ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן פה
סעי' א' ואפילו שיש בו נאמנות בנתיבות כתב דאפילו שבועה אין צריך דהוי כאנן סהדי תדע דהא לרש"י אפילו מזויף יכול לטעון עכ"ל ובע"ת שער ל"ד ח"ג ס"ב כתב דדמיא לטענת סטראי דאבטל אף נאמנות שבו ומשתבע לוה היסת ומפטר הא נמי דכותי' הוא דאתרע הנאמנות ונשבע לוה היסת ונפטר עיי"ש ומשמע דגם בדליכא נאמנות בשטר חייב היסת כמו בטענת סטראי וכמבואר לעיל סימן נ"ח בש"ך ס"ק י"ד שו"ר בשע"מ הביא ג"כ דברי בע"ת וגם בשו"ת ד"ח ש"א חחו"מ ס"ז כתב דחייב היסת.
ובשע"מ הביא מתשובת מיימני ספר משפטים סל"ד באחד טוען לחבירו הטלנו לכיס אחד והרווחנו הרבה ולא נתת לי חלקי והנתבע משיב נפרעת לגמרי וקנית ממנו מעיל ולא רציתי להקיף לך רק ע"י ערב ואם חייב הייתי לך הל"ל תנהו לי בחובי והשיב ריצב"א דהנתבע חייב שבועה ל"מ אם אין עדים דמכר לו המעיל די"ל מגו אלא אפילו יש עדים י"ל אלו אמרתי תנוהו לי בחובי לא היית מוכר לי משמע דבלא"ה גם משבועה פטור ולע"ד דריצב"א לשיטתו דבתשובת מיימני שם סימן ל"ז פסק היכא דליכא דררא דממונא אין להשביע היסת כשיש רגלים לדבר דתובע משקר וכ"פ בהג"" סימן פ"ז סל"ח ומבואר בב"ק דף קי"ח בתוס' סד"ה והלה דגם כשטוען פרעתי אם ליכא עדים שכבר הודה טל החיוב ל"ח דררא דממונא וע"כ בהך דתשובת מיימני סל"ד דלא נזכר שהי' עדים שהרויח ועוד דטען נפרעת משמע דנפרע מעצמו כי ממון השותפות הי' ביד שניהם וא"כ מעולם לא נתחייב לו דנגד חלק ריוח שהי' ביד הנתבע הי' לו בידו כנגדו לכן לולא המגו הי' פטור מהיסת דהוי רגל"ד מכח הוכחה זאת ובזה מתורץ קושית הד"ח שם הא מגו להשביע לא אמרינן דמחמת זה גזר אומר דט"ס הוא ולא מיירי בתשובת מיימני מחיוב שבועה רק מחיוב ממון וכמדומה דלא עיין שם דהרואה בגוף התשובת יראה דא"א לומר דט"ס דכל השאלה והתשובה על אופן השבועה מתי ישבע ובאיזה לשון ולפמ"ש לק"מ דבלא"ה הי' חייב תיסת רק מחמת ההוכחה רוצה לפטרו וכיון דיש לתובע מגו יש הוכחה גם להיפך הדר דינא דלא עדיף משאר כופר הכל וכ"ש למ"ש דאף דהכחישו בפרעון ל"ח דד"מ משום מגו די"ל להד"ם וכיון דיש לתובע ג"כ מגו הוי מגו נגד מגו וכאלו שניהם אין להם מגו וחייב כשאר כופר הכל ולפ"ז ל"פ על בע"ת דמיירי בשטר חוב דידענו החיוב בלא הודאתו א"כ יש דררא דממונא ולפ"ז הה"ד כשיש עדים על החיוב.
לא מכרתי לך וכו' כתב הנתיבות דעיקר ההוכחה דה"ל לעכב המעות אפילו בכתבי והדר יהבי זוזי כיון דקרקע לא נקנה בשטר בלא כסף כדלקמן סימן קצ"א ומבואר לעיל בסימן פ"ג דאם חייב שני חובות ונתן למלוה בפירוש על חוב אחד ושתק המלוה י"ל אח"כ על חוב שני קבלתי ושתקתי כדי שתתן לי המעות ע"כ ה"נ הוי לי' לומר אחר קבלת המעות שמקבלם על חובו וממילא הי' צריך ליתן לו דמי המכירה שנית כדי לקיים המקח אף דמבואר לקמן סימן ק"צ ס"ו בהג"ה דאין שמעון י"ל המנה אני גובה בחובי כדי לבטל המקח שם גופא טעמא בעי דמ"ש מהך דסימן פ"ג ועכצ"ל דקנין שאני דדברים שבלב אינן דברים לבטל קנין ברור הנעשה לפנינו ולפ"ז נראה דבתכ"ד של קבלת המעות ודאי דיכול לבטל המקח ולומר שמקבלם בחובו דבתכ"ד יכול לחזור מהקנין עכת"ד
ונלע"ד דבחייב לו מכבר שני חובות וקיבל המלוה בפירוש על חוב אחד לא יוכל לחזור תכ"ד ולומר אני מקבלם על חוב השני דהא טעמא דתכ"ד כתב הרמב"ם והובא בקצו"ח סימן רנ"ה ס"ג דמורה שלא עשה בגמר דעתו וכאלו עשהו בטעות והר"ן בנדרים דף פ"ז כתב דלאו בגמר דעתו עושה ודעתו להתיישב עוד עד תוך כ"ד וכ"ז במקום דתליא בדעתו אבל פרעון בע"כ שמי' פרעון א"כ אפילו צווח המלוה דאינו רוצה לקבלם בפרעון החוב מ"מ אם לא אמר שמקבלם על חוב השני כבר נפרע בע"כ וכן אם שכח מחוב אחד וטעה וקיבל על חוב האחד כבר נפרע והדמים שלו ולא של לוה ואיך יאמר תכ"ד שרוצה לקבל על חוב השני דא"א לעשות זכי' למפרע כאלו אמר למפרע כשקבל שמקבל על פרעון השני וראיה לזה מפ"ק דב"מ דף ט' ע"ב דאם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום ואמאי לא יועיל חזרה תכ"ד לעשותו זוכה לעצמו למפרע אע"כ דזה לא אמרינן תכ"ד כד"ד רק שיהא כאלו עשה בלא כונה וכיון שבא ליד חברו זוכה בעצמו מהפקר וא"צ לכונת המגביה וכה"ג כתב מהרש"א ביבמות דף קי"ח בכונת תוס' בד"ה סד"א לענין אמתלא דעוקר דיבור ראשון כאלו לא אמרה אבל לא שיהא כאמר מעיקרא דיבור אחר.
וראיתי בתיש סימן ד' סק"ה דאם שחטה ואח"כ תכ"ד חישב עליו לע"ז פשוט דאסורה דכללא תכ"ד כד"ד כדאיתא בב"ב דף קכ"ט ונדחק שם לתרץ מש"ס זבחים דף ט"ו דקאמר היכי אשכחן מחשבה דפסלה בחטאת העוף דאי חשיב מקמי דליפוק דם לאו כלום היא ומבתר דנפק אתעבד מצותו ומאי קושיא דלמא דחשב תכ"ד אלמא מחשבה בשעת מעשה בעינן וכן בפסחים דף ס"ג קאמר דלמ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ולא הספיק לומר למולים עד שגמרה שחיטה ל"ה מחשבה משמע דתכ"ד ל"מ עיי"ש ולפמ"ש לא מבעיא בחולין דמתעסק בשחיטה כשר דאינו מזיק מה שמחשב אחר שחיטה תכ"ד דלו יהא דנתעסק ושחט כשר אלא אפילו בקדשים כיון דסתמן לשמן וא"צ כונה לשמן כמבואר בפ"ק דזבחים דף ב' ע"ב ואפילו חישב לפגל אינו מפגל רק כשפירש בפיו כמו שפרש"י ותוס' בפסחים דף ס"ג א"כ אפ"ה ע"י מה שאמר אחר שנעשה מצותו תכ"ד לפגלו הוי כלא כיון לשמן בשעת מעשה מ"מ לא הוי כאלו פירש שלא לשמן מעיקרא ונראה דגם הנתיבות לא אמר דמהני כשאמר תכ"ד שאינו רוצה לחבל על דמי המכר רק במכר כיון דלא קנה עד שיתן דמים צריך שיהא הקבלת מעות ברצונו ובדעתו על המקח ע"כ כשחזר תכ"ד הוי כלא גמר בדעתו עדיין למכור ואף דכתב הר"ן בפ"ק דקידושין דף כ"ו בהא דלא קנה בשטר עד שיתן דמים אין הדמים לקנין רק לפרעון מ"מ כיון שכ"ז שלא קבל הדמים בידו לחזור מהמכירה צריך שיקבל הדמים בגמר דעתו שיגמר המכר וכשקבלם שלא בגמר דעתו הוי כלא קבלם כלל,
ומ"ש הנתיבות לחלק בין הא דסימן פ"ג להאי דסימן ק"ץ משום דאין לבטל קנין ברור בדברים שבלב משמע משום דהא דסימן פ"ג אינו קנין רק פרעון מהני דברים שבלב ואין בזה שום טעם ועוד הא בשו"ת רשב"א סימן אלף רכ"ז הוכיח מש"ס דפ"ק דקידושין כשחייב לאשה סלע ונתן לה סלע סתם דלא פירש הא לך סלע שאני חייב לך ואמר לה התקדשי לי בסלע זה אינה יכולה לומר דידי שקלי על החוב משום דסתם אשה ניחא לה להתקדש דטב למיתב ט"ד ואם כהנתיבות בלא"ה אין דברים שבלבה מבטלין קנין הקידושין אע"כ צ"ל כמ"ש לעיל סימן פ"ג דהתם שקיבל בשתיקה יכול אח"כ לומר על חוב אחר קבלתי ושתקתי כדי שתתן לי המעות משא"כ בסימן ק"ץ אמר המוכר בפירוש שמוכר לו אין דברים שבלב מועילין לסתור מה שאמר בפיו להיפך ובקידושין אף שקבלה בשתיקה סתמא לקידושין קבלה וצ"ל גם כונת נתיבות כן דאין לבטל קנין ברור שנעשה לפנינו כיון שמוכר גופא אמר שמוכר לכן גם במכר אם בא לוה ואמר למלוה הא לך מנה בעד שדך וקבלם בשתיקה י"ל על חוב קבלתים ושתקתי כדי שתתן לי המעות שאתה חייב לי ומצאתי בקצו"ח סימן ק"ץ ס"ו סק"ה כמ"ש.
סעי' ג' באתרא דכתבי שטרא כתב רמב"ן דיכול הראשון לומר לכך לויתי ממך כדי שאוכל למשכנך בהלואה שלויתי ממך ומ"מ זגוז"ג הואיל ולשם הלואה קיבל דומיא דמכר לו את השדה שמכירתו קיימת אעפ"י שמכירתו היתה כדי למשכנו עלי' הואיל ולא מסר מודעא ותמה בשע"מ סק"ד הא מודעא דלא ידעי עדים באונסו לאו מודעא הוא כדאיתא בפחז"ה וא"כ צ"ל דה"נ אנן סהדי על אונסו דעושה כדי למשכנו א"כ בשנים שלוו זה מזה וכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אמאי זגוז"ג כשיש ריוח בנבי' זאת למלוה שני כיון דהטעם דראשון גובה משום די"ל לכך לוה ממנו כדי למשכנו על חובו א"כ אמאי השני גובה בריוח מהא' הא אנן סהדי דהא' לא חזר ולוה ממנו אלא כדי למשכנו על חובו הוי כתלוהו ויהיב דא"צ מודעא עיי"ש ולע"ד דליכא כאן אנן סהדי דאנוס הוא ומ"מ מהני מודעא כיון דעבד לוה לאיש מלוה י"ל אני נוטל הדמים על החוב כדלעיל סימן פ"ג וא"כ כיון דנוטל הדמים על חובו ממילא לא קיבל דמים על המכר כלל ובשטר לא קנה עד שיתן הדמים רק בלא מסירת מודעא הוי דברים שבלב ואפילו חבירו מודה לו על החוב ואינו מהני לסתור דברי פיו משא"כ בשאר מכירה כיון דמקבל דמים שאינו מגיע לו צריך שיכירו באונסו ובלוו זה מזה והדר לוה זה מזה לענין שלא יהא הוכחה דלא חייב לו מדלוה הוא ממנו שפיר אמרינן שעשה כדי למשכנו אף דליכא אנן סהדי על זה רק מספיקא לא מרעינן שטרא אבל לומר שלא ישתעבדו נכסיו ולא הי' כלל כונתו להשתעבד רק לגבות חובו זה לא אמרינן דאין האונס ברור והוי דברים שבלב ולא מהני לסתור דברי פיו שפירש שנוטל לשם הלואה ועוד הא גופא מדמכר לו שדה או לוה ממנו ואפילו יהבי קודם זוזי לאו הוכחה ברורה דודאי אינו חייב לו דהא חייב היסת וכן מהני תפיסה כמ"ש אחרונים רק עושה ספק דררא דממונא שלא יוכל לגבות ולהוציא מהמוחזק וא"כ ליכא למימר דאנן סהדי דאנוס הוא דהא כבר אפשר אף דחייב לו מ"מ מוכר לו שדהו או לוה ממנו באמת לסבה אחרת אע"כ דמודעא רק לגלות דברים שבלבו שיטול הדמים בחובו וממילא שטר גופא לא קנה וכמ"ש.