אור ברסלב

פורת יוסף על כתובות· רבי יוסף תאומים

דף ל.

דף כט:

בפרש"י בד"ה איכא בנייהו בעולה לכ"ג כו'. וא"ת הוה זונה וי"ל דר"א הכי ס"ל כו'. ובשלא כדרכה היינו לשיטתו אבל לשיטת התוספת ז"ל דבעולת עצמן נמי לא ישא כו' לא קשה ההיא דסנהדרין שהביא המשנה למלך ובסמוך יבואר מזה. המשנה למלך (בהלכות איסורי ביאה פרק י"ז ופרק י"ח) האריך מאד בלשון רש"י והביא בשם שטה ישנה דמ"ה לא ניחא לרש"י לפרש דבעולת עצמו כיון דקודם ביאה היתה ראוי לקיימה ע"ש וזה שלא תקשה הסוגיא דיבמות ובאמת דהתם פסק רב דמוציא בגט וכן פסק הרמב"ם בפרקים אלו יע"ש אך התמיה קיימת אמאי לא מוקי רש"י הך דביאה שלא כדרכה מאחר בממאנת דליכא ביאת זנות יע"ש במשנה למלך אמנם יראה לומר דודאי מבעולת עצמו קא קשיא ליה דנהי דלא קשיא ליה דכי תהיה משמע קודם ביאה יש לחלק והוא דאם נאמר דבהעראה לא מחשיבא בעולה הן לכ"ג הן לענין קנס דהערו בה עשרה בני אדם עדיין בתולה היא ומשלמין קנס ועל העראה לא משלם קנס וזונה ודאי דעשאה משעת העראה לר"א וא"כ ודאי דכי מתחלה חיוב קנס תו לא ראויה לו משא"כ לענין בעולה ודאי דלא מצינו לאוקמי בעולת עצמו דכיון דבהערה לא חשיבא בעולה כמו שנתבאר וא"כ קודם חיוב קנס עדיין מיקרי ראוי לו כנ"ל נכון לחלק ולא צריכנא למימר דבעולה מאחר אלא הוא בעצמו קודם לכן קודם ביאה זו דתו לא מיקרי ראוי' לו ואף דלענין כה"ג הוה בעולה מ"מ לענין קנס עדיין בתולה היא דבכהן גדול מרבינן מב' יתירא בבתוליה דהוה בעולה שלא כדרכה משא"כ לענין קנס דהוה עדיין בתולה וא"כ איכא לקיומיה בעולת עצמו שבא עליה קודם ביאה זו ולפ"ז לא יקשה מ"ש המשנה למלך דאמאי לא מוקי רש"י בממאנת יע"ש ואם נאמר דקושית רש"י מבעולת עצמו וכמ"ש דודאי לר"א עשאה זונה מבעולת עצמו דלא שייך הואיל וסופה להיות זונה תחתיו וכן כתבו התוספת בהדיא ביבמות (דף נ"ט ע"ב ודף ס"א):

ודע דלמאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה ודאי דליכא לאוקמיה דלא קשיא כלל מזונה דבאין בהדי הדדי לדידיה דלא חשיבה זונה אלא בהכ"ע ואז נתחייב ג"כ בקנס בהכ"ע כמבואר בפרק בן סורר יע"ש אלא דרש"י רוצה לפרש אליביה דכ"ע אפילו למ"ד העראה זו נשיקה דהוה זונה כו' ואח"כ מתחיל חיובא דקנס כו'. ואין להקשות איך שיהיה הוה דלא ככ"ע א"כ נימא דאתיא כר"א ולמ"ד העראה הכ"ע די"ל דודאי ניחא ליה לאוקמיה אליביה דכ"ע אלא דר"א ודאי דלא תיקשי הניחא כו' דר"ע סובר בהדיא בהבע"י דאיזהו זונה כל שמופקרת לכל וכמ"ש המשנה למלך בהלכות איסורי ביאה פי"ח) דר"א ור"ע מחולקין דלר"א אפילו ביאה אחת ולר"ע דוקא בהרבה ביאות ויתבאר לקמן וא"כ ר"ש בן מנסיא דהוה תלמיד דר"ע כמ"ש התוספת בד"ה איכא בינייהו ודאי דלא שייך להקשות הניחא אבל זאת יצדק הניחא למ"ד העראה זו הכ"ע כו'. ובזה יש ליישב הא דכתבו התוס' וא"ת הניחא כו' ואמאי לא הקשו הניחא דפנוי הבא על הפנויה כו' וגם לשיטתם יקשה ולפי מ"ש דר"ע פליג בהדיא ודוק היטב לפענ"ד:

או יאמר לשיטת התוספת שאנס בתולה גמורה ודאי דלא הוה זונה באונס כמ"ש השיטה ישנה הביאו המשנה למלך (בהלכות איסורי ביאה פרק י"ח) יעוין שם ורש"י אפשר דלרווחא דמילתא כתב כן דר"א הוא דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה כו' ודוק:

ע"ש גמרא ומאי שנא דהוה עשה שאין שוה בכל כו' עכ"ל יאמר בזה דפריך ומאי שנא לאו דפריך לימא דחייבי עשה דכהונה דלא תפסי בה קידושין דעל כרחך חייבי עשה דכהונה תפסי בה קידושין דאל"כ כי תהיין לאיש שתי נשים במאי מוקים ליה כדפריך בקדושין ומסיק לבעולה לכ"ג ועל כרחך מוכח דקדושין תופסין בהן אימא יבמתו דכתיב דחייבי עשה עולין לחליצה ולא ליבום ולר"ע אליביה דר' ישבב דמרבי חייבי עשה דלא תפסי בה קידושין ופטורין מחליצה ויבום וע"כ יבמתו לחייבי עשה דכהונה וכגון חללה דחייבי עשה לראב"י דס"ל דיש חלל מחייבי עשה וכבר התבאר זה בחדושינו במסכת יבמות דהתוספת כתבו דחלל מחייבי עשה אינו לוקה עליה כו' יע"ש היטב וא"כ אצטריך יבמתו להכי דאי בעולה לכ"ג הוה חייבי לאוין דאלמנה לא יקח ואיך שיהיה מוכח דחייבי עשה דכהונה תפסי בה קידושין אלא דפריך דא"כ נימא כל חייבי עשה תפסי בה קידושין ומ"ש דנימא דוקא חייבי עשה דכהונה ומשני הנך שאין שווין בכל כו' ולפ"ז א"ש מה דהוה קשיא לן דכיון דלר"ע מוקי קרא דלא יקח ולא יגלה במסתבר טפי היינו דוקא שווין בכל א"כ אימא דגם חייבי לאוין דכהונה תפסי בה קידושין ולפי מה שכתבתי א"ש דר"ע מוקי קרא לאיסורא בכל גוונא אלא כי תהיין לאיש שתי נשים או יבמתו ע"כ דחייבי עשה דכהונה כו'. ולפ"ז א"ש דלהר"מ ז"ל שפסק דעל חילול זרעו אינו לוקה יע"ש (בהל' איסורי ביאה) יע"ש במגיד משנה א"כ תקשה לר"ע אליביה דר' ישבב דמרבי אפילו חייבי לאוין דאלמנה לכ"ג כו' אם כן לא יחלל זרעו למה לי זרעו דאי דיהא זרעו חולין השתא לקהל ישראל אסור לבוא לר"ע ואי דלוקה הא הר"מ כתב דאינו לוקה אלא ע"כ צריך לומר דר"ע ס"ל כראב"י דיש חלל מחייבי עשה וא"כ אצטריך לא יחלל זרעו דיהא זרעו חולין בחייבי עשה דודאי בחייבי עשה דכהונה מודה ר"ע דקדושין תופסין בהן ודוק:

ובתוס' בד"ה הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס כו' ולר"ע ניחא דמפקא כו' היינו לר' סימאי ולר' ישבב אי לאפוקי מדר' סימאי קאתי. ומיהו אצטריך קרא לבעולה לכ"ג דלכ"ע קידושין תופסין בה ודוחק לומר דקרא אחדא קאי כמ"ש מהרש"א וא"כ דוקא אליביה דר' סימאי אבל ר"י אליביה דנפשיה לא ניחא דכיון דאיתרבי חייבי לאוין או עשה איתרבי הכל דאבעולה לכ"ג לא אתי דלא מסתברא לאוקמיה אחדא מילתא ומיהו אם נאמר דחללה מחייבי עשה וכמ"ש התוס' ביבמות דאינו לוקה עליה כו' א"כ איכא לאוקמיה קרא אתרתי אבעולה לכ"ג ולחללה דחייבי עשה ויתבאר לקמן (בדף ל"ג):

ומ"ש בספר פני יהושע אמ"ש מהרש"א ז"ל דלעיל ולו תהיה לאשה לאו מיותר חוזר ממ"ש למעלה דודאי דהנך מיתורא דקרא קדריש וזה נראה דעת מהרש"א בכאן דקרא משתעי ולא יוכל לשלחה כל ימיו יע"ש ולפי זה א"ש מה דהוה קשיא לן לעיל לר"ע דמתניתין לקמן דדריש אשר לא אורסה לג"ש א"כ ה"א לא דריש והוה ד' קראי ואנן חמשה בעינן כמ"ש הריטב"א ז"ל י"ל דאליביה דר"ע דמתניתין סובר כר' ישבב אליביה דנפשיה א"כ כיון דאיתרבי חייבי עשה ה"ה חייבי לאוין וח"כ. ולר"ע דברייתא מוכח בלא"ה כמ"ש בספר פני יהושע מדאצטריך ארוסה כו' ש"מ דחייבי כריתות יש להן קנס. אלא דלפ"ז קשיא תפשוט דר' ישבב טעמיה דנפשיה קאמר וכמ"ש התוספת ומיהו אין זה קושיא דאיכא למימר דתלמודא מסופק אליביה דר"י אבל תנא דמתני' אליביה דר"ע סובר דלגמרי אמר דאין קידושין תופסין וה"ה דהוה מצי למימר ולתנא דמתני' מאי איכא למימר אלא דנקיט ר' ישבב דקאי אמילתיה דר"ע. ולפ"ז יש ליישב קושית התוספת דניפשוט דר"י אליביה דנפשיה דאל"כ מתני' דר"ג דאין בעילה אחר בעילה כמאן אתיא י"ל כתנא דמתניתין אליביה דר"ע. ומיהו הר"מ ז"ל דפוסק (בהלכות נערה בתולה פרק שני הלכה י"ו) דיתומה שנתארסה ונתגרשה קנסא לעצמה מנא ליה כיון דלדידן הילכתא דאין ממזר אלא מחייבי כריתות וממילא דקידושין תופסין ועל כרחך כמ"ש הריטב"א ז"ל דבתולת כו' והירושלמי דמוקי להך דהכי כר"ע דמתני' מכח הבא על בתו כמ"ש התוס' בסנהדרין (דף ע"ג ע"ב) יע"ש אפשר כמ"ש ונאמר דלא מספקא אי ר' ישבב טעמיה דנפשיה קאמר דודאי לדידיה טעמא דנפשיה קאמר:

אמנם כן דברי התוספת דכאן שגבו ממני ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים שהקשו לרש"י מנלן דמפקא מתני' כו' עכ"ל. הנה בירושלמי במסכת תרומה פרק האוכל תרומה מזיד איתא התם פלוגתא עלה דיה"כ כשבת דגרסינן התם תמן תנינן אין בין יה"כ כו' מתני' רנב"ה ר"ש בן מנסיא אמר כרת כחייבי מיתות ב"ד כו' מה ביניהון חד אמר נערה נדה ביניהון וחד אמר אחות אשתו ביניהון לר"נ ב"ה אין הכרת פוטר אלא דומיא דשבת דאין היתר משא"כ נערה נדה ואחות אשתו דיש להם היתר וכו' ולר"ש בן מנסיא אף בכה"ג הכרת פוטר. ולפ"ז יש לתמוה מה שכתבו התוספת דהכל מודים ר"ש התימני ור"ש בן מנסיא ולאפוקי מדר"נ בן הקנה אדרבה לרנב"ה אין הכרת פוטר דהא נדה יש לה היתר ולר"ש בן מנסיא הכרת פוטר מן התשלומין דאף שיש אחריה היתר כו' ולשיטת רש"י אתי שפיר דהכי קאמר הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס היינו בשוגג דמודה ר"ש בן מנסיא דאיהו לשיטתיה דפירש בפסחים דהא דפוטר כרת מן התשלומין דוקא במזיד ולא בשוגג יע"ש (בדף ל"ב) ובמהרש"א ולא תימא דאין תופסין בה קדושין דהא הכל מודים בנדה דתפסי בה קדושין ולאפוקי מדר' נחוניא ב"ה כו' היינו מתני' מפקי מדר' נחוניא בן הקנה דקתני נמי הבא על אחותו כו' דאף דאין לה היתר קתני דפוטר כו' וה"ה דהוה מצי למנקט ולאפוקי מדר"ש בן מנסיא אלא דבלאו הכי מתני' דלא כרבי שמעון בן מנסיא כדמסיק דלאפוקי מהאי תנא ולפ"ז לא קשיא קושית התוספת דילמא דרבי קרא דאימא דקרא אתי לח"כ שיש להן היתר כגון אחות אשתו ומיהו נערה נדה ליכא למימר דלא אצטריך קרא דקדושין תופסין בה ולא יסבור רש"י כסברת התוס' דדוחק לאוקמיה קרא אחדא מילתא אאחות אשתו לחוד דמ"מ מוקמינן ליה לאחות אשתו ושפיר מפקי מתני' מדר' נחוניא בן הקנה ואין להקשות דילמא מתני' בשוגג כבר ישבו בספר פני יהושע יע"ש ושיטת התוספת דכתבו בפסחים דאף בשוגג סובר ר"נ ב"ה דח"כ פוטרין מתשלומין כמו חייבי מיתות ב"ד שוגגין צ"ל הא דקאמר בגמרא הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס לר"ש בן מנסיא אף דסובר דחייבי כריתות כחייבי מיתות ב"ד מ"מ הא רבי קרא כקושייתם ומכל מקום מה שכתבו התוספת דאפשר דר"ש כו' הא בהדיא סובר ר"ש בן מנסיא דחייבי כריתות כחייבי מיתות ב"ד סוף דבר שדברי התוס' צריכין אצלי תלמוד ממקום אחר ודוק היטב:

תוכן העניינים

פורת יוסף על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה