים הרוחנים והשכלים שלוחי ההשגחה העליונה הם המודיעים לנפש האדם ע"י דיבור הרוחני שנותנים בדעתו ומאירים עיניו לדבר זה ועי' ויק"ר פר' ל"ב סימן ב' שדורש גז"ש על מלאכים וזהו ההכרזה והמאמר בסוטה דף ג':

ויקנא ה' לארצו. ובריש הענין כתוב וה' נתן קולו לפני חילו וגו' ומ"ש נתן קולו היינו ההכרזה כמ"ש ויעבירו קול וכל הפסוקים עד ויקנא הם דברי הכרזה:

ג' טומאות. סוטה כ"ח א' והגי' שם ת"ר ג' פעמים האמור בפרשה אם נטמאה נטמאה ונטמאה ופי' רש"י וקנא את אשתו והיא נטמאה פסוק י"ד והיתה אם נטמאה פסוק כ"ז תחת אישה ונטמאה פסוק כ"ט וצ"ע למה לא חשיב מ"ש בפסוק י"ג ונסתרה והיא נטמאה וכן מ"ש בפסוק כ' וכי נטמאת ועל זה יש לומר שאיננו חושב אלא דברי הכתוב ולא מה שהכהן אומר לאשה בנוכח. ורש"י במשנה דף כ"ז ב' שם כתב שהראשון הוא על טומאה וודאית. והג' אלו הוא על הספק ודורש מדה י' על ג' טומאות א' לבעל שאסורה עליו ב' שאסורה לבועל שקינא לה ג' שאסורה בתרומה אך לקמן פרשה זו סי' מ"ב איתא ד' טומאות נאמר בענין ע"ש וזה שלא כדברי רש"י וצ"ע:

פסקה יג

מה כתוב למעלה. עי' ויק"ר פר' כ"ט סי' ה' ותבין כאן וכמ"ש לעיל פר' ח' סימן ח' ע"ש ותבין כאן איך דורש וכאן בא להוסיף ואם לאו:

פתיח לאסיא. והכהן הוא רופא לבעל מצרה זו שיודיע לו האמת אם טהורה אם טמאה היא:

קרבן משלו. כמ"ש והביא את קרבנה עליה:

לפי שעברה על יו"ד דברות. כמ"ש לעיל ריש סי' י"ב ולקמן פר' זו סי' מ"ה ג"כ עשירית האיפה רמז ליו"ד דברות ע"פ מדת מנגד:

שלא יהיה חוטא נשכר. שלא יהא מנחת חוטא שמביא על חטא אשתו פחות ממנחה שמביא לקרבן אחר או מנחת נדר ונדבה ולתודה:

את האפילה. כדלעיל בריש פר' זו:

אלו האמהות. לקמן פר' זו סימן מ"ה:

כשם שקנאה לבעל. לעיל ריש סימן י"ב:

קנאה למטה. לבעל ולבועל ולמעלה להש"י:

זכרון לטובה. שהיל"ל מנחה מזכרת עון ע"כ דורש שתיבת זכרון סתם הוא לטובה ובספרי כאן מאריך בזה ועי' ירושלמי סוטה פרק ג' הלכה ד':

והקריב אותה. יקריב המנחה הזו בעצמה בזמן שמביא את אשתו אל הכהן והכהן מחויב להקריב מיד:

והעמידה. במפיק ה"א אותה לבדה ולא שפחותיה שהיא שרתן ולבה סמוך עליהן ולא תתודע ואנן בעינן שתטרף דעתה ותודה וכדלקמן בריש סי' ט"ז ובסוף סי' כ"ב:

מכאן אמרו. כמו כאן שנקראת טמאה ומעמידה לפני ה' בשער נקנור כך כל הטמאים מעמידים שם:

פסקה יד

תוכן העניינים

פירוש מהרז״ו על במדבר רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה