אור ברסלב

עשירית האיפה חלק א· רבי ירוחם יהודה ליב וולפיש

פרשת בא

פרשת וארא

לפרשת בא כתיב ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ד' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם אדם ועד בכור בהמה ע"כ אני זובח לד' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה, ויש לי לדקדק למה כתיב קודם מבכור אדם ועד בכור בהמה ואח"כ מהפך הסדר וכתיב אני זובח וכו' כל פטר רחם הזכרים ואח"כ וכל בכור בני אפדה ונ"ל לפרש דהנה אם נולד לו לאדם בביתו ביום אחד בכור הבן, ובכור בהמה, צריך להקריב מקודם בכור בהמה כדכתיב בתורה וביום השמיני תתנו לי, אבל בכור אדם זמנו דיקא מבן חודש ולא מקודם כדכתיב בתורה, ופדויו מבן חודש תפדה, ומרמז ג"כ למה שאיתא במסכת פרה (פרק א') דאף דשאר קרבנות מצותן לכתחילה אחר שלשים אבל בכור לכתחילה מיום ח', ונרמז ג"כ כאן בהכתוב כנ"ל, ועוד נראה לי לדקדק דהלא עיקר מצות בכור ישנו על בעל הבית ליתנו לכהן ומצות הקרבה בהנהן תליא, וכך היה צריך לכתוב כאן ע"כ אני נותן את הבכור לכהן, ומה הוא זביחה לכאן, ונ"ל לפרש עפ"י משנה דבכורות (פ"ד מ"א) דישראל מחויב להיטפל בבכור עד לי יום, ואסור לתתו לכהן מקודם כדי שיתעסק הכהן בטיפולו דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, אבל בזמן המקדש אם היה תמים אפילו קודם לזמן יכול לתתו לכהן אם אמר הכהן תן לי שאקריבנו, עיי"ש, ועתה נרמז שפיר בכתוב, אימתי אתה מחויב לתת בכור בהמה לכהן בזמן שאמר הכהן אני זובח מיד לד', אבל אם לא יחפוץ לשחטו תיכף, אז ביום ל' בודאי בכור אדם יש לו קדימה וא"ש. וכיון דביום שלשים שני המצות חלות כאחת, דבכור אדם קודם ל' אין בנו פדוי, ובכור בהמה ביום שלשים צריך לתת ג"כ תיכף להכהן מסתברא דמצות אדם קודם, ועוד דבכור בהמה קדוש כבר מרחם, ומצוה להקרישו מרחם, והיכא דאיתא ברשות כהן הוא. אבל אדם עיקר מצותו בשעת פדייה, ועוד דחמור מצית פדייה, ממצות לעלות לרגל כדכדתיב בכור בניך תפדה קודם, ולא יראו פני ריקם כדאיתא (בבכורות) בוראי חמור להקדימו קודם מצות בכור בהמה לכהן וברור, ומה שמצות פדה"ב דוחה מצות ראי', הא פשיטא שאם יש לו מעות על שני המצות מחויב בשניהם אלא ע"כ מיירי שאין לו, ולמה באמת דוחה מצות פדה"ב מצות ראיה, צ"ל דמשעה שנולד הבן נתחייבו הנכסים, לכן מצית פדה"ב קודם. ולכאורה למ"ל קרא דכיון דממון כהן הוא איך יפטר עצמו בממון שאינו שלו. אלא נ"ל דהא קמל"ן דה"א דבעליית הרגל מקיים ג' מצות. ראי', שמחה, חגיגה, והן מצות עוברת, קמל"ן דפדה"ב קודם, אכן יש לי להסתפק מאימתי נשתעבדו הנכסים אי מיום שנולד או משנעשה בן חודש ונפ"מ דבשעה שנולד היה לו מעות ואם יעלה לרגל לא יהיה לו אח"כ בשביל הכהן איך יעשה וצ"ע, ודע עוד דפדיון פטר חמור ועריפתו ג"כ כתובים בקרא ואח"כ בכור בניך תפדה נ"ל דאין לו זמן קבוע ותיכף ביום שנולד צריך לקיים בו אחת משתי המצות פדייה או עריפה כנ"ל לכן בודאי קודם לפדה"ב ובשביל זה מוקדם בפסיק:

ומאי דפדיון פט"ח מחויב תיכף ביום הראשון שנולד. ובכור בהמה טהורה דוקא מיום השמיני, נ"ל לפרש עפ"י שאיתא במדרש אמור, טעם הקרבנות מיום השמיני ירצו כדי שיעבור עליו קדושת שבת, דוגמא לזה דמילה ג"כ דוקא מיום השמיני, אבל פט"ח דלעריפה קיים ולא ירצה לבוא לפני השם פשיטא שאינו צריך לקדושת שבת, דוגמא לזה נ"ל, עבד כנעני יליד ביתו נימול ביום א' ללידתו, כיון דהוא עם הדומה לחמור אינו צריך לקדושת שבת ומאי דאיתא (שבת קל"ו) דישנו עבדים דנימולין ג"כ לשמונה היינו דוקא דהטבילהו לאמו מקודם ואמו טמאה לידה וכפירוש רש"י ז"ל דדמי יותר לישראל, אבל עבד גמור דאין בו עוד קדושת ישראל נימול לאחד שדומה לחמור ואין צריך להמתין ליום ח' שיעבור עליו קדושת שבת, ומה ראו ישראל לפדות פטרי חמורים ולא לפדות פטרי סוסים וגמלים, מבואר בבכורות (דף ה') וז"ל גזירת הכתוב הוא ועוד שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא עלה עמו תשעים חמורים טעונין כסף וזהב ושמלות, פשטת היא שגזירת הכתוב בלי טעם ואינו אלא מטעם כסף וזהב שנשאו עליהן, אבל במדרש תנחומא פ' בשלח נוסחא אחרינא, וז"ל גזירת מלך היא שלא היה בידם אלא חמורים, וטעם שני כדאמרן, ובזה נבין מה שאיתא באבן עזרא וז"ל ולא היה לישראל בהמות טמאות כי אם החמורים לבדם על כן לא יפדה בכור מין אחר עכ"ל, ותמהתי תמיד מאין יצא לו זה, אלא חכם עדיף מנביא כיון לדברי התנחומא הנ"ל, ובמדרש ויחי איתא שם בזה"ל יעקב אבינו לא חפץ להקבר במצרים, וכך אמר שלא יפדו בי המצריים הם משתחוים לשה, ואני נמשלתי לשה שנאמר שה פזורה ישראל, ובמצרים כתיב אשר בשר חמורים בשרם, וכתיב ופטר חמור תפדה בשה עכ"ל ויש לפרש דיעקב אבינו היה מתירא שאם יקבר במצרים זכות גופו הקדוש יגן שלא יפרעו מהמצריים שעובדין לשה, ומעתה נ"ל טעם חדש על פט"ח שנפדה בשה, דוגמת שה הפסח שכיפר במצרים על עון ע"ז אף כאן מצוה. לדורות לפדות פט"ח בשה ולא כהמצריים החמורים אשר שה היה יראתם, ואם לא נפדה צריך באמת לערוף את ראשו לרמוז על עובדי ע"ז אפילו בן נח מיתתו בסיף ודוגמא עיר הנידחת ג"כ בסיף, ובספר החינוך פירש יען שהמצריים נדמו לחמורים, לכן אמרה תורה ערוף את מוחו ונ"ל ע"ד שאמרו חז"ל טוב שבמצרים רצוץ את מוחו וע"ש:

באופן אחר נ"ל לפרש שלש מיני קדושת בכורות בשלשה זמנים עפ"י דברי הגר"א זצ"ל בביאורו על ישעיה, וז"ל שלשה גבולין בחיי האדם, ימי עליה, ימי עמידה, ימי ירידה הן כנגד שלשה דרגין באדם, חמור, ושור, ואדם, בימי עליה רודף אחרי התאוות כחמור, ובימי עמידה נושא בעול הפרנסה כשור לעול, ובימי הירידה נשבר התאווה ונתגבר חכמת הנפש והיא דרגא דאדם לכן בחר לו (הקב"ה) שלשה מיני בכורים, פטר חמור, ובכור שור, ובכור אדם ועליהם רמזו חז"ל ג' משמורות הלילה, ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים (כלומר הב הב לאכול) שלישית תינוק יונק משדי אמו הוא במקום תבונה וע"כ הרוב במשמר ג' מנדדין שינה ללמוד עכ"ל הקדוש ומעתה א"ש שלשה זמנים לענין בכור פטר חמור נפדה ביום הולדו כדאמרן דמרמז לימי עליה הקודמין ואח"כ שור זמנו מח' ימים והלאה, ובכור אדם לחודש ימים באחרונה כדברי הגאון שאז מגיע לדרגא דאדם וא"ש:

עוד מהנ"ל:

ודע דבבית המקדש היה בדרום שער אחד הנקרא שער הבכורות ופירש הרע"ב מפני ששחיטתן בדרום, והקשה התוי"ט א"כ לפ"ז היה להכניס דרך שם כל הקדשים קלים, ותירץ דבכורות מתנה לכהן משא"כ שאר קדשים קלים שהן לבעלים ומש"ה נתייחד שער לבכורות עכ"ל ונ"ל לפרש להראות בזה קדושתו יותר משאר העם ע"ד וקדשתו לברך ראשון, ובזה נ"ל לפרש דשער הבכורות היה קרוב לשער הדלק ומה ענין שני השערים להדדי ? ושער הדלק פירש הרע"ב ששם מכניסים עצים למערכה, אבל התוי"ט פירש בשם ראבי"ה וז"ל שמעתי שהיו מביאים דרך אותו שער אש של הדיוט ע"ג המזבח עכ"ל ומביאו בגמרא יומא דכך דרשו שני בני אהרן שאע"פ שאש ירד מן השמים מצוה להביאו מן ההדיוט וההלכה כדבריהם, והם היו כהנים הראשונים בעולם, י"ל בשביל כבודן עשו לאש הזה שער מיוחד, לכן סמכו שני השערים להדדי, דשניהם מרמזין לקדושת הכהנים וא"ש:

תוכן העניינים

עשירית האיפה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה