אור ברסלב

פורת יוסף על יבמות· רבי יוסף תאומים

דף ז:

דף ו:

בתוספת בד"ה וראה קרי בו ביום כו' פי' הקונטרס כו' עכ"ל נראה דרש"י לשיטתי' שפירש בפסחים (דף צ"ב ע"א) פירש שם בהדיא כדברי התוספת דתנא דברייתא נמי מדרבנן אמר דיבוא עשה כו' אבל בזבחים ריש כל הפסולים (דף ל"ב) פירש דר"י פליגי עם תנא דברייתא דתנא דברייתא ס"ל דמחוסר כיפורים דזב וטבול יום דזב כזב דמי ואסור מן התורה במחנה לויה ור' יוחנן סובר דלאו כזב דמי ומדרבנן הוא כו' עכ"ל וא"כ א"ש דנקט קרי לרבותא דמן התורה הוא:

והנה בזבחים (דף ל"ב) אהא דאמר עולא ביאה במקצת לוקה פריך ממצורע שחל שמיני ומשני כו' רבינא אמר לענין מלקות איתמר הא דאמר ריש לקיש ביאה במקצת שמיה ביאה ולא לענין כרת ופירש"י ולא תקשה לן ממצורע כיון דליכא כרת כו' ולפ"ז הא דמייתי הכא ראייה הואיל ואישתרי אישתרי אינו מביא רק מדברי עולא ולא מתנא דבריית' דלפי האמת דלענין מלקות איתמר לית הוכחה. והתוספת ז"ל כתבו בד"ה רבא אמר ערוה גופא לא צריכא קרא וא"ת וכי לית ליה הואיל ואישתרי אישתרי וי"ל דרבא ס"ל דביאה במקצת לא שמיה ביאה וליכא הוכחה דאמרינן הואיל כו' ולפי מה שכתבתי צריך עיון דאמאי לא נימא דרבא ג"כ סבירא כעולא אמר ריש לקיש דביאה במקצת שמיה ביאה אלא דלענין מלקות איתמר כמו דמסיק רבינא וא"כ אין ראייה דאמרינן הואיל דעשה דחי ל"ת גרידא כו':

אבל הנראה לי בזה דהנה יש להקשות לפי האמת אכתי היאך אתי עשה דפסח ודוחה ל"ת הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה דפסח שוב מצאתי שהתוספת לשם הקשו זאת ותירצו דעשה דפסח דיש בו כרת דוחה ל"ת אף בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה כו' ובפסחים (דף נ"ט) עלה דמצורע ומחוסר כיפורים בע"פ דמביא קרבנותיו דעשה דפסח דחי הקשו הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מתקיים עשה דפסח ותירצו דעשה דקיל לא בעינן בעידנא דוקא בלאו יראה שם מדבריהם דאין חילוק אלא דבלאו דחמיר מן עשה כדאמרי' ביבמות לאו ל"ת חמיר מיניה בעינן בעידנא דמיעקר לאו מיקיים עשה משא"כ בעשה דקיל לא בעינן בעידנא דמיעקר עשה לא מיקיים עשה כו' א"כ נראה דאף חילוק בין אי עשה דכרת או לאו לדחות ל"ת אף בעשה דכרת בעינן בעידנא דמיעקר לאו מיקיים עשה וא"כ יקשה ההיא דזבחים וע"כ צ"ל דאין לפי האמת דמסיק רבינא דלענין מלקות איתמר ולא לענין כרת אפ"ה צ"ל דמטעם הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו כו' ולכך יכנס דמטעם דחיי' לא הוה לדחות דבעידנא דמיעקר לאו דטומאה לא מיקיים עשה דפסח כו' כמו שהקשו התוספת בזבחים כו' וא"כ כתבו כאן שפיר וא"ת לרבא וכי לית ליה הואיל ואישתרי אישתרי דליכא למימר דלענין מלקות איתמר דמ"מ צ"ל מטעם הואיל כו' וע"כ תירצו דלית ליה כלל דעולא אמר ריש לקיש דביאה במקצת שמיה ביאה כו':

ואין להקשות א"כ לפ"ז תקשה לרש"י ז"ל דפירש דראה קרי לרבותא דהוה עשה מן התורה וכמ"ש לעיל דתנא דברייתא ס"ל דמחוסר כיפורים דזב וט"י דזב כזב דמי והוה מן התורה א"כ יקשה אמאי מותר לכנוס למחנה לויה דאי מטעם דחי' הא בעידנא כו' ואי מטעם הואיל ליתא דהתם לא איתסר כלל דמחוסר כיפורים מותר במחנה לויה כו' וליכא למימר הואיל י"ל דרש"י לשיטתי' שכתב אהא דרבינא אמר לענין מלקות איתמר ולא תותבי' ממצורע והיינו כמ"ש התוספת שם דעשה דפסח דחמיר דיש בו כרת לא בעינן בעידנא כו' א"ש דדוחה ל"ת ועשה דמחנה לויה כו'. אבל שיטת התוס' כאן כמ"ש בפסחים (דף נ"ט ע"א) וא"כ צ"ל מטעם הואיל ובמחנה לויה ע"כ מטעם דהוה רק דרבנן כו' ולא דאורייתא כו' והא דמייתי כאן ראייה ומנא תימרא דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי מייתי אף לפי האמת דמסיק רבינא דלענין מלקות איתמר כו' כמ"ש לעיל בסמוך:

ובזה יתישב מה שכתב הרמב"ם (בהלכות ביאת מקדש פרק ג' הלכה י"ח) שכתב טמא המכניס ידו למקדש הרי זה לוקה מכות מרדות מדרבנן והר"א בהשגותיו השיג עליו א"א קשיא עליה שמעתתא דזבחים אמר עולא כו' והכ"מ כתב כיון דרבינא כו' יע"ש ולפי מה שכתבתי א"ש דהר"מ ז"ל יש לו הוכחה דלא כוותי' דמדחזינן רבא דהוא בתרא ואינך תירוצא שאמרו דמהיקשא דר' יונה ולא אמרו הואיל ואישתרי אישתרי כקושית התוספת וע"כ דלית ליה ביאה במקצת שמיה ביאה וכיון דרבא אמר כן פסק כוותיה והראב"ד ס"ל כתירץ השני שכתבו דלא אמרינן הואיל אלא היכא דחד לאו יע"ש היטב. ואדרבה מדחזינן בברייתא דנקיט דוקא וראה קרי בו ביום הא בלילה לא דמטעם הואיל הוא כמ"ש לעיל דאף דרבינא מסיק לענין מלקות איתמר מ"מ מטעם הואיל דבעינן בעידנא כו' ודוקא בו ביום כו':

עוד י"ל דהר"מ לשיטתיה אית ליה הוכחה דלית הילכתא כוותיה דעולא דביאה במקצת שמיה ביאה דהר"מ ז"ל פסק (בפרק ג' הלכה ט' ובפרק ד' הלכה ד') מהלכות ביאת מקדש דמחוסר כיפורים שנכנס לעזרת ישראל לוקה מכות מרדות מדרבנן ודעתו שם דבמחוסר כיפורים ליכא לא לאו ולא כרת אלא עשה דוטהרה דכתיב ביולדת מכלל שעד עכשיו היא טמאה ולכך לוקה מכת מרדות מדרבנן דעל כל העשין לוקה מדרבנן כמבואר במקומות אחרים וא"כ באמת תקשה אמאי זה יכנס הא בעידנא דמיעקר כו' ואי מטעם הואיל הא לא איתסר כלל מחוסר כיפורים בלאו זה כלל דנימא הואיל ואישתרי אישתרי כמה שכתבו התוס' בריש כל הפסולין אלא עשה הוא דאית ביה אלא ודאי דלית הילכתא כוותיה דעולא ועולא לפי סברתו על כרחך סובר דמחוסר כיפורים הוא בכרת דסובר דמחוסר כיפורים דזב כזב דמי כמו שביאר הכסף משנה והר"מ ז"ל פסק דלא כזב דמי יע"ש היטב וע"כ דלית הילכתא כוותי' גם בביאה במקצת כו' ומה דאמר אמר רבינא משמע דלא פליגי אתא אדלעיל לתרוצי הך קושיא דמצורע שחל שמיני שלו בערב פסח י"ל דבא לאיפלוגי על מה דקאמר אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא ע"ז אמר דלאו כן אלא לענין מלקות איתמר אבל מ"מ הקושיא צ"ל מטעם הואיל והר"מ לשיטתי' דסבירא ליה דבאמת מחוסר כיפורים אפילו לאו אין בו. והר"א לשיטתי' דהשיג בשני המקומות הללו וסובר דמחוסר כיפורים אית ביה כרת ושפיר מטעם הואיל כו':

ולפי זה א"ש מה דכתב הראב"ד א"א קשיא עליה שמעתתא דזבחים ואמרינן שיש בו כרת כתב הכ"מ דלמה לו להביא שיש בו כרת דהא באמת מסיק דלענין מלקות איתמר ואפשר דמש"ה כתב שיש בו כרת לפי ה"א ומטעם הואיל וע"כ דגם מחוסר כיפורים בכרת מטעם הואיל והשיג עליו על מ"ש דמחוסר כיפורים אינו בכרת כו':

ודע דראיתי להרמב"ם (בהל' ביאת מקדש פרק ד' הלכה ד') שכתב מחוסר כיפורים שעבד פטור מכלום וכן לענין ביאת מקדש דאין חייב כרת והראב"ד השיג עליו וכתב דבטבול יום היאך משכחת ליה והלא מחייב על השהי' עכ"ל. וכתב המשנה למלך דאם נאמר דהוכחת רבינו דמחוסר כיפורים פטור מכרת דאל"כ היאך מצינו מחוסר כיפורים ששמש שחייב מיתה ע"ז כתב הראב"ד דא"כ היאך מצינו בט"י יע"ש היטב. ולי נראה דבט"י משכחת ליה בפסח הבא בטומאה דנכנס לעשות פסח דאינו חייב כרת על הביאה וחייב על עבודה כו' משא"כ מחוסר כיפורים דמצורע וזב דאינו דוחה טומאה כו' ואדרבה עיקר הוכחת הראב"ד ממחוסר כיפורים דע"כ איך מצינו שחייב מיתה בעבד בטומאה והלא חייב על הביאה משא"כ בטמא מת וט"י דמצינו בקרבן צבור שנכנס לעבודת צבור דלא מיחייב על הביאה ועל השהי' אינו חייב דקיבל בידו אחת שני מזרקות של דם קרבן צבור ודם קרבן יחיד ולכך מיחייב אעבודת יחיד משא"כ במחוסר כיפורים דאינו דוחה אלא טומאת מת בלבד דדוחק לומר דמתני' דסנהדרין דקתני מחוסר כיפורים ששמש במיתה בקרבן צבור וכר"א דפרק אלו דברים דאמר אם דחקו זבין ומצורעין בפסח הבא בטומאה דפטורין דלית הלכתא כוותי' שהרי הר"מ פסק דלא כוותיה:

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת ראיתי לבאר דברי הרמב"ם (דהלכות קרבן פסח פרק ששי הלכה ו') ומפני מה לא העמידו דבריהם אלא בהזאה וערל ולא בשאר מקומות כו' יע"ש היטב ובהשגות הר"א והרי מצורע בע"פ נמי הזיה והרי טמא מת כו' אלא מפני שאי אפשר לבוא לידי חיוב כרת כו' עכ"ל. והכ"מ כתב דלא הבין דבריו כלל דלרבא אין ה"נ דכשחל שביעי שלו בי"ד אינו אוכל אפילו אם יזה עליו והלחם משנה כתב מ"ש הראב"ד כהזיה כ"ף במקום בי"ת כו' ועוד הא קתני בפסחים בפרק אלו דברים הזאה ט"מ שחל שביעי שלו כו' ולדברי רבינו אפילו אם יזה אינו אוכל וי"ל דע"פ לאו דוקא אלא י"ג עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהא הרמב"ם דפסק שם דטמא מת אפילו אם יזה אינו מביא דוקא בטומאת מת שהנזיר מגלח עליו אבל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו מביא והטומאות שאין הנזיר מגלח עליו מבואר בהל' נזירות (פרק שביעי הלכה י"ז) הנוגע בגוש כו' אע"פ שצריכין הזאה שלישי ושביעי אין הנזיר מגלח עליו כו' יע"ש היטב וא"כ גם לשיטת הר"מ יקשה אמאי כשחל ז' שלו בע"פ דהוה זמן הקרבת הקרבן ואם יזה יאכל בטומאת שאין הנזיר מגלח עליו ואפ"ה אינו דוחה דהא הא דאמר באלו דברים הזאה טמא מת שחל ז' שלו בע"פ נאמר דוקא ע"פ וע"כ בטומאת שאין הנזיר מגלח עליו ואפ"ה אינו דוחה וע"ז השיג הראב"ד שפיר דמאי שנא יע"ש:

והנה בזה היה מקום אתי ליישב מה שמחולקין הרמב"ם והראב"ד אי ביאה במקצת שמיה ביאה או לאו דע"כ ביאה במקצת שמיה ביאה מן התורה דאי לאו הכי אלא מדרבנן דילמא אתי לאמשוכי כולה בפנים א"כ הדרא קושיא לדוכתי' היאך התירו חכמים לכנוס ידיו לבהונת במצורע שחל שמיני שלו בע"פ וראה קרי בו ביום והלא העמידו דבריהם במקום כרת לשיטת הראב"ד ואין לומר דלא יכול לבוא לידי כרת הא במחנה שכינה איכא כרת ודמיא להזאה וערל דילמא אתי להעביר ד"א כו' בשלמא במחנה לויה דשם ליכא כרת משא"כ כאן דליכא למימר הואיל ואישתרי אישתרי דבדרבנן לא שייך ועוד במצורע לא גזרו כלל אלא ודאי ביאה במקצת שמיה ביאה כו' משא"כ הר"מ דנתן טעם אחר לדבר ואיך שיהיה יקשה מההיא דמצורע כמ"ש הלחם משנה יעויין שם היטב:

והנה רבינו סגר הדלת בעדו ולא מצאתי פתח פתוח בדבריו בהא דאמר רב יוסף בריש כל הפסולים קסבר עולא רובן טמאי מתים ונעשים זבים הואיל והותרו לטומאת מת הותרו נמי לזיבתן ולא זכר רבינו ז"ל מזה כלום לא לאיסור ולא להיתר והנה לפי מה שכתבנו לעיל דלרבינו לא משכחת ליה מחוסר כיפורים ששמש במיתה והא חייב כרת אלא ע"כ דפטור מכרת מזה על כרחך מוכח דלא ס"ל דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי דאל"כ משכחת ליה ברובן טמאי מתים ונעשים זבים כו' דלא מיחייב על הביאה ועל השהיה לא מחייב כמה שכתבתי לעיל דקיבל בשני כלים שני דמים כו' קרבן יחיד וקרבן צבור כו' אלא דלא אמרינן הואיל כו' וא"כ טומאת זב דהוא מחוסר כיפורים לא אישתרי כלל בקרבן צבור וחייבין על הביאה דהוא לשיטתי' דביאה במקצת לא שמיה ביאה משא"כ הראב"ד ז"ל לשיטתי' דס"ל דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי וא"כ שפיר פסק דמחוסר כיפורים שנכנס למקדש חייב כרת ומחוסר כיפורים ששימש בטומאה שחייב משכחת ליה בקרבן צבור דרובן טמאי מתים ונעשים זבים ואי קשיא הא פסק זמנו אחר תמיד של בין הערבים ותו לא מצי לזרוק דם שאר קרבנות משום עליה השלם י"ל בדיעבד כשר קודם לתמיד או באותן שנתותרו ששחטו קודם לתמיד ומותר לזרוק אחר התמיד של בין הערבים או בשאר קרבנות צבור דדוחה טומאה ודוק היטב בכל מה שכתבתי:

תוכן העניינים

פורת יוסף על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה