פורת יוסף על כתובות· רבי יוסף תאומים
דף נב.
גמרא רבא אמר כל שאיסור שבויה גורם חייב לפדותה איסור דבר אחר אינו חייב לפדותה ופירש"י דבממזרת כאביי ס"ל אלא בכהנת כו' עכ"ל משום דלכאורה יש לומר דפליגי נמי בישראל דרבא כייל ליה כל שאיסור כו' והיינו אפילו ע"י נדר ואביי ס"ל דוקא דבתחלה לא היתה ראויה לקיים התנאי ולא לבסוף ורבא סובר דבתר בסוף אזלינן אבל זה אינו דהא מסיק לקמן דאביי ורבא אליבא דכ"ע אמרי וע"כ סבירא להו דבמדיר אשת ישראל לא פליגי וכל דאמר רבא לאו דוקא דבאיסור ע"י נדר פליגי אף באשת כהן לדידיה כדמסיק אליבא דרבא דפליגי בין באשת כהן ובין באשת ישראל דלדידיה אין חילוק בין אשת כהן לאשת ישראל:
אמנם יאמר דלמאי דסלקא דעתיה מעיקרא דנדרה היא וקיים לה איהו וקמפלגי אי הוא נותן אצבע כו' מצינו למימר דרבא נקיט כל בדיוקא אכהנת וה"ה לישראלית כגון שנדרה איהי ולא שמע הבעל או שלא היה שהות ביום להפר כגון שנדרה סמוך לשקיעת החמה דודאי היא נתנה אצבע בין שיניה פליגי אביי ורבא לאביי פודה כיון דמעיקרא היה ראוי לקיים התנאי ורבא אמר כל שאיסור שבויה גורם לה חייב לפדותה איסור ד"א גורם לה אינו חייב לפדותה והתם במדיר אשת ישראל קמיפלגי אי היא נותן או הוא נותן אצבע בין שיניה ומיהו באשת ישראל ע"כ לא פליגי אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף דהא למ"ד אינו פודה דהיא נתנה אצבע בין שיניה א"כ כ"ש בהדירה ולא שמע הבעל כו' אלא דמצינו למימר דהא דנקיט רבא כל אאשת כהן קאי ורבותא נקיט ואביי נמי נקיט רבותא אע"ג דמעיקרא הוא אפ"ה חייב לפדותה ורבא נקיט רבותא אע"ג דהדירה לבסוף אפ"ה אינה חייב לפדותה אבל באשת ישראל כ"ע לא פליגי דבמדיר דאינו חייב לפדותה ואביי דנקיט ממזרת ונתינה לישראל משום סיפא נקיט לה דבאשת כהן חייב לפדותה אפילו בכה"ג וזה שכתב רש"י ז"ל לקמן אי נמי בכהנת ע"י נדר כ"ע או כאביי או כרבא סבירא להו כו' והיינו ע"י נדר שלא שמע הבעל או שלא היה שהות ביום דלמאי דס"ד השתא כל דאמר רבא אפילו במדיר ופליגי נמי במדיר אשת כהן כו' ועיין במהרש"א ובמהר"ם שיף ז"ל ובספר פני יהושע יע"ש ומ"ש רש"י בישראל שלא ע"י נדר כו' לא דפליגי ביה אביי ורבא אלא אכהנת כתב דפליגי רבה אביי ורבא משא"כ לפי האמת דפליגי אי אזיל בתר מעיקרא או בתר בסוף אם כן ע"כ לא איירי אביי ורבא במדיר דהא פליגי ביה תנאי כו' כמ"ש לעיל בסמוך אמנם כל זאת אם נאמר כפשטיה אבל אם נאמר כמ"ש מהרש"א ז"ל דהא דמסיק לקמן דמר אזיל בתר מעיקרא ומר אזיל בתר בסוף כו' היינו דהוא נותן אצבע בין שיניה ומר סבר אינו פודה כיון דאיסור ד"א גרם לה כו' א"כ אכתי איכא למימר דפליגי נמי באשת ישראל אביי ורבא ומיהו לא מצינו לאוקמיה באשת ישראל דא"כ תיקשי למ"ד אינו פודה תיקשי לאביי אלא רבא דאמר כל מצינו לפרושי כן כמ"ש לעיל ודוק היטב:
שם מת בעלה או שנישבית ואח"כ מת בעלה אינו חייב לפדותה דלא קרינא ביה ואותביני' ליה לאינתו אף באשת כהן הדין כן דכיון דתנאי אין מקיים מחמת שבויה אלא מחמת ד"א כרבא דהילכתא כוותי' ועיין במהר"ם שיף ומסברא דנפשיה קאמר או מדקאמר סתמא ויש הכרע ודוק לפע"ד: