אור ברסלב
פירוש הפלאה על הגדה של פסח מגיד › פסח מצה ומרור

פירוש הפלאה על הגדה של פסח· רבי פנחס הלוי איש הורוויץ

מגיד · פסח מצה ומרור

עשר המכות

פסקה ב

אשר פסח על בתי בני ישראל. איתא במכילתא והיה הדם לכם לאות כו׳ ופסחתי עליכם וגומר היה ר׳ ישמעאל אומר והלא הכל גלוי לפניו ידע מה בחשוכא וגומר מה ת״ל וראיתי את הדם אלא בשכר מצוה שאתם עושים אני נגלה וחס עליכם שנאמר ופסחתי עליכם אין פסיחה אלא חיי סכו׳ ר׳ יאשיה אומר אל תיקרי ופסחתי אלא ופסעתי שהקב״ה מדלג על בתי בני ישראל במצרים כו׳ ר׳ יונתן אומר ופסחתי עליכם עליכם אני חס ואין אני חס על מצרים הרי שהיה מצרי בתוך ביתו של ישראל יכול יהא ניצול ד״א בהכותי בארץ מצרים אינו הוה אלא לאחר זמן יש לתמוה דברי ר״י שאמר בשכר מצוה כו׳ וכי הפסח לא הי׳ בו מצוה זולת הדם שנתנו ולמה צוה ליתן את הדם מה שלא נצטוו בדמם אלא על מזבח ה׳ ובתחלה נראה לפרש פלוגתת ר׳ יאשיה ור׳ יונתן די״ל הטעם שמצינו לר׳ יאשיה המצרים מה שהי׳ בבתי ישראל משום דקי״ל כרבנן שהי׳ מצות אכילת פסחים כל הלילה עד הבוקר וקי״ל כרבנן דר״ש ביבמות דף ס׳ דקברי גוים מטמאין באהל נמצא הי׳ הפסח טמא דנטמא הפסח אע״ג דטומאת גברי לא הוי שב״נ אין מקבלין טומאה מ״מ הבשר היה נטמא ור׳ יונתן לטעמיה דס״ל בפסחים דף ע״ו דאכילת פסחים לא מעכבי עיין בר״פ האיש מקדש דהגרסא ר׳ יונתן וא״כ לא איכפת ליה בטומאת הפסח ויש לפרש דר׳ דריש ופסחתי לשון חייס והיינו שמתו המצרים ואפ״ה לא נטמא דלא הוכשרו דקיי״ל כרבנן דר״ש דחולין דף ל״ב דשחיטה אינה מכשרת וקיי״ל דדם קדשים אינו מכשיר דבעינן שיהא נשפך כמים משא״כ בעומד לזריקה נמצא עיקר היה הכשר הפסח א׳ שנצטוו לזרוק ולא נשפך כמים ויש לפרש דהיינו דדריש ר׳ ישמעאל במכילתא על פסוק ולקחו מן הדם אשר בסף אין סף אלא אסקופה שנאמר בתתם ספם את ספי דברי ר׳ ישמעאל והטעם שלא קבלו בכלי שלא יטמא הדם מן הכלי וא״ל שנטמא הבשר מן הסכין ז״א דאיתא בר״פ העור והרוטב דמפרכסת אינו כחי׳ ע׳ תוספות ריש חולין וכן י״ל מעץ עשו ע״ש ויש לפרש הא דמסים ד״א בהכותי כו׳ ר״ל בחצרות לא מתו עד לאחר זמן שאכלו הפסח ויש לפרש הפסוק והיה כי ישאלך בנך מה העבודה הזאת לכם שדרשו בבן רשע והתשובה זבח פסח אשר פסח וגומר ר״ל שהבן הבכור הרשע ישאל לאביו כיון שהוא רשע הי׳ מת במצרים ואין לאביו לעשות פסח וישיב לו שפסח על בתי ב״י כדברי ר׳ יאשיה שאפילו מצרי בבית ישראל ניצול ע״כ אין למנוע מלעשות הפסח והמ״א אומר בעבור זה עשה ה׳ לי שלא היה נגאל שמת לאחר זמן כנ״ל ודו״ק:

ואת בתינו הציל ויקוד הם וישתחוו. איתא במכילתא למה השתחוו משום שנאמר וחמשים עלו בני ישראל אחד מחמשה כי׳ י״ל דהא פ׳ דמשכו אמר להם קודם עשרה לחודש ושלשת ימי אפילה לא היה עדיין אלא עד אחר עשרה לחודש ותו מה עניין זה לזה מה שאמר בתחלה וכי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם וגומר ותו מה שאמר בתחלה שם שיהיו זו עתידין לראות בנים ובני בנים ואיך נרמז בני בנים במקרא זה דאע״ג דלא כתיב בפ׳ זו תשובת בן רשע מ״מ כיון שמצינו בתשובת רשע הוא בעבור זה עשה ה׳ לי לי ולא לו אלו היה שם לא הי׳ נגאל ידעו שכל הרשעים שבאותו הדור ימותו קודם ולא יהיו נגאלים וידע ג״כ שבניהם הקטנים שכבר נולדו להם לא יהיו רשעים דאל״כ לא יהיו נגאלין וע״כ קאי על בני בניהם ולא נצטערו ע״ז שכבר כתבנו לעיל דמה שאמר בכל דור ודור חייב אדם לראות כו׳ מפני שניצוץ הבנים היו משורשין באבותיהם וכיון שהרשע הזה שיולד לא היה נשרש בו לא נצטער על זה וכבר כתבנו לעיל דמה שאמר ועושה חסד לאלפים היינו אלף למעלה הימנו ואלף למטה הימנו וראיה לזה שהרי אמרו חז״ל בראשית ברא אלהים בשביל התורה וכתיב דבר צוה לאלף דור שהיה ראוי שיהיה אלף דורות עד קבלת התורה הרי דהזכות מועיל למפרע עד אלף דור וכן הוא למטה הימנו ולפי מה שפירש״י סוף פרשת ואתחנן כאן מאהבה כאן מיראה באמת הוא מפני שקבלו ישראל התורה מאהבה ובזה מובן מה שאחז״ל בפ׳ יום הששי שהקב״ה התנה אם לא יקבלו ישראל את התורה אני מחזיר אתכם לתהו ובהו אף שכפה עליהם ההר כגיגית והיו צריכים לקבל התורה מיראה אלא דאם היה מיראה לא היה מתקיים אלא לאלף דור לבד והיינו הדורות שכבר עברו בשעת מתן תורה לבד והענין שהרשעים שהיו באותו הדור יראה שהוא ע״ד שאחז״ל מה שקיבל משה את ערב רב היינו שלא ישאר במצרים אותן ניצוצות הקדושות אשר לא נבררו עדיין וכן היו באותן ניצוצות שכבר נתבררו לא נתבררו היטב ועדיין היה מעורב בהם פסולת טומאת מצרים ולכן כשנולדו מהם היו מקצתם רשעים שהיו נפשותם בחלק טומאת מצרים וז״ש פרעה הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו ר״ל ממנו ממש שהיה בתוכם הרבה מטומאות מצרים וזה דקא׳ ותמלא הארץ אותם ולא קאמר ותמלא הארץ מהם אלא ותמלא הוא לשון השלמה שהשלימה הארץ אותם ר״ל חלק ארץ מצרים השלימה אותם:

פסקה ד

מצה זו כו׳. (מנכד המחבר) הנה כוונת השאלה מצה זו שאנו אוכלין כו׳ הוא חיוה זית מצה שאנו אוכלים בלילה של פסח כמ״ש הכתוב בערב תאכלו מצות ועכשיו החיוב בליל פסח שני זתים אחד שמברכין עליו אכילת מצה ואחד שהוא לאפיקומן שהוא זכר לפסח שהיה נאכל על השובע כמו שאיתא בש״ע ולפי״ז יש לפרש כוונת בעל הגדה בשאלתו מלה זו היינו דלמה אנו אוכלים שני זיתים אחד שמברך אכילת מצה ואחד לאפיקומן והלא בזה שהוא לאפיקומן היה די ולזה משיב על שום שלא הספיק כו׳ כלומר כיון שהאכילת האפיקומן הוא זכר לפסח אנו עושין והלא צריכין לזכור חבת המקום ב״ה וגודל הנס שנגלה עליהם וגאלם עד שלא הספיק כו׳ ובשלמא כשישראל שרויין על אדמתם היו אוכלין המצה גם עם הפסח כמש״ה על מצות ומרורים יאכלוהו נמצא זכר גם לתוקף הנס הזה אבל עכשיו אם היינו אוכלין רק האפיקומן לבד שהוא במקום פסח מה הזכר אשר יהיה שלא הספיק להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ״ה הקב״ה וגאלם לכן עבדינן זכר גם לזה זית הראשון שאנו מברכין עליו ולפ״ז יש לפרש שאלת החכם באמרו מה העדות דיש לדקדק מה דקאמר אף אתה אמור לו כהלכות הפסח כו׳ דהנה אא״ז כ׳ בפנים יפות פרשת בא דבשאלת החכם דהיה לו להקדים הפסח שהוא מיני דמים מצות אך דפסח אינו נאכל אלא על השובע אך לכאורה זה שייך רק בפסח דאם אוכל אח״כ מצה מבטל טעם הפסח אבל לא לדידן דאוכלין רק אפיקומן ועיין בש״ע סימן תע״ח שהביא מהתניא דיכול לאכול מצה משומר אחר אפיקומן א״כ היה להקדים אכילת אפיקומן ולברך עליה ובתוספות כתבו דמתחלה אוכלים מצה לתיאבון ומברך כו׳ ע״ש וזה שאלתי אך באמת לפענ״ד ז״א דהמעיין בהרשב״ם שכ׳ דאוכלין זכר לפסח וכמו הקרבנות דאוכלין לגדולה וכ״כ התניא גופא בסימן תע״ז בשם רש״י שיהיה נאכל בחשיבות על גמר השובע כקרבן וכמ״ש בתוספות בלא יהיה נראה כיוצא רעב וכ״כ הרא״ש דלא טועמין כלום אחר אפיקומן רק הכוס דבהמ״ז ודהלל משמע בהדיא דאף מצה אסור לאכול כמו בפסח ואף דלכאורה יש ראיה מהרא״ש שכ׳ דלא אוכלין מצה שאינה משומר לבטל טעם מצה המשומר יש לדחות להמעיין בהרא״ש ומוכח דלפי שאנו נוהגין לאכול באחרונים משום זכר לפסח ולא משום מצה שנאכל עם הפסח דינו כפסח עצמו ואסור לטעום כלל ולכן אמר אף אתה אמור לו כהלכות הפסח כו׳ וגם שמעתי מאדומו״ר הגאון מהרש״ק נ״י שדין התניא אינו מוסכם מהגמרא ואולי כונתו כנ״ל:

פסקה ו

שאנו אוכלין כו׳ את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. ענינו כפי המבואר בזוהר שכל עיקר גלות מצרים בנשמותיהם והיינו דכתיב וימררו את חייהם והיינו חיות שבהם והוא גרם לשעבד את גופם והיינו דכתיב את כל עבודתם שהוא עבודת גופם והיינו דכתיב את כל עבודתם שהוא עבודת גופם ממש והיינו טעמא שלא היה לו כח לשעבד בשבט לוי כמ״ש רש״י במה שאמר פרע׳ לכו לסבלותיכם והיינו משום ששבט לוי היו אוחזין מדות אבותיהם וקיימו ברית מילה והיו עוסקים בתורה שקבלו מאבותיהם כמ״ש הרמב״ם לכן לא היה לו כח לשלוט בהם משא״כ בישראל שפרקו עול אבותיהם ולא מלו ולא עסקו בתורה כמ״ש חז״ל כל הפוסק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות כו׳ והיינו דאמר משה וללוי אמר תומך ואוריך לאיש חסידיך דהיינו תומך על המילה כמ״ש הקב״ה לאאע״ה התהלך לפני והיה תמים ואוריך זה תורה כמ״ש ותורה אור ואח״כ אמר אשר נסיתו במסה וגומר היינו במסה ומריבה כדכתיב סוף פרשת בשלח לא היה בהם שבט לוי כמ״ש רש״י בפרשת וזאת הברכה היינו דאמר כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו והיינו ברית ותורה והיינו הטעם שלא גזר על הנקיבות מפני שלא היה כח לשלוט עליהם לפי שנשים אינן בני ברית ותורה ויש לפרש עוד שלשה היו באותה עצה יתרו ובלעם ואיוב י״ל הטעם מפני שיתרו היה ממדין היה שונא ליצחק מפני שמדין היה מבני הפילגשים וכיון שאברהם הוריש ליצחק כל קדושתו ורכושו היה מתקנאין בו כמו שדרשו חז״ל בחלק שבאו לדין לפני אלכסנדר מקדון ובלעם שהיה מזרע לבן היה שונא ליעקב בעבור שרבקה מבנות לבן לקח׳ כל הקדושה ממנו כדכתיב שאמרו בני לבן לקח יעקב את כל אשר לאבינו כמבואר שם ואיוב היה שונא לשבטים מפני שהוא היה חתנו של יעקב שנשא את דינה כמו שאמרו חז״ל במה שאמר איוב כאחת הנבלות תדברי והיה מתקנא בשבטים שלקחו על הקדושה מיעקב ולא הוריש כלום לבתו ולכן בלעם שהיה מזרע לבן שנלקח קדושתו ע״י נקיבות היה שונא אף נקיבות משא״כ באיוב שלא היה שונא אלא על הזכרים ולפי שיתרו ברח ונתגייר לכן לא היה כח בבלעם ליועץ על הנקיבות נגד איוב וכבר כתבנו לעיל בדרך רמז במה שאמר וכל הבת תחיון:

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כו׳. ענין הראי׳ זו הוא ראיית השכל באור הצפון כי הוא ענין האור שנתגלה לישראל בלילה הזה במצרים והוא ענין האור שנתגלה בכל שנה וכשיזכה האדם יראה האור הזה בעיני השכל כמו בשעת יציאת מצרים ובענין האור שנתגלה על הים שאמרו עליו זה אלי ואנוהו שהשיגו בעין שכלם עד שיוצדק לומר זה וכן לעתיד לבא כתיב זה קוינו לו וז״ש בעבור זה עשה ה׳ לי ר״ל בשביל האור הזה שנגלה עתה הוא האור שעשה ה׳ בצאתם ממצרים והנה מעלת האור הצפון הזה שלא יפול בו קנאת בני אדם כי מי שאינו משיגו אינו רואה והוא האור של שבת שאחז״ל מתן שכרה ניתן בצידה ואמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי שהוא אור הגנוז וז״ש הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך תסתירם בסתר פניך מריכסי איש וגומר ר״ל שאין בו קנאת בני אדם וזה אשר יהיה לעתיד שיאמרו הגוים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה כו׳ היינו שמחים כי לא יבינו אור הצפון אלא כיון שיראו שהם שמחים אז ידעו שבודאי הגדיל ה׳ לעשות עמנו וכן הענין בבן רשע הקהה את שניו יאמר עשה ה׳ לי ולא לו וכן הוא אומר וכל ערל כו׳ וכל בן נכר לא יאכל בו וסיים הכתוב ומלתה אותו אז יאכל בו ענין מלת זו קאי על ערלת הגוף ועל ערלת הלב ארישא דקרא קאי כדכתיב ומל ה׳ אלהיך את לבבך וע״ז אמר ומלתה אותו אז יאכל בו אכילה לרוחניות ואכילה לגופניות כענין שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו ומתרגמינן והוי חדו בקורבניהון כאלו אכלו ושתו:

פסקה ז

בעבור זה עשה ה׳ לי. יש לפרש כמו שאמר הכתוב למען תספר באזני בנך דהיינו בשביל הסיפור לדורי דורות ה״נ כאן בעבור זה היינו שכל הנסים הי׳ בשביל הסיפור והיינו שאמרו בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים ויש לפרש בזה מש״ה ותתן אותות ומופתים ותעש לך שם כהיום הזה והיינו שעשית לך שם לעולמים כאלו הוא היום שהוצאת אותנו ממצרים וז״ש זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים ולא אמר זכור את היום אשר יצאתם ממצרים אלא שבכל שנה ושנה הוא היום הזה ממש שיצאו ממצרים והענין הוא שבכל שנה ושנה מתעורר האור ההוא שהי׳ ביציאת מצרים כמ״ש בפ׳ והי׳ אמונת עתך חוסן דקאי על המועדים חוסן ישועות היינו שבכל שנה בימי הפסח הוא חוסן הישועות שהי׳ בעת ההיא חכמה ודעת היא מתן תורה שהי׳ בחג השבועות שבכל שנה ושנה מתעורר האור ההוא שהי׳ בעת ההוא במתן תורה שהופיע חכמה ודעת אם יעשה הכנה לזה כמו שהיה במ״ח ויראת ה׳ היא אוצרו היא בימים נוראים שבכל שנה בתשרי מתעורר האור שהי׳ ביה״כ ברדת משה מן ההר וז״ש כאן וידעתם כי אני ה׳ ומה שאמר למען תספר באזני בנך היינו שמחויב כ״א להזהיר לבנו שהוא יספר לבנו ג״כ וכמו שתיקנו בתשוב׳ האב לבן עבדים היינו ואפי׳ כולנו חכמים מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים והיינו שמזהיר לבנו שגם הוא יספר לבנו וכמ״ש לעיל בפ׳ והגדת לבנך לאמר שהוא יאמר כך לבניו והיינו דאמר דהע״ה בסי׳ ע״ח למען ידעט דור אחרון בני׳ יולדו יקומו ויספרו לבניהם דהיינו שהם יספרו לבניהם עוד יש לפרש למען תספר שהניסים והנפלאות שהי׳ במצרי׳ הי׳ בזכות המצוה שיקיימו הדורות בסיפור יציאת מצרים כמ״ש בתחלת פרשת בראשית שאחז״ל שהבן מזכה לאב במספר הדורות לפניו והיינו דקאמר שהנסים והנפלאות שעשה הקב״ה בימים ההם אעפ״י שלא היה ראוים ישראל לכך אלא בשביל מצות הסיפור שיקיימו בניהם לדורי דורות זכו אבותינו בעת ההוא בשכר מצוה זאת לעשות להם נפלאות וכמ״ש בסוף הפ׳ והיינו דקאמר בעבור זה עשה ה׳ לי בשביל זכות מצות הסיפור שאני מספר עשה ה׳ לי בעת ההוא ולהכי הרשע שאינו מספר אומר לי ולא לו אלו היה שם לא הי׳ נגאל כיון שלא היה הגאולה אלא בשביל שכר מצות הסיפור והיינו דקאמר שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח שהסיפור שהוא משבח להקב״ה ומספר נפלאותיו הוא שבח והמרבה לספר כיון שבשביל זה הי׳ הנסים והנפלאות וכיון שהוא הגורם לדבר אין לך שבח גדול מזה:

סוף הספר

תוכן העניינים

פירוש הפלאה על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה