ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן קכא
סעי' א' אפילו ששליח עכו"ם בנתיבות סימן ק"כ ס"א חילק דזרוק לים צ"ל והפטר דלית בו משום ערבות כמבואר בא"ע סימן למ"ד בב"ש סקח"י דמה"ט אם אמרה זרוק לים ואתקדש אני לך או ואתחייב לאו כלום הוא דתן מנה לפלוני הוא מדין ערב ובכה"ג אין הערב משתעבד כיון שלא בא ליד אדם משא"כ אם אמר תן לחש"ו או לעכו"ם כיון שבא ליד אדם יש בו משום ערב וראי' ברורה לזה מתוס' קדושין יינו ד"ה אומר אדם שכתבו דאפילו הי' אומר תן מנה לפלוני ואתקדש וכו' וכ"ש בתו אף דבתו קטנה עכת"ד ואינו ראי' משם דאמר תן לבתי ויהא שלה הרי נהנית וזוכה בהמעות מחמת כן מתחייב אבי' מדין ערב כיון דאחר נהנה עפ"י דבורו וכמ"ש הטו"ז בא"ע סוף סימן למ"ד וכן כונת הב"ש דאם בא ליד אדם כשאמר תן לו חייב משום ערב אבל שלח ע"י אדם דלא ישאר החפץ הנשלח של השליח ואין לו הנאה לית בו משום ערב כלל לאותם הפוסקים דבזרוק לים לית בו משום ערב רק אם אותו אדם יכול לזכות בשביל אחר זוכה בשבילו וחייב זה שאמר שלח כאלו נתן לידו דה"נ שלוחו זכה בעדו וא"כ בשלח ע"י עכו"ם וחש"ו לית בו לא משום זכי' ולא משום ערבות כיון דעיקר לדינא בזרוק לים אין בו משום ערבות כמ"ש הב"ש שם ואפילו באמר תן לחרש ושוטה לית בו משום ערבות דאינן בני זכי' לעצמם וצריך דוקא שיתן לבר דעת שיש לו זכי' וכמ"ש בחידושי רשב"א פ"ק דקידושין דף חי"ת והביא להדיא מירושלמי פ"ב דקדושין דתן לחרש אין בו משום ערב לפי שאינו בר זכי' ואינו ראי' מתוס' דקטנה יש לה זכי' לעצמה כמ"ש תוס' שם ומבואר לקמן סימן רל"ה איברא דמירושלמי זה נראה גם בקנון שא"י לזכות בשביל אחר אף דיש לו זכי' לעצמו א"י לחייב אחר מדין ערב בקבלתו אך זה רק לחד מ"ד בירושלמי שם אבל לר"א בשם ר' יוחנן שם א"צ רק שיהנה אחר בן דעת עייש"ה ואפשר לר' יוחנן א"צ שיהא הנהנה בן דעת ג"כ רק ע"י הנאתו גמר הערב ומשעבד נפשו וכן משמע ברא"ש פ"ק דקידושין סי"ג דכתב דאע"ג דלא מטיא לידי' מיהו מטיא לאינש אחריני גמר ומשעבד נפשי' אבל היכא דלא מטיא הנאה לשום אינש ל"ד לערב ועיי"ש ק"נ ולפמ"ש אצ"ל דכונת הרא"ש דוקא לאינש בר דעת אלא דמוכרח מדס"ל בתן לכלב דאין בו משום ערב ובאמת י"ל גם בתן לכלב מה שאוכל הכלב ונהנה הוי כאלו הוא נהנה כמ"ש המג"א ס"ס ת"ן וראייתו מס"ס תמ"ח מדאסור ליתן חמץ לכלב הפקר עכ"פ לא מתחייב משום ערב כשאין אחר נהנה על ידו רק לפוסקים דזרוק לים ג"כ מתחייב מדין ערב.
ובקצו"ח כאן הביא ראי' דבאמר המלוה ללוה שלח ע"י גוי לא נפטר הלוה כשלא אמר והפטור מפרק איזהו נשך דף ע"א ע"ב דאיתא שם ישראל שהלוה מנכרי ובא ישראל אחר ואמר תנה לי ואני אעלה הרבית לנכרי דאם העמידו אצל הנכרי ואמר לו הנכרי ליתנו לישראל השני אסור דאין שליחות לנכרי רק כשאמר לו הניחם עג"ק והפטר הרי דבאחריות המלוה הוא כשלא א"ל והפטר עיי"ש ואינו ראי' דהא מבואר ברשב"ם בב"ב דף קע"ג סוף ע"ב דערב חייב משום דשליחותא דערב קעביד מלוה כאלו הוא עצמו הלוה וכן הוא דעת ר' זעירא בירושלמי פרק איש מקדש ה"א דהחנוני נעשה שלוחו של בעל הבית לזכות לפועל ומה דס"ל שם לר' הילא פועל זוכה לבעה"ב משל החנוני וחזר זכה לעצמו ואם החנוני חרש על דעת ר"ז אין שליחות לחרש וע"ד ר"ה אף דאין חרש בר שליחות מ"מ הפועל זוכה מידו בשביל בעל הבית ע"כ ש"ס בבלי בפא"נ שם פליג על ר' הילא דצריך שיהא שליח של הבעל ממון כמ"ש תוס' שם בד"ה בשלמא סיפא לחומרא וא"כ בשלמא כשישראל אומר לגוי שלח ע"י ישראל וכן כשגוי אומר לישראל שלח אין בו משום ערבות כיון דאין שליחות לנכרי דא"י להיות שליח ולא לעשות שליח משא"כ כאן דישראל המלוה אומר לישראל הלוה שלח ע"י גוי חייב המלוה משום ערב דלוה נעשה שלוחו ליתן להגוי ואצ"ל והפטר לפוסקים דזרוק לים ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב וכיון דלענין קדושין הוי ספקא כמבואר בא"ע ס"ס למ"ד בבאה"ט שם בשם ח"צ וצ"צ וכ"כ באבני מילואים שם דגם לענין ממון הוי ספ"ד כדלקמן סימן ש"פ ה"נ הוי ספק והנתיבות הביא עוד מאס"ז דב"מ דף צ"ט דשלח ע"י הוא מנועם ערב והנה שם כ"כ הר"ן וריטב"א ומבואר שם בד"ה הכישה במקל דס"ל בא"ל זרוק לים ואתחייב לך ג"כ חייב מדין ערב וא"כ אין ראי' לפוסקים דבזרוק לים אין בו משום ערבות כיון שלא נהנה שום אדם ע"י ה"נ באמר לו שלח דאין הנאה לשליח ולכאורה מוכח כפוסקים דזרוק לים יש בו משום ערב דאם כר"ן ורשב"א בפ"ק דקידושין ורא"ש שם דע"י הנאת המקבל דוקא מתחייב הערב א"כ ה"נ בישראל המלוה שאמר לנכרי הלוה תן המעות לישראל אחר יהא נפטר הגוי מדין ערב שנעשה המלוה ע"י הנאת המקבל וע"כ דערבות היינו משום דהנותן נעשה שלוחו של המצוה לו ליתן וא"כ מה לי כשנתנו לאדם או זרקו לים כיון דשלוחו הוא הוי כזרקו המשלח בעצמו ול"ל דצריך נמי שיהא המקבל הנהנה ראוי להיות שליח המצוה דאז זכיית המקבל כאלו זכה המצוה דהא בירושלמי מבואר לר' זעירא דהחנוני נעשה שליח של בעל הבית אפילו הפועל חרש ואינו בר שליחות נעשה בעל הבית ערב זולת כשנאמר דר' אביהו בשם ר"י שם דס"ל דתן לעני ואתקדש לך מקודשת משום הנאת העני ס"ל דתרתי צריך שיהא הנותן ראוי להיות שלוחו של המצוה ליתן לו והמקבל יהא לו הנאה דע"י הנאה זאת גמר הערב ומשעבד נפשו וכן מוכח בירושלמי שם דמביא תוספתא התקדשי לי בסלע זה ואמרה השליכה לים ואתקדש לך אינה מקודשת תנהו לעני מקודשת ופריך מ"מ לא נכנס לתוך ידה כלום ומ"ש עני מים ותירץ ר"א בשם ר"י רוצה היא להתקדש ותראה עושה טובה לעני ואמר שם ואתיא או כר' זעירא או כר' אילא והרי לר"ז משום שליחות הוא דחנוני נעשה שליחו של בעה"ב ומ"מ דוקא בתן לעני מקודשת ולא בזרוק לים הרי תרתי צריך.
עוד כתב הנתיבות דלפי מה שחלקו הפוסקים דזרוק לים הוי במקום הפקר משא"כ תן מנה לפלוני דהוא משתמר והתוס' כתבו בב"ק דף טי"ת בד"ה ולרב יוסף דחש"ו שומרים הן ה"נ עדיף שלח ע"י חש"ו מזרוק דבשלח ע"י חש"ו אצ"ל והפטר ולא הבנתי דמבואר בתוס' שם דכתבו דבהאי סברא פליג ר"י אר"ל והכי פסקו הפוסקים שם כר"ל א"כ בנתן לחש"ו הוי בנתנו למקום האבוד וכן מבואר ברשב"ם ותוס' בב"ב דף פ"ז ע"ב דהשולח פנדיון ביד תינוק אבדה מדעת הוא וכן הוא לקמן סימן פק"ח.
סעי' ו' בש"ך ס"ק ל"ז ומשמע שם שהטעם הוא שהשליח י"ל דלמא המשלח ישלם לך ולפ"ז אם מת הלוה או הלך למדה"י מחויב לישבע שבועת השומרים מ"ד נגד המלוה ע"כ ובשו"ת בית יעקב כתב דטעות הוא דבתה"ד סימן ש"ח כתב לענין ראובן ששלח מעות ביד שמעון להוליך ללוי שיקנה בהם איזה דבר לאח"ז בא ראובן אצל לוי ותבע ממנו החפץ והשיב לוי ששמעון לא נתן לו כלום ושמעון מכחישו ופסק הואיל וטוען שמעון שמידו נתן ללוי בע"ד דידי' הוא ול"ד להא דאיתא במרדכי פרק הגוזל קמא דפסק ראב"ן באחד ששלח זקוק לאשתו למזונות ונאבד דאין נשבע לאשה אלא מדעת בעלה דהתם האשה אין לה שום טענה נגד השליח דלא אתי לידו מודה כלום אע"ג דהממון נשתלח להיות שלה מ"מ לא נקראת בע"ד דשליח דהא לא מצית טוען דיהיב לי' מידי ע"כ הרי משום דלאו בע"ד דידי' הוא וא"כ אפילו מת הלוה הדר תמה הבי"ע על התה"ד דהוא נגד משנה בשקלים פ"א ב"ה ששלחו שקליהן ונאבדו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברין וא"ל נשבעין לבע"ה והא לא הגיע לשליח מיד גזבר ומ"מ נשבע לו אע"כ כמ"ש מהר"ם בתשובה סימן תשפ"ז הטעם כיון דראובן חייב ליתן מזונות אחרים לאשתו הוי כמו עד שלא נתרמה התרומה כיון דחייבים לשקול אחרים נשבעין השלוחים לבעה"ב ע"כ העלה דלוי יכול לתבוע את שמעון אעפ"י שלא הגיע המעות מידו ליד שמעון כיון דאין ראובן חייב ליתן מעות אחרים בנידון דתה"ד עכת"ד ולא נ"ל דמה שהקשה על תה"ד מדנשבעים לגזברים לק"מ דודאי כיון דאחר שנתרמה תרומה האחריות על ההקדש ממונם הוא והקדש בע"ד דשליח משא"כ האשה דאין אחריות המעות עלי' לאו בע"ד דשליח הוא וכמ"ש מהר"ם אלא דמ"מ ה"א כמו דלוי א"י להשביע להשליח משום דאין לו הפסד ולאו מעות דידי' הוא ל"ה בע"ד דידי' ה"נ השליח לא ישביע ללוי דאין המעות של השליח ואינו מפסיד להכי מחלק התה"ד דבנידון האשה לא נתנה מידה לשליח לפיכך מהני מה שאינה מפסדת דלא תהא בע"ד דשליח אבל לענין שישביע לוי לשמעון ודאי י"ל לו שמעון לאו בע"ד דידי את אף דלא מיחייב ראובן ליתן ללוי מעות אחר מ"מ לא הפסיד כלום ואפילו הי' משלם לו סרסרות או שלח לו מתנה מ"מ כיון דהולך לאו כזכי היכא דאינו חייב לו כדלקמן סימן קכ"ה לא הוה מעותיו של לוי מעולם ביד השליח ולאו בע"ד דידי' הוא וגם דברי ש"ך נכונים דכיון דבחוב הולך כזכי אלא דהאחריות על הלוה א"כ אף דלא בא המעות מיד מלוה ליד שליח למה לא ישביעו כיון דמעות שלו אבד ועכצ"ל כיון דהאחריות על הלוה דהולך ל"ה כזכי רק לזכות מלוה ולא לחובתו וכיון דצריך לשלם לא נאבד מעות המלוה וי"ל השליח דלמא ישלם הלוה אבל כשא"י להשתלם ממנו לא הועיל לו האחריות והולך כזכי לזכותו והוא בע"ד דשליח דא"ל ירצה לישבע ישלם שו"ר בשעמ"ש השיג על הבי"ע כעין מ"ש אלא שנדחק כיון דהולך כזכי למה לאו בע"ד דמלוה ואשה ננהו גם הקשה כיון דלוה או הבעל ישלמו לאח"ז הוי ככפירת ממון השוה מחמת עיכוב הזמן ולפמ"ש א"ש כיון דסופן להשתלם מהלוה והבעל דודאי חייבים וזה שוה יותר משבועת השליח א"כ הולך לאו כזכי דאין זה זכותם שיהיו בע"ד של השליח ממילא לא זכו כלל מתחלה במעות הנשלח דכל הולך כזכי הוי רק על תנאי שלא יבא מזה חוב למלוה דאל"כ גם האחריות ל"ה על הלוה וא"כ ממילא לאו בע"ד של השליח ננהו דא"א לעשות תרתי דסתרי שישביע לשליח ואח"כ ישתלם מהלוה דכיון דלוה ישלם הרי למפרע לא זכה המלוה בהמעות הנשלח ולאו בע"ד דשליח הוא מעולם דלא חייבה תורה שבועה לשומר רק אם בודאי נעשה שומר שלו דגם אחר שישבע מ"מ כבר הי' בע"ד דידי' ולקח בעליו השבועה אמרה תורה וכאן אחר שישבע אגלאי דמעולם לאו בעליו דממון זה הי'.
סעי' ח' בש"ך ס"ק מ"ב הביא מתה"ד סימן ש"ח ראובן שלח ביד שמעון מעות ללוי ושמעון אומר שנתן ולוי מכחישו אין ראובן יכול לכוף את שמעון שיתבע ללוי בין קודם שנשבע או אח"כ אא"כ פוטר אותו מהשבועה ע"כ ובשו"ת בית יעקב שאלה חי"ת הקשה דבסימן שכ"ד כתב דה"ט דש"ח חייב לטרוח בהוכר הגנב קודם שנשבע כדלקמן סימן רצ"ד ס"ו משום דאכתי אגיד במפקיד שצריך עדיין לישבע לו כיון שהוכר הגנב קודם שנפטר השומר ול"ל נמי פסידא וא"כ ה"נ כיון דפוטר את שמעון משבועה תו לא אגיד בו ונ"ל דמיירי דהשליח קיבל שכר ע"כ ולא נ"ל דהא מוכח בתה"ד סימן ש"ח דאינו שליח בשכר מדכתב שם דאפילו אחר שנשבע שמעון יכול להשביע ללוי כדאמרינן בסוף הגוזל קמא דאם ש"ח הוא ונשבע כבר רצה עושה דין עם הגנב הרי דמדמהו לש"ח דנשבע ואי מיירי בש"ש בע"כ עושה דין עם לוי אף אחר שנשבע כדלקמן סימן רצ"ד וכן מדכתב התה"ד שם דאם בא ראובן לכוף את שמעון קודם שנשבע שישביע את לוי לא מצי לכופו אא"כ פוטר אותו מהשבועה לגמרי אע"ג דהתם גבי נגנבה באונס והוכר הגנב דקודם שנשבע צריך לשלם ויעשה דין עם הגנב וכ"ש הכא שצריך לעשות דין עם לוי קודם שנשבע דשא"ה וכו' ואם מיירי בשליח בשכר הל"ל לס"ד גם אחר שנשבע דצריך לעשות דין עם לוי כדהתם איו מיירי בחנם וקושיית הבי"ע ל"ק דהש"ח שכבר נשבע תו לא אגיד אבל כאן עכשיו פוטרו משבועה כדי שיעשה דין עם לוי וא"ל יעשה דין לא נפטר משבועתו והברירה למשלח שלא לפטרו הרי אגיד גבי' ולפ"ז אם כבר פטרו בלא"ה תו לא מצי לכופו ואם ש"ש הוא מצי לכופו וצ"ע אף דכבר פטרו בסתם מ"מ כיון דעד שלא פטרו חל עליו הטורח להשביע ללוי לדעת הש"ך בסס"ק זה א"כ נהי דפטרו לשמעון אח"כ משבועה י"ל רק משבועה פטרו ועוד כיון דחל עליו הטורח קודם שנשבע דהי' אגיד גבי' אפילו נשבע אח"כ מחויב לטרוח עם לוי וכן משמע מלשון הש"ך כאן שכתב עוד כתב דמ"מ אין ראובן יכול לכוף לשמעון שיתבע את לוי בין קודם שנשבע שמעון או אח"כ ואין זה נ"ל דודאי יכול לכופו משמע דגם אחר שנשבע שמעון יכול לכופו והרי ש"ח אחר שנשבע מבואר בסימן רצ"ד דא"י לכופו וכמ"ש בתה"ד אע"כ דהתם נשבע קודם שהוכר הגנב משא"כ כאן דכבר חל עליו החיוב לטרוח ולהשביע את לוי לא נפטר בשבועתו ויש להוכיח עוד כן דהא בתה"ד לא נזכר כלל לשון זה שכתב הש"ך משמו בין קודם שנשבע שמעון או אח"כ ולמה הוסיף דברים בנו אלא דלהתה"ד דקודם שנשבע שמעון אין ראובן יכול לכופו שיתבע את לוי הרי לא חל עליו החיוב וכ"ש אחר שנשבע דתו לא אגיד בו דפטור מלתבוע אותו בלאו טעם דקפידא שישבע אחד לשוא כמו ש"ח שקודם שהוכר הגנב נשבע משא"כ הש"ך דס"ל דיכול לכופו א"כ חל עליו החיוב ממילא גם אחר שנשבע לא נפטר מזה לכן הכניס הדברים בלשון תס"ד דרצ"ל דגם בזה שנשבע יכול לכופו וכנ"ל עיקר אמנם כשפטרו מתחלה נשעשהו שליח שלא ישבע מיד שמסר השליח המעות ללוי לא אגיד גבי משלח גם להש"ך א"י לכופו ומה מתוק מדבש לשון הש"ך לעיל בס"ק זה אפילו פטר ראובן מתחלה את שמעון משבועה יכול שמעון להשביע ללוי עכ"ל דהאי מתחלה מיותר ובי"ע שם הקשה דכה"ג דפטרו כתב תה"ד דיכול לכופו לשמעון לתבוע ללוי וכ"ש שא"י לומר לאו בע"ד דידי את עיי"ש ולפמ"ש א"ש דלפיכך דקדק דפטרו מתחלה דאז לא חל עליו החיוב מעולם ולא אגיד גבי' ולכופו א"י ועיין באס"ז לב"ק דק"ח ע"ב מבואר בדברי הרמ"ה דגם ש"ח אם הוכר הגנב קודם שנשבע ונשבע אח"כ לא מפטר מלעשות דין עם הגנב ועמ"ש בסימן הצ"ד.
סעי' ט' בש"ך ס"ק מ"ג וכתב בתשובת מהרי"ל ראובן ששלח עם שמעון ללוי שהלוה לו ושמעון טוען שנתנו ללוי ע"י אשתו ולוי אומר שלא קבלם ישבע שמעון שמסרם לאשתו ואשתו תשבע שנתנם ופטורה והקשה הש"ך כיון שתשבע אשתו שנתנם ללוי מה צורך שישבע שמעון עיי"ש ולכאורה רציתי לומר דאשתו אינה יודעת אם אותן מעות של ראובן נתן לה בעלה דאפשר מעות ראובן נשאר ביד שמעון וא"כ המעות שבא ליד לוי שכפר לוי הוי כנאנס בידו והרי מעותיו של שמעון נאנס ולא של ראובן ומצאתי בשעמ"ש ג"כ ר"ל כן והביא מהרלב"ח סימן ע"א דס"ל ג"כ בנתן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה והניח המעות אצלו וקנה סחורה לראובן במעותיו ונאנס הסחורה דההפסד של שמעון והקשה השעמ"ש מלקמן סימן רצ"ב ס"י בהג"ה כיון דאין קפידא בחליפי המעות וא"ל הי' נאנס לא הי' ראובן מקפיד הוי כקנאו במעות משלח עיי"ש ואין מזה תפיסה על מהרלב"ח ומהרי"ל דגם תה"ד לא הכריח זה בראי' רק מסברתו ותחלה כתב אחר שעירב השליח מדעת המפקיד שם טיבעא חד הוא וא"ל הי' נפסד כלום מהם ודאי היו נוטלים בלא קפידא מן הכיס לכן שם כולם על כל זהב וזהב ולא שייך לומר שלך נפסד ורמ"א בהג"ה בסימן רצ"ב שם השמיט הא דעירבן מדעת המפקיד ס"ל דמ"ש התה"ד ואם לא הי' נפסד וכ' בא להוסיף דאפילו לא ידעו מהעירוב כיון דליכא קפידא הוי כמדעתן וכן משמע מסוף דברי תה"ד שם דכתב דכל מו"מ שלו יש בו צורך אם היו טבעות של זהב ולא כתב דנ"מ כשלא עירב מדעת המפקיד וכן דעת תוס' רי"ד וש"ג שבב"ש א"ע סימן ל"ה ס"ק ט"ו וס"ק כ"א ועיין פ"ת לקמן בנ"צ סימן רצ"ב ס"ז ולכאורה לפמ"ש תוס' והג"א והגמ"ר פ"ב דב"מ הובא בש"ך לקמן סימן שנ"ח דישל"מ ל"ה יאוש אף בדבר שיודע שחבירו יתרצה ה"נ מה יועיל מה דאלו ידע לא הי' מקפיד ואף לש"ך שם יל"ע מ"מ לפמ"ש בנוב"ת חא"ע סימן ע"ז הובא בפ"ת לקמן סימן שנ"ט סק"ב אהא דמתיר בחו"מ לקמן סימן שנ"ט ליטול בלא דעת חברו מידי דליכא מאן דקפיד בי' היינו דאין בו משום גזל אבל מ"מ לא זכה הנוטלו להיות חשוב שלו דכ"ז שלא הפקירו בעליו בפירוש א"א לזכות בו וכמ"ש המ"א בסימן תרל"ו סק"ג לענין גזל עכו"ם דל"ח לכם ואף דהנו"ב שם מסיק דמ"מ הוי כיאוש לכן כשקידש אשה בו מקודשת דהוי כיאוש וש"ר מ"מ הכא נהי דכ"ז שלא נולד האונס במעות של השליח לא הי' קפידא למשלח והוי כיאוש אבל אחר שנודע האונס במעות השליח אם מעות המשלח עודנו בעין כיון דעכשיו יש קפידא למשלח ושליח לא קנה המעות חזר להיות של המשלח דיאוש מהני בו חזרה כ"ז שלא זכה בו אחר וכמ"ש סימן ת"ה ס"ג בקצו"ח ונתיבות לעיל סימן ק"ה.
ולפ"ז אין ראי' מהב"ש הנ"ל דמ"ש דשליח שקידש במעות המשלח לעצמו ביש לו מעות אחר ל"ה גזל ומקודשת ה"ט דכיון דלא קפיד הוי כיאוש וקנתה האשה ביאוש וש"ר וגם מתוס' רי"ד אין ראי' נהי דשליח לא קנה כסף המשלח מ"מ מקודשת למשלח בכספו של שליח כיון דאין קפידא למשלח כמו הילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת כמבואר בפ"ק דקידושין דף זיין ע"א או כמ"ש הרמ"ה בטור א"ע סימן ק"כ דעדים א"צ לזכות הנייר לבעל אלא אע"ג דכתבו מדדהו ויהבו לה כיון דבשליחותו קעבדו כמאן דיהבו לבעל והדר בעל ויהיב לאתתא דמי עיי"ש וגם מתה"ד אין ראי' דע"כ לאו טעמו כיון דליכא קפידא נקנה מעות של זה לזה דהא אדרבה במעות דאין קפידא בתערובת ל"ה קנין כמבואר לקמן ריש סימן קע"ו דאף שערבו המעות בכיס אחד צריך שיגביהו שניהם הכיס ואפילו עירבן מדעת המפקידן אין בזה קנין אלא כיון דהמין מעות שוה ונתערבו הוי כחתיכה אחד ול"ל שלך נאבד ושלי נשאר כמבואר שם אבל בנידון מהרי"ל כיון דליכא תערובות נהי דרשאי הי' השליח ליתן ללוי מעות אחר מ"מ לא זכה במעות המשלח כיון דאינו רק כיאוש ולא מצי לקנותו בלא דעת בעלים ואם יודה השליח שעדיין המעות ת"י יחזרו למשלח על כרחו לכן צריך לישבע שמסר מעות המשלח לאשתו ול"ל דהוי כחליפין דקונה ע"י שנתן מעותיו ללוי קנה מעות המשלח דהא מטבע אינו נקנה בחליפין אפילו שוה בשוה כדלקמן סימן ר"ג ועוד כיון דאפילו רשותו אינו קונה בלא דעת הבעלים גם שאר קנין ל"מ ומה שהקשה השעמ"ש דמה"ת ניחוש ששינה השליח לצוות לאשתו לפרוע ממעותיו דהא כתב מג"א סימן ת"ט סקי"ז בשם רב"א דהיכי דידעינן שעשה השליחות ל"ח ששינה ה"נ כיון שאשתו נשבעת שפרעה ללוי מה"ת נאמר שראובן שינה לפרוע ממעותיו עיי"ש לק"מ דבשו"ת רב"א מבואר משום דלא חשדינן להשליח ששינה והיינו בדבר דיש קפידא למשלח אבל כאן דאין קפידא ורשאי הי' שפיר יש לחוש ועתה אם נשאר מעות המשלח שלו נשאר.
בש"ך ס"ק נון לפי שנוגע וכו' דהשתא נמי המלוה מכחישם לע"ד לק"מ דנוח להם לכפור במלוה דלא האמינם מלכפור בלוה דהאמינם דהוי יותר העזה כמ"ש הש"ך גופא בכללי מגו סק"ו בכונת דברי התוס' בפרק הגוזל עצים דף ק"ז דכתבו דלכפור ודאי אינו מעיז וכיון דיותר נוח טענה זאת חשוב נגיעה.