ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן שמו
סעי' ו' בהג"ה דשלוחו ש"א כמותו בשבו"י ח"ג סימן קע"ז כתב באחד ששכר שליח שיביא לו מעות מבע"ח בעיר אחר וא"ל שישכור שם איש לילך עמו בדרך ונאבד המעות דל"ה שמירה בבעלים כיון שהוא עצמו לא דיבר עם השליח רק צווהו לשכור דשמירה בבעלים חידוש ואין לך בו רק חידושו כמ"ש תוס' בהשואל דף צ"ו בד"ה ונשאל את"ד ויש להוכיח אפכא דאם נימא חידוש הוא נימא נמי בעליו דוקא ולא שליח ואיך אמרו בש"ס דתליא בפלוגתא דר"י ור"י בהפרה ע"י שליח הא הפרה אינו חידוש דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת ומתוס' אין ראי' דהא כתבו לפרש טעם האיבעיא דנשאל לו אחד מהשותפין אם כולו בעליו בעינן משום דחידוש הוא ולא איפשט ולא מפקינן מהשואל כמבואר בסי"א ה"נ נאמר דספקא הוי אם נאמר אין לך בו אלא חידושו ולע"ד תליא בפלוגתא דלעיל סימן רמ"ד באומר אמרו ועיין ר"ן ס"פ התקבל ופר"ח א"ע סימן ק"כ ס"ד וג"פ שם דמבואר בין באומר אמרו לפלוני שיהא שלוחי ובין אומר אמרו מדעתיכם למי שתרצו לעשות שליח לכתוב הוי פלוגתא דלרמב"ן בממון שלוחו כמותו ולתוס' גם בגט כן וגם תליא בשני תירוצים שהביא נתיבות לעיל סימן ש"ם ס"ה מהאס"ז בהא דא"ל השואל שלחה לי שהקשה איך נעשו שלוחיו של שואל הא לא דיבר השואל עמהם ושלוחיו של משאיל הן ותירץ אחד הוא דהוי כאמר לו אמור לו בשמי שיביאה לי וכיון שאמר לו וקיבל על עצמו שלוחו של שואל הוא שעשאו שליח ע"י בעל הפרה עיי"ש וה"נ אפילו השליח לא הודיע לשליח שני דשוכרו בשביל משלח מ"מ כיון דהולך בשביל שכר דעתו להשתעבד לבעל המעות וכדאמרינן בפרק הגוזל קמא דף ק"ב ע"ב ומבואר לעיל סימן קפ"ו ס"ד בסמ"ע ס"ק י"א דאפילו לא הודיעו למוכר דקונה בשביל אחר מ"מ דעת המוכר לאקנויי לבעל המעות ואפ"ת דחשוב כס"נ שמא לא חשוב שלוחו של בעל המעות ואת"ל דחשוב שלוחו שמא בשליח ל"ח שמירה בבעלים מ"מ העלו הפוסקים בכללי תפיסו דלא מפקינן ממון בס"ס אך אחר שקיבל החוב מבע"ח כבר מש' המעות ונעשה עליו שומר ובעליו לא הי' עמו עדיין עד שהחחי לילך עמו בדרך ול"ל כיון דהמשלח צווהו לשכור איש שילך עמו חשוב בעליו עמו מעיקרא ע"י אמירת המשלח להש"ך דס"ל באמירר בעלמא חשוב בעליו עמו דשאני התם דבידו לשרתו מיד משאזר הכא לא אמר המשלח שיעשה מלאכתו רק שישכור אחר ושמר לא ימצא מי לשכור וכדאמרינן בב"מ דף ע"ד התם לאו ביד וא"כ ל"ל מיד שצווהו לשכור כאלו הוא עמו במלאכתו דעדיין לא בא לעולם שלוחו כמותו ועוד הא לא צווהו רק לשכור איש שילך עמו כשיחזור עם המעות א"כ לא נשתעבד שיעמוד איש עמו עד אחר שיהא המעות בידו ולצורך שמירת המעות הוא מאחריות הדרך א"כ הוי כנשאל בעליו עמו וקבע לו זמן אימתי יעשה מלאכתו דלא הוי שאלה בבעלים וכמבואר בסמ"ע סק"ד דכ"ע מודו בזה ולפ"ז אפילו הקדים שכר לאותו איש ששכר לילך עמו ונתחייב בקנין כסף מ"מ כיון שלא נתחייב רק שילך עמו אחר גביית החוב הרי מקודם אינו עמו במלאכתו זולת להטו"ז דרא"ש פליג ארמ"ה י"ל אם זה שנשכר התחיל להכין עצמו להדרך בשעה שגבה זה המעות הוי ש"ב אבל בלא הכנה א"א לומר דהוי ש"ב דהא שמור לי היום ואשמור לך מחר מבואר בפחז"ה דל"ה שמירה בבעלים והרי כשזה מתחיל לשמור היום מתחייב חברו לשמור לו למחר כאלו קיבל כסף וכן בהנהו דשתלי מתא דבעידן עבידתייהו הוי ש"ב ומבואר ברא"ש דוקא בזמן הראוי למלאכה עיי"ש פ"ח הרי אף דשכירין מכבר הן וא"י להשמט מ"מ דוקא בזמן הראוי למלאכה א"כ ה"נ אינו ראו למלאכה עד אחר שיגבה החוב.
סעי' י"א ואם פשע בה יש מחייבין לכאורה ר"ל משום דפשיעה בבעלים פליגי ר"א ורבינא והלכה כדברי המיקל דהיינו קולא לנתבע דמוחזק כמ"ש תוס' ר"פ השואל וא"כ הוי רק מספק וכאן יש ג"כ ספק אי חשוב בבעלים והוי ס"ס ולרמב"ם דחיוב שומרים משעת משיכה כיון דנתחייב בחזרה ופטור האונס חשוב חזרה עש"ך לעיל סימן שמ"א סק"ו ע"כ כיון דהוי ס"ס בפרעון חייב ומצאתי בביאור הגר"א שכתב משום דהוי ס"ס נראה כונתו כמ"ש אבל לא נ"ל כיון דקי"ל הלכה כדברי המיקל אינו בגדר ספק רק הכי קי"ל לחכז"ל לודאי והה"מ כתב משום דפושע כמזיק צריך ראי' ברורה לפטור והקשה הגר"א ז"ל דא"כ כל פשיעה בבעלים יחייב והיינו לסברתו דפשיעה בבעלים דפטור הוי ג"כ רק ספק ולפמ"ש אינו אלא דצ"ע כיון דהתורה פטרה פשיעה בבעלים גם זה בכלל את"ל דזה חשוב בבעלים והמע"ה ונ"ל לפמ"ש בתוס' שם בד"ה ונשאל דהספק משום דבעליו עמו חידוש ואין לך בו אלא חידושו ולרמב"ם הספק אי חייב הכל או פטור מהכל כמ"ש הנ"י וצ"ל דהספק לאיזה צד יותר מסתבר בשומרים אם החיוב סברא ופטור בבעלים חידוש או להיפך כיון דלא פשעו בשמירה למה יתחייבו אבל כשפשע דמצד הסברא כמזיק הוא וודאי הפטור חידוש ואין לך בו אלא חידושו וכולו בעליו בעינן.
סעי' י"ז סמ"ע ס"ק כ"ז וחלקתי אם שאלה או שכרה הפרה כל ימי חיותה דהפרה או כל ימי חיותה דאשה דבכה"ג פטור הבעל משום לוקח ובקצו"ח הקשה הא לא הפסיד המשאיל כלל אם היתה שאולה כל ימי חיותה דפרה ונראה דהסמ"ע חדא קאמר דהשאיל לה הפרה לכל ימי חיותה דהפרה אם תמות בחיי האשה ואם תחי' יותר יהא שאולה רק כ"ז חיותה דאשה דודאי אי אף שהשאיל על כל ימי חיותה דאשה הוא רק כשתהא ראוי למלאכה והיינו בחיי הפרה וע"כ כשפשע הבעל והמיתה הפסיד למשאיל הטובת הנאה דאפשר היתה חייה עד אחר מיתת האשה ומה שהקשה הקצו"ח מ"ש לוקח לשלשים יום או כל ימי חיי האשה י"ל דלוקח לזמן ג"כ הל"ל דפטור רק אנן סהדי דמוכר לו עד"ז שיחויב בפשיעתה דאל"כ לא יחוש רק שתעמוד לפניו עד הזמן ויכביד עלי' המלאכה או ירעיבנה וכדומה בכלי מלאכה ומה הועיל בתנאו שאינו מוכר רק לזמן כיון דיכלה קרנו בהיתר ומצאתי בנתיבות כתב ג"כ דמשום אומדנא דע"ד לשומרו מכר לו לזמן וא"כ באשה עם בעלה שהכניסה לו דבר השאול לה לזמן ס"ל לסמ"ע די"ל ג"כ האי אומדנא דלא הכניסה לו שיהא כלוקח ויכול לכלות הקרן עד הזמן והחיוב יהא עלי' לשלם למשאיל אבל כששאול לה כל ימי חיותה בלא"ה הבעל יחוש לעצמו כיון דאין זמן ידוע וישמרנה כדי להשתמש עמה תמיד וכיון דהכניסה לו סתם דינו כלוקח ואינו שומר כיון דאומדנא ליכא.
סעי' ח"י לוקח בהמה לשלשים יום בקצו"ח הקשה דלעיל סימן רי"ב פסק בש"ע דמוכר קרקע לזמן בונה והורס בכל זמנו כמו בקנוי לו לעולם הרי אף מזיק ממש פטור וכ"ש פושע לבד ולע"ד שאני קרקע ממטלטלין דהא דעת רמב"ן וראב"ד באס"ז פרק השואל דף צ"ו דלוקח לזמן הוי ש"ש כיון דאין לו רק פירות לזמן הוי רק שוכר וצ"ל דעת הפוטרים מנו"א כיון שאמר בלשון מכירה ע"כ לפטור מחיוב שוכר נחתו דאל"כ למה שינו מלשון שוכר כיון דבאמת אינו רק שוכר אבל כיון דאינו רק מחמת לישנא יתירא דלטפויי אתי סגי לפטרו מחיוב שוכר ולא מפשיעה ואדרבה אנן סהדי דמפשיעה אינו פוטרו דא"כ יכלה קרנו עד הזמן בהיתר אבל בקרקע דאין בו דין שומרים ופטור אף מפשיעה ע"כ לשון לוקח או מוכר אתי לפטרו גם ממזיק ממש ועיי"ש באס"ז דרמב"ן מחלק בין בעל דלוקח הוי רק זכות שיש לאשתו להשתמש בהפרה השאול לה והשמירה אינו מקבל עליו ומוטל עלי' לשמור כלומר דא"צ שני שומרים משא"כ אחר דמוציאו מבית המוכר והריטב"א כתב דשאני בעל דאזלי רבנן לרווחא דידי' ולטובתו עשאוהו לוקח ולא להפסדו משא"כ אחר וא"כ י"ל דעת הש"ע ג"כ הכי רק דס"ל דלוקח לשלשים יום א"א לומר שיהא חייב בגו"א כשוכר מדאמר בלשון מכר ע"כ לפטרו מגו"א עכ"פ ולענין פשיעה אין הוכחה מהלשון כיון דצריך לפטרו שלא יהא כשוכר לגו"א אבל בעל בלא"ה פטור מטעם לוקח דעשאוהו רבנן לטובתו לבד או מטעם הרמב"ן.