פתח אליהו הנביא
פָּתַח אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לְטוֹב וְאָמַר,
פתח אליהו ואמר. אליהו הנביא זכור לטוב כוון לבאר במאמר הזה בקיצור נמרץ רוב גופי החכמה האלהית שנקראת חכמת הקבלה. וביאר ענין אין סוף באחדותו הפשוט וענין האצילות. וגם ביאר ענין עצמות וכלים וטעם האצילות ומנין הספירות והכרחתם.
רִבּוֹן עָלְמִין דְּאַנְתְּ הוּא חַד וְלֹא בְחֻשְבָּן,
והנה אמר רבון עלמין הכוונה נגד אין סוף. וקראו רבון עלמין. כי הוא רצה לדבר בענין העולם ואצילותו. לכן קרא לאין סוף רבון עלמין. ועוד שרבון עלמין הוא כמו מחויב המציאות כי מתוך מציאות הנבראים יכיר האדם ויבא לידי החלטה שיש לעולם מנהיג. ולכן יצדק שיהי' נקרא בשם רבון עלמין.
אנת הוא. האריך במלת הוא, ופירושו שרבון עלמין אתה הוא מחוייב המציאות. כי אנ"ת מורה על בחינת הנגלה. והו"א מורה על בחינת הנסתר. כלומר שמצד בחינת הנגלה מובן שבחינת הנסתר הוא מחויב המציאות. ואעפ"י שהוא נסתר מהשגת השכל מצד עצמותו. אבל מצד הנבראים והסתדרות העולם בחכמה נפלאה מאד. נודע ונגלה לנו כי יש גבוה מעל כל גבוהים המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. כאילו הוא בבחינת אתה לנוכח.
חד ולא בחושבן. ענין הזה יובן במה שמורגל בפי בעלי האמונה באמרם. אחד ולא כאחד המנוי. פירוש כי כל מין אחד המנוי באיזה חשבון של דברים הנמצאים בעולם יש לו חברים רבים הדומים לו. אלא שהקודם הוא הראשון והבא אחריו מכונה בשם שני. ויש ערך למספר האחד עם מספר הב' ואפילו עם מספר הרבוא. לפי המציאות מספר הרבוא בא מצרוף חלקים קטנים של מספר אחד אחד. מה שאין כן ברבון עלמין שהוא אחד ואין שני בדומה לו. ואף גם אין ערוך לו כלל עם כללות ההשתלשלות של כל העולמות כי איננו בגדר תפיסה והלבשה כלל אף לא כדמיון הלבשת הרוחניות בגשמיות. כי כל ההשתלשלות של רבוא רבבות העולמות דאצילות בריאה יצירה עשיה נבראו רק מן גילוי והארה בעלמא מאור העצמיות של האין סוף שאין מהותו מושג לנו כלל. אלא שבו הכוונה של "אחד" הוא על צד השלילה. שהוא אחד בערך כזה שאין שני בערכו להמשיל לו. וזה אנת הוא חד ולא בחושבן. פירוש שאין "אחד" הזה יכול לכנוס בשום חשבון שבעולם. יען כי אין שני לו. או יתבאר בקיצור שאין "אחד" הזה כמו האחד של איזה חשבון שבעולם כי בכל חשבון שבעולם מובן מעצמו במושכל הראשון שמספר האחד הוא מספר המיעוט שבזה החשבון. ושאר המספרים שבזה החשבון הם המרובים. אבל האחד של הרבון עלמין נהפוך הוא. שזה האחד הוא המספר המרובה נגד כל מיני המספרים המרובים אשר בכל מיני החשבונות שבעולם כי כל הבריאה עם רבוא רבבות העולמות אשר בה הוא המיעוט נגד זה האחד. והכל לעומתו בערך טפה אחת נגד ים האוקינוס.
אַנְתְּ הוּא עִלָּאָה עַל כָּל עִלָּאִין, סְתִימָא עַל כָּל סְתִימִין, לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּךְ כְּלָל,
אנת הוא עילאה על כל עילאין סתימא על כל סתימין. פירוש עליון על כל העליונים הוא שהאין סוף נקרא עלת כל העלות וסבת כל הסבות כי כלם עלולים ממנו. הוא המאציל והמה נאצלים. ומפני שאמר אנ"ת ועלא"ה. שכל זה מורה היותו נתפס במקום ומושג במהותו. כי אנ"ת מורה איזה מהות. ועילא"ה מורה על סימן המקום. ואין מן המדות האלה באלוה. כי איננו נתפס במקום ואין מהותו מושג כלל. לזה אמר סתימא על כל סתימין. להורות שאין לענין מקום שום שייכות אליו ח"ו. כי אפילו בערך הסתימין הוא טמיר ונעלם אליהם שאין משיגין בו כלל. וכל הספירות העליונות וכל השכלים הנפרדים הן לעומת ערכו כבעלי גוף לרוב העלמו וסתימתו מהם.
לית מחשבה תפיסא בך כלל. הכוונה בזה שהגם שהענינים הרוחנים יכולים להיות מושג במחשבה. אבל בהאין סוף אפילו תפיסה מועטת במחשבה אין בו כלל ח"ו, כי גם כח הרוחני של המחשבה הוא כמו דבר גשמי לעומת הרוחניות של מהות האין סוף ב"ה.
אַנְתְּ הוּא דְּאַפַּקְתְּ עָשָׂר תִּקּוּנִין, וְקָרֵינָן לוֹן עָשָׂר סְפִירָן,
אנת הוא דאפיקת עשר תקונין. אחר שהפליג במעלות המאציל במלות קצרות התחיל לדבר בענין האצילות שהאין סוף האציל עשרה נאצלים שנקראין תיקונין. מפני שיש בהם תקון הכח והגבורה הבלתי תכליתות של המאציל לבוא לידי התגלות כחו וגבורתו לברוא עולמות ונבראים בעלי גבול. וכן גם לענין השפעת השפע הן העשר ספירות ביד המאציל ככלים ביד האומן לתקן בהם כל פעולותיו. והן תקון העולם מטעם שעל ידן תהיה הנהגת העולמות. והמאציל יוכל על ידן להסתתר ולצמצם אור השפע. באופן שיוכלו העולמות לקבל השפעת אורו במדה וצמצום שלא יתבטלו ממציאותן.
וקרינן להון עשר ספירן. פירוש שהעשרה תיקונין האלה אנחנו קוראים אותן בשם ספירות. מלשון ספיר והארה. והטעם מפני שבהן טמיר אור האין סוף. ועל ידי אמצעותן נשפע הארה לכל העולמות ולכל הנבראים הנגלים והנעלמים בכל רגע ורגע להיותן חיים וקיימים.
לְאַנְהָגָא בְּהוֹן עָלְמִין סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְיָן, וְעָלְמִין דְאִתְגַּלְיָן,
לאנהגא (לאנהרא) בהון עלמין סתימין דלא אתגלין ועלמין דאתגלין. יורה בזה כי טעם אצילות העשרה תיקונין הוא כדי שהאין סוף יאיר בהן הארתו וינהיג ויהיה על ידי אמצעותן עולמות העליונים הנסתרים ועולמות התחתונים הנגלים. כי אם לא היו הספירות לא היו העולמות בכח לקבל שפע הארת האין סוף ב"ה לרוב רוממותו וגדלותו. והיו מתבטלין במציאותן. נמצא שטעם אצילות העשר ספירות הוא מפני שני ענינים שכמעט הם ענין אחד. אם מפני שרצה האין סוף יבוא לידי התגלות כח מלכותו בבחינת נחות דרגא להאציל ולברוא וליצור ולעשות רבבות עולמות עם נבראים בעלי גבול וגשמיים. ואם מפני שרצה האין סוף להסתיר ולצמצם אורו הגדול בכדי שיוכלו כל העולמות עם כל הנבראים הנמצאים בהם אפילו הנבראים הגשמיים לקבל תמיד אורו והשפעתו במדה וצמצום וגבול כל אחד לפי כחו ומדרגתו ולא יתבטלו במציאותן.
וּבְהוֹן אִתְכַּסִּיאַת מִבְּנֵי נָשָׁא,
ובהון אתכסיאת מבני נשא. יבאר בזה עוד תיקון אחד שנעשה על ידי העשר ספירות הנקראין תיקונין. והוא שאם לא הי' מתלבש הארת אור הא"ס בהספירות כדמיון כח הנשמה שמתלבש ומתפשט בפנימיות אברי הגוף. אז ממילא היה כן בעולם העשיה שהיה מתגלה הארת אור האין סוף בלי לבוש. וגם לעיני האדם הגשמי היה מתגלה אותה הארה. ואז לא היה באפשרות שתתקיים הנשמה בגוף הגשמי בראותה נועם זיו אותה ההארה. כמש"כ כי לא יראני האדם וחי. אבל כיון שאותה הארה מתלבשת תוך הספירות, על ידי זה נתכסית אותה הארה מן האנשים הגשמיים ויכולים להתקיים בעולם. ומה שכתוב ואתה מחיה את כלם וכן מה שכתוב ומלכותו בכל משלה. הכל נעשה בהסתר.
וְאַנְתְּ הוּא דְקָשִׁיר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן,
ואנת הוא דקשיר לון ומיחד לון. ר"ל שאעפ"י שכל ספירה פועלת פעולה אחרת אל תטעה ח"ו לומר שיש התפרדות ביניהן. אלא שכל הפעולות ממקור אחד נובעות. והוא כח האין סוף המתפשט בפנימיותן. כמו בגוף האדם שכל אבר מיוחד לפעולה אחרת. וכל הפעולות נובעות מן כח אחד שהוא כח הנשמה המתפשט בפנימיות כל אבר ואבר. ומה שאמר כפל לשון קשי"ר ומיח"ד. ירמז בזה אל ב' מיני דביקות שיש בהספירות. האחד הוא ענין התקשרות שיש להן אלו עם אלה להיותן ממוזגות כל אחת מכלן. והשני הוא ענין היחוד של זיוג מבחינת משפיע ומקבל כדי להמשיך עי"ז את אור האין סוף בחשתלשלות מטה מטה עד הנבראים הגשמיים והשפלים להחיותם. כמש"כ ואתה מחיה את כלם. ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. וענין היחוד של זיוג אינו צודק אלא בד' ספירות שהן חכמה ובינה ונקראות אבא ואימא. וגם בתפארת ומלכות הנקראות ברא וברתא או זעיר ונוקביה. ועל הד' ספירות רומזות הד' אותיות של השם הוי"ה ב"ה. וכל ספירה מאלה הד' ספירות היא שורש לעולם מלא ושלם שהן הד' עולמות אצילות. בריאה. יצירה. עשיה. אבא נעשה שורש לעולם האצילות. אימא שורש לעולם הבריאה. זעיר שורש לעולם היצירה. מלכות שורש לעולם העשיה ובכל עולם ועולם יש בפרטיות עשר ספירות מיוחדות. נמצא שהעשר ספירות של עולם האצילות הן בבחינת זכר. עשר ספירות של עולם הבריאה הן בבחינת נקבה. עשר ספירות של עולם היצירה הן בבחינת זכר. ועשר ספירות של עולם העשיה הן בבחינת נקבה. ואלה הד' עולמות שהן בכלל ב' מיני זיווגים יש להם עוד ד' ענינים שהם זה למטה מזה. הלא המה. שכל ומחשבה. קול ודבור. וכמו למשל במלך בשר ודם שנשמתו הופיעה במוחו שכל שטוב לו לעשות בצד היכלו גן נחמד. וזה השכל תיכף מופיע בלב המלך. ועל ידי זה נתעורר כח המחשבה. ובה הלב מבין בפרטיות לפי ערך חמדת הלב באיזה מקום שיהי' הגן. וגדלו. ורוחבו. ומאיזה עצים ינטע. והרי זה זיוג אחד של חכמה ובינה. והיינו השכל עם המחשבה. אח"כ צריך המלך ליתן פקודתו בדבר הזה לעבדיו. ונצרך לזה עוד שני כחות. והן הקול עם הדיבור. והיינו זיוג השני. ומבשרי אחזה אלוה להבין הנמשל במלך מלכי המלכים הקב"ה מה הוא הענין של כללות הד' עולמות אבי"ע. שהם ד' בחינות זה למטה מזה. חכמה ובינה היינו שכל ומחשבה. תפארת ומלכות היינו קול ודיבור. וכמו שאצל המלך בשר ודם נעשין ב' זייוגין האלה על ידי זה שנשמתו הופיעה במוחו אור שכלי לדבר הזה. כן הנמשל בהספירות והעולמות שהב' מיני דבקות שייך בהם והוא ההתקשרות שלהן להיותן ממוזגות אלו מאלה. וגם ההתיחדות שלהם בענין זיוג של משפיע ומקבל. הכל נעשה על ידי אנ"ת הו"א. היינו על ידי הגילוי וההארה הבאה מן אור האין סוף להופיע בפנימיות הספירות. כי הוא להספירות כנשמתא לגופא. כמו שנזכר בזה המאמר אח"כ.
וּבְגִין דְּאַנְתְּ מִלְּגָאו, כָּל מַאן דְּאַפְרִישׁ חַד מִן חַבְרֵיהּ מֵאִלֵּין עָשָׂר, אִתְחַשִׁיב לֵיהּ כְּאִלּוּ אַפְרִישׁ בָּךְ:
ובגין דאנת מלגאו, כל מאן דאפריש חד מן חבריה מאלין עשר ספירן, אתחשב ליה כאילו אפריש בך. פירוש כיון שחיות כל הספירות וכח פעולותיהן השונות זו מזו הכל ממקור אחד יהלכון. והיא הארת האין סוף המופיע בפנימיותן ומתלבש בהן. נמצא שכולן דביקות בשרש אחד. כי אותה ההארה קשורה ודבוקה בעצמיות האין סוף כשלהבת הקשורה בגחלת או כקוי אור השמש בעצמיות השמש. ובכן זה האדם הגורם פירוד בין הספירות ומונע הזדווגותן יחשב לו כאלו פגם במלך מלכי המלכים הקב"ה בעצמו. והמשל בזה אל האדם הקורע לבוש המלך. ומה גם בהיות הלבוש על המלך. אע"פ שלא נגע במלך עצמו. על כל זה פגם בכתר המלך והתחייב ראשו למלך.
וכן הנמשל בפגם הספירות. וענין גרם הפירוד בין הספירות שייך בכל איש ואיש מישראל לפי ערכו ומדרגתו ושורש נשמתו. וכל מה שהאיש גדול יותר במדרגתו הוא יכול לגרום פגם ופירוד יותר גדול. ועל זה כתיב סביביו נשערה מאד. שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה. וגרם הפירוד יכול להיות או על ידי כח המחשבה. כמו למשל אם יחשוב האדם שספירות החסד והרחמים הן שונות לגמרי מן ספירת הגבורה. ויאמר שהשם של מדת החסד שהוא השם אל והשם של מדת הגבורה שהוא השם אלהים הן ח"ו ב' כחות נפרדות. הרי זה נקרא מקצץ בנטיעות ומפריד בין הדבקים. כמו למשל אע"פ שנטיעה זו עושה תפוחים וזו תאנים. וזו עושה פירות שיש בהם סם המות. מ"מ יניקה אחת לשורשן מן הארץ. והשתנית היניקה נעשית רק בהעצים. ועוד לך משל יותר נאות כמו קוי אור השמש אם יעברו דרך חלון ושל עשר מיני עששיות מעשר גוונים משונים. וקוי האור אשר יגיעו אל עבר הקיר אשר מנגד החלון נראה בהם עשר גוונים. והנה לפי האמת אור השמש אחד חוא לכל העששיות ואין בו שום השתנות. אלא שהשתנות הגוונים בא מן גווני העששיות.
וכן הוא הנמשל בהספירות שהארת אור האין סוף המתלבש בהספירות אין בו שום השתנות ורק ההשתנות של פעולותיהן נעשה אח"כ על ידי עצמיות הספירות. ועוד יכול להיות גרם הפירוד בין הספירות על ידי שישראל אינם מקיימין התרי"ג מצות. כי ישראל יש להם זה הכח שעל ידי עבודתם בתורה ותפלה ומצות גורמים חזדווגות הספירות ליחדא קב"ה ושכינתיה. והוא חיחוד של תפארת ומלכות להמשיך שפע מן המקור כמו שכתוב תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו וגו'. היינו שזאת הגדלות ניתנה רק לישראל שיכלו ליתן עוז לאלהים על ידי עבודתם. והיינו שהספירות יזדווגו להמשיך שפע מן המקור. וכן להיפוך באם ח"ו ישראל חוטאים בהתרי"ג מצות גורמים פירוד בין הספירות. וזה גורם מניעת השפע וממילא שולט הרע בעולם. ולזאת יזהיר להאדם לבלתי יגרום ח"ו להפריש חד מן חבריה מאלין עשר ספירן:
והנה במה שאמר ובגין דאנת מלגאו ראיתי להאריך מעט. כי נקל בזה לטעות כדעת שטת קצת מקובלים האומרים שעצמיות ומהות האין סוף מתפשט תוך הספירות. ולא זה דרך האמת. אלא האמת הוא כמו שייסד אדומו"ר גאון עוזנו מרן הרב בעל התניא זצוקלה"ה בסידור החב"ד שלו המיוסד על יסודי קבלת האריז"ל וזה לשונו בקיצור מעט. הטעם מה שנקרא אור אין סוף בלשון אור. היינו מפני שהוא כמשל זיו ואור השמש. שאינו אלא בחינת התגלות בלבד ולא בחינת עצמיות. כך אור אין סוף הוא רק בחינת התגלות בלבד. והארת הקו והחוט שנמשך ממנו אחר הצמצום בד' העולמות אבי"ע אינו אלא רק בחינת הארה בעלמא ממנו. ואין ערוך כלל לאין סוף עם כללות השתלשלות הד' עולמות. וכמש"כ אני ה' לא שניתי. פי' בלי שום שנוי כלל בין קודם ההשתלשלות לאחר ההשתלשלות. לפי שהאין סוף ית' איננו מותפס בבחינת הלבשה כלל בההשתלשלות. שאם היה לו בחינת תפיסה והלבשה הרי הי' זה שנוי בעצמותו. אלא ודאי שלא היתה ההארה הראשונה מבחינת עצמותו כלל. אלא מבחינת אורו וזיוו של עצמותו. ואין להארה הזאת ערך כלל לגבי עצמתו כמו שאין ערוך לזיו קוי אור השמש לגבי השמש עצמו.
ויובן יותר ענין הזה ממשל חיי הנפש המתפשט באברי הגוף. שאין חיות הזאת גם כן רק בחינת גילוי מעצמות הנפש. מפני שהנפש היא רוח חיים בעצם ע"כ בהאיר ממנה אור לדבר זולתה מביאה היא שמה זרם כח חחיים להחיות אותו הדבר. אבל לא שחיות אותו הדבר נחשב מבחינת עצמיות רוח החיוני שבנפש. ומה שנראה כחות מחולקים באברי הגוף. כמו כח השכל במוח וחראיה בעין וכיוצא. כל זה נתהווה רק מן ההתגלות של הנפש שעל ידי גלוי הארתה היא מאירה במוח ובכל אברי הגוף באור שוה. ורק מחמת כלי המוח נעשה מן הארת הנפש בו אור שכל. ומחמת כלי העין נעשה שמה מן הארת הנפש אור של כח הראות. נמצא שהכל מין הארה אחת היא וההשתנות נולדה רק על ידי אברי הגוף. וכל זה הוא מפני שבנפש אין ניכר שום התחלקות. כי הוא רק אור אחד פשוט. והמופת לזה מה שאנו רואים שחגר וסומא מוליד ולד בגוף שלם. והוא מפני שחסרון הרגל והעין בגופו לא גרם שום חסרון בנפשו. וע"כ מוליד הוא תמיד גוף שלם כצלמו.
ובזה יובן שיש בנפש בחינת עצמותה שמובדל לגמרי מבחינת התפשטותה באברי הגוף לכחות מחולקים. להיות כי התחלקות כחותיה אינו אלא בחינת ההגלות הארתה בלבד. כדמיון זיו השמש שמאיר בחלל העולם על הארץ. ויש עבים מפסיקים. וכמו כן כלים מכלים שונים דרך חלונות שיש בהם עששיות כמה גוונים שעל ידי זה נשתנה מהות הגלוי של הארת זה האור. אבל כי זה אינו שייך כלל וכלל לבחינת עצמיות מאור השמש. ומכל הדוגמא הזאת יובן למשכיל למעלה בפירוש בחינת אור אין סוף. דמאחר שנקרא בשם אור הרי הוא רק בחינת התגלות ההארה מן עצמיותו ית' ממש הנקרא חי החיים. כלומר עצמיות מקור כל החיים. ורק מבחינת התגלות ההארה מן עצמותו ית' נמשכין המשכות פרטיות רבות על ידי בחינת הקו דוקא בפנימיות הספירות של הד' עולמות אבי"ע בהשתשולות מטה מטה להיותו בבחינת ואחה מחיה את כולם בהסתר עצום מאד. ומכל זח יובן מה שאמר ובגין דאנת מלגאו. שאינו מדבר מן העצמיות ומהות האין סוף כי אם מן גילוי הארתו שמתפשט בפנימיות הספירות ככח הנפש בגוף: