ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
סימן א
סעי' א' בזה"ז בריש סנהדרין איתא האי דלא בעי מומחין משום נע"ד והקשה הר"ן דמפרק המגרש דפ"ח ובב"ק דף פ"ד מבואר דהא דל"צ מומחין גם בהודאות והלואות משום דשליחותייהו עבדינן וא"ל דתרוייהו צריכא דהא לענין דו"ח סגי בטעם דנע"ד
ונלע"ד דאף דתקנו דל"צ דו"ח משום נע"ד דהפקר ב"ד הפקר וכמ"ש הר"ן מ"מ יתכן דוקא בדו"ח דעפ"י ד"ת אינו חייב ע"י עדים בלא דו"ח אהני תק"ח דהפקר ב"ד הוא אבל למה שגזרה תורה דבריך מומחין אף דהודה או יש עדים ואפילו ראו הב"ד בעצמם דזה לוה מזה וכדומה מ"מ גזרה התורה דהדיוטות לא יזדקקו לזה להוציא ממון מהחייב א"כ מה יועיל ההפקר ב"ד להפקיר ממונו בלא"ה ודאי חייב וידענו שחפץ זה אינו שלו ומ"מ אין רשות להדיוטות להוציא ועכצ"ל שליחותייהו עבדינן דיש לסמוכין כח להוציא ומשום נע"ד עשו אותנו לשלוחים ולפ"ז הוי מן התורה.
אלא דקשה עכשיו דליכא סמוכין כלל איך שייך לומר שליחותייהו עבדינן ותוס' פרק המגרש הקשו כן ותרצו שליחותייהו דקמאי עבדינן ואני תמה איך עשו שליח על דבר שלב"ל וגם השליח לא ב"ל עיין נזיר ד' י"ב דהיכא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח ולומר דהוה מתק"ח ג"כ א"א וכמ"ש בנתיבות כאן סק"א דא"כ איך כופין על הגט ומגיירין גרים ונושאים בת ישראל ובקום ועשה אין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה ומצאתי בחת"ס חא"ח תשובה פ"ד עמד בזה וכתב דאינו רק נתינת רשות ולע"ד קשה דהא כתב רמב"ם פ"ד מה"ס דאין כח למוסמך ליתן רשות לאחרים רק אם שניהם בא"י.
לכן נלע"ד לפמ"ש התומים בסימן זה דאליהו הנסמך מאחי' השילוני יסמוך כשיבוא הגואל ב"ב כיון שלא מת דינו כחי עיי"ש ואף שבפסקי מהרא"י סימן ק"ב כתב דאשת אליהו מותרת לאחר הא כתב הטעם דלא חשוב אשת רעהו דהוא מלאך רוחני אבל סמוכין אלקים כתיב וא"כ גם עתה שליחותו עבדינן ובדבר שצריך שלשה סמוכין י"ל כיון דבא"י מהני נתינת רשות על דברים פרטים כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מה"ס ה"ל הוי כנתינת רשות לחכמי א" והם שיצאו לח"ל יכולים לדון על דבר שהורשו וה"נ בעודם בא"י יכולים לעשות שלוחים בח"ל ויש נ"מ לדינא כמו שיבואר אי"ה בסימן י"ז ס"א.
ואם כנים הדברים י"ל מה דבסנהדרין אמר משום נע"ד ובב"ק וגיטין משום שליחותייהו דבכל דין יש שני דברים האחד לברר אם חייב וצריך הדיין לשמוע הטענות בע"ד והעדים והשבועה ולעיין בדין כפי ראות עיניו ושכלו ושיקול דעתו השני לומר חייב אתה ולירד לנכסיו או לכופו ועל שני דברים הללו לא הורשו רק סמוכין וכמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ק דט"ו ע"ב סימן כ' עיי"ש ושם כתב לענין קנס וה"ה בהודאות והלואות לפי ד"ת לולא שליחותייהו ומפרט לפמ"ש תוס' ריש סנהדרין ד"ה ליבעי דלענין כפי' ילפינן מלפניהם דצריך סמוכין ולענין גוף הדין ילפינן מאלקים ומבואר ברמב"ם ה"ס פ"ה אף דיחיד מומחה יכול לדון מ"מ מה שמודה לפניו ל"ח הודאה וכן אם כפר ובאו עדים והכחישו אותו לא הוחזק כפרן ויכול להחליף טענותיו דלא חשוב ב"ד וא"כ לחייבו ולכפותו י"ל שלוחיתייהו עבדינן אבל לענין שמיעת הטענות והעדאת עדים ל"ל שליחותייהו דל"ה מילי דעשי' וכמ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים ד' ע"ב ע"ב וז"ל ושמיעת אפטרופס אינו כשמיעת הבעל אף שעשאו שליח להפר דבמידי דממילא ליש שליחות וה"נ ל"ל מה שמודה לפני הדיוטות או נשבע או העידו עדים הוי כלפני סמוכים מחמת שליחותייהו דזה הוי מידי דממלא א"כ מה שפוסק אח"כ הדין ומגבה אף דהוי כעושה המשלח הסמוך מ"מ הוי כטען והעידו לפני אחר שאינו דיין והסמוך פוסק ומבואר לקמן סימן י"ז דהדיין בעצמו צריך לשמוע הטענות ואסור להעמיד מתורגמן וכן לענין עדים לקמן סימן כ"ח וגם לענין עיון הדין ל"ש שליחות דאיך נאמר מה שמעיין השליח בשכלו כאלו עיין המשלח וגזה"כ עפ"י שיקול דעת רוב הב"ד סמוכין יהי' ולקמן סימן רצ"ז איתא ואומדן דעתם אינו אומדן דעתו ואין לו לדיין אלא מה שדעתו סומכת עליו ועוד לפמ"ש הב"ח בא"ח סמן תל"ד דעל מחשבה שבלב לא מהני שליחות וה"נ עיון הדין רק מחשבה ועכצ"ל משום נע"ד תק"ח הוא ומשום הפקר ב"ד וכמו דא"צ דו"ח אבל נהי שנתברר הדין שחייב א"א לכופו בהדיוטות ולזה לא מהני הפקר ב"ד וכמ"ש ולזה צ"ל בב"ק וגיטין שליחותייהו עבדינן שהוא מעשה ובב"ק מיירי לענין גבי' וכן בגיטין דמיירי לענין כפי' אבל בסנהדרין דמיירי בגוף הדין כמ"ש דיני ממונות צ"ל משום נע"ד ובב"ק איתא בהדיא כל הנישום בעבד אין מגבין בבבל ופריך מידי דהוה אהודאות והלואות דחגבין.
ואין להקשות דהא כתב הרא"ש שם פ"ק דב"ק סימן כ' שאין ב"ד נזקקין לקבל עדות בקנס משמע דאסור וא"כ איך משום נע"ד תקנו לעבור על זה דלק"מ דלעיין בלבו מותר גם בקנס כמה מגיע כמ"ש הטור בשם רב שרירא גאון רק אסור להוציא מפיו כמה חייב ובזה נעשה שליח לסמוכין במידי דשכיח ולא חשוב דיין לענין שמיעת עדות וטענת רק משום נע"ד תקנו שיעיינו בדין ויקבלו העדות ובשליחות הסמוכים יחייבו ויוציאו מה שנתחייב מכח הפקר ב"ד ודעת הרי"ף שהביא הטור דרשאי לשום ההיזק רק לא יחייבו ועוד גם להרא"ש אין לב"ד להזדקק לשום כדי שלא יגרמו הפסד לבע"ד אחד במה שפטור לפי ד"ת בזמן שאין סמוכים וכ"ז בקנס אבל במידי דשכיח ויש ח"כ דתק"ח והעקר ב"ד הפקר אין איסור רק מה שאין רשות להדיוטות להוציא ממונו של נגזל מגזלן דבזה אין תירוץ מכח הפקר ב"ד דבלא"ה ממונו של נגזל הוא בודאי לזה אהני דשליחותייהו עבדינן.
ולכאורה עמ"ש יש להקשות מהא דמבואר לקמן סימן קכ"ד דנשים היקרות או ת"ח שתורתן אומנתן וזילא בהו מילתא לבא לטעון לפני ב"ד שולחין להן סופרי הדיינין וטוענין בפניהם הרי דמהני שמיעת שליח אמנם כד דייקת יש ראיה לדברינו משם דהא בסימן י"ג מבואר להיפך דצריכים הבע"ד דוקא לטעון לפני הדיינים ואם אינם יודעים הדין ושולחין לב"ד הגדול אזי כשיבא הפס"ד יפסקו להם הב"ד שטענו בפניהם דוקא עיי"ש ש"ך סק"ח וכבר עמד שם בתומים על סתירת הדברים ואפשר לומר דבסימן קכ"ד תקנה הוא משום כל כבודה בת מלך פנימה וכבוד ת"ח אבל לע"ד בלא"ה א"ש דסופרי הדיינין נעשין שליחו' וברצונה שזו כבודה משוי להן שלוחים ישלוחה כמותה וכן משמע בר"ן ורא"ש ר"פ שבועות העדות ובב"י סימן קכ"ד אבל בסימן י"ג מה שהב"ד כותבין הטענות ושולחין לפני ב"ד הגדול אינו בשליחות הבע"ד דגם בע"כ של בע"ד עושים כן כמבואר ברמ"א שם וגם י"ל טענת בע"ד רק מילי וכיון שהדיינים לא יפסקו בעצמם ל"ה רק שלוחים אינם יכולים למנות שליח אחר דמילי לא ממסרי משליח לשליח אפילו ע"י ב"ד כדלקמן סימן רמ"ד ומ"ש הרמ"א לקמן סימן ג' דתלתא דלא גמירי יכולים לקבל הטענות ולשלחם לפני מורה צ"ל נמי דאח"כ יפסקו הדיינים ששמעו הטענות אחר דגמירי מהמודה.
וכ"ז לפי מה שסתם בסימן קכ"ד אבל המעיין ברא"ש ור"ן בפרק שבועות העדות יראה שהלא המה ורמב"ן תמהו על דין זה ודעתם דצריכה לבא בעצמה לפני ב"ד כיון דילפינן מקרא דאין שומעין מפי מתורגמן רק קבלו באהבה אחר שכבר הורה זקן הרי"ף וי"ל שגם הרי"ף לא הקיל רק בזה"ז דבלא"ה ליכא סמוכין ולענין שמיעת הטענות ל"ל שליחותייהו עבדינן וצ"ל משום נע"ד והפקר ב"ד ובטלה ד"ת בזה שהצריכה לטעון לפני סמוכין ולענין קבלת הטענות עתה כמו זר נחשבו ע"כ בנשים יקרות ות"ח ממנין להם סופרי הדיינין אף דל"ל בזה שמיעת הסופרים כשמיעת הדיינים דבלא"ה נמי ל"ל שמיעת הדיינין כשמיעת הסמוכין ולולא זאת בודאי צריכין הבע"ד לטעון לפני הסמוכין מן התורה כדמוכח מכל הפוסקים הנ"ל ומדברי הש"ך סימן י"ג סק"ח מבואר דרק בגמ"ד יליף הרשב"א דא"צ בפני בע"ד אבל הטענות צריכין הדיינים דוקא מן התורה כדכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ד' והכהנים והשופטים אשר יהי' בימים ההם ואשר להם הריב היינו בע"ד כדאיתא בפרק שבועת העדות.
שם אין דנין אותם אלא מומחין כתב הב"ח דוקא בכפי' אבל בקבלום בע"ד רשאין לדון והשיגו התומים דתוס' ריש סנהדרין ד"ה לבעי הקשו ל"ל אלקים להצריך מומחין הא דרשינן בפרק המגרש מלפניהם ולא לפני הדיוטות ותרצו דבהמגרש לענין כפיה מיירי אבל אלקים מיירי בדין בעלמא ולהב"ח קשה אלקים ל"ל ולע"ד ודאי הסברא כהב"ח דלמה יגרע מקיבל עליו קא"פ ורועי בקר ורשאי לאדם לעשות בממונו מה שירצה בשלמא בקנסות דאורייתא י"ל אשר ירשיען אלקים דוקא וכיון שאין סמוכין אינו חייב כלל והוי כמרשיע א"ע דפטור ובספר מאזנים למשפט הקשה מתוס' בפרק המגרש דף פ"ח כתבו אהא דלפניהם ולא לפני הדיוטת ומדבורה דכתיב בה והיא שופטת את ישראל שמא קבלו אותה עליהם משום שכינה עיי"ש ובאס"ז ב"ק דפ"ד כתב בשם המאירי דרשאין. לדון בקבלו עליהם וכ"כ בפירוש רמב"ן פ' משפטים ובשו"ת ר"ן סימן ע"ג הובא בשע"מ.
ונלע"ד דגם לתוס' ר"ש סנהדרין רשאין לדון בקבלום רק תורה פסלן לדין והוי כקבלו קא"פ דהברירה ביד הפסול לדון או למנוע ואף דנתיבות ר"ס כ"ח כתב בקבלו קרוב לעדות חייב להגיד משום השבת אבידה שא"ה דהוא ראה ולא אחר וה"נ בזה"ז דאין סמוכין אבל כשהיו סמוכין יכול להנצל ע"י סמוכין.
אמנם הר"ן בחידושי סנהדרין כתב בשם רמב"ן דלפניהם ולא לפני הדיוטות אצטריך דאסור לילך לדין לפני הדיוטות הכמו לפני עכו"ם שלא לעטרם בכתר מומחין ונחזי אנן דעת הרמב"ם וז"ל בפ"ה מה"ס ה"ח דיני קנסות כגון גזלות וחבלות ותשלומי כפל וכו' אין דנין אותם אלא שלשה מומחין הסמוכים בא"י אבל שאר ד"מ וכו' דנין בהודאות והלואות ואין להם רשות לדון ד"ק בשליחותן ובפ"ט ז"ל אין דנין ב"ד של ח"ל אלא דברים המצוין תמיד ויש בהן ח"כ אבל אין בהם ח"כ כגון תשלומי כפל אין דנין אותם דיני ח"ל וכן הקנסות שקנסו חכמים בתוקע לחברו וסוטר את חברו וכיוצא בהן אין גובין אותו דייני ח"ל וכל המשלם ח"נ אין גובין אותו דייני ח"ל חוץ מח"נ צרורות מפני שהוא ממון ואינו קנס כל הנישום בעבד אין גובין דייני ח"ל ובהלכה י"ג כתב מי שגנב או גזל גובין ממנו הקרן דייני ח"ל וכו' דיני גרמות אינן כקנסות וגובין אותן ודנין בהם בח"ל עכ"ל ויש להבין דפעם כתב דנין או אין דנין ופעם גובין ופעם תרתי אמנם כונתו דאין דנין אפילו קבלום בע"ד וישלם מעצמו אין דנין ד"ק ודברים שאינם מצויים ובקנסות שקנסו חכמים ליכא למילף מהמשפטים אשר תשים לפניהם כיון דלאו מדאורייתא הוא אינו בכלל המשפטים כמ"ש הר"ן בנדרים דל"ז דלפיכך מותר ליקח שכר פיסוק טעמים דלאו מדאורייתא ננהו הלכך ל"ה בכלל חקים ומשפטים ליתסר מראה למדתי אתכם חקים ומשפטים עיי"ש לכן בקנסות דרבנן מותר לדון בקבלום ומשלם מעצמו ע"כ כתב אין גובין דלא עדיף ממה שחייב מדין תורה דאסור להדיוט להוציא בע"כ וה"נ נהי דהפקר ב"ד הוא לא עדיף ממודה מעצמו או יש עדים וא"צ דין כלל רק מחוסר גוביינא אסור להדיוטות לגבות דאלה המשפטים אשר תשים לפניהם דילפינן איסור לבע"ד לקבלם לדון אינו על הגבי' דהא משלמים מעצמם רק על הדין ובזה כתוב משפטים אבל מה דילפינן מאלקים איסור על הדיינים בשלא קבלום הבע"ד וצריכים להגבות בע"כ זה לא מצד המשפט ועיון הדין רק כח הכפיה להגבות אין רק לסמוכין ומ"ש כל המשלם ח"נ אין גובין משום דכבר קמ"ל דאין להם רשות לדון ד"ק ועיקרו בא עתה לאשמעינן דח"נ צרורות אינו קנס לכן כתב ברישא אין גובין משום סיפא דח"נ צרורות גובין אפילו בע"כ וכיוצא כתב המג"א בסימן תרמ"ח סק"ג וכן מ"ש הרמב"ם כל הנישום בעבד אין גובין משום דכבר כתב דאין דנין דברים שאינם מצויים ובא לומר עתה אבל שבת ורפוי גובין ובגנב או גזל קמ"ל דאפילו בע"כ גובין הקרן ומ"ש דיני גרמות גובין ודנין תחלה קמ"ל דגובין אפילו בע"כ אבל כיון דיש גלמות דפטור מד"א וחייב בד"ש כדלקמן סימן כ"ח ס"א וכה"ג בזה אין גובין בע"כ רק דנין כדי להודיעו כמה חייב לצאת יד"ש אם ירצה לשלם מעצמו אבל במלתא דל"ש והוא ממון אף דחייב לצי"ש אין רשות לדון בפה כמה חייב כמבואר מלשון רבינו שרירא גאון בטור.
ובזה י"ל מ"ש הרמב"ם תחלה גזלות אין דנין ואח"כ כתב גנב או גזל גובין הקרן ולא כפל דמיירי דאין גזלה קיימת ודנין אי נתחייב באחריות וכמה חייב וקבלום בע"ד מעצמו דאם גזלה בעין יחזיר מעצמו ול"ש דין בסתמא וכן משמע מלשון רמ"א שבס"ג דכשהוא בעין ל"ש לשון דין וכיון שמעצמו בא תק"ח שלא לקבל ממנו כמ"ש רמב"ם בפ"א מגזלה הי"ג ודאי כה"ג לא יעשו אותנו שלוחין ואח"כ כתב דגובין הקרן כיון דאינו רוצה לשלם מעצמו וצריך לגבות.
סעי' ה' וכן אם תפס בש"ך ס"ק ט"ז כתב דטוען טענת גנב על הפקדון ונשבע לא חייב כפל דהוי כנשבע חוץ לב"ד והקשה נתיבות א"כ עדים שהוזמו לא יפסלו מן התורה כהעידו חוץ לב"ד ובגאון צבי תירץ דהוי כחשוד לאותו דבר והנתיבות כתב דבדבר דעבדינן שליחותייהו הוי כאלו נעשה בב"ד סמוכין ודברי הש"ך הם ג"כ דברי המלחמות בפרק הגוזל עצים ולפמ"ש לעיל י"ל דמה שנשבע לפני ב"ד הוי רק שמיעה ול"ל בזה שליחותייהו שיהא כנשבע לפני סמוכין.
שם אין מוציאין ואם תפס הניזק וחזר המזיק ותפס מהניזק מה שתפס מוונו כתב היש"ש פ"א דבינן סמ"ג וז"ל אבל זה לא יכול לחזור ולתפוס מאחר שבא ליד הניזק כבר זכה בו בדין משא"כ בשאר תפיסה דספיקא דדינא עכ"ל וז"ל הנתיבות אכן מדברי הרא"ש דף ח"י ס"ב שהקשה על הרי"ף שלא הביא הבעיא דיש שינוי לצרורות ותירץ דליכא נ"מ דאי לא תפס אין גובין עתה ואי תפס גובה ח"כ מצד ספיקא דדינא עיי"ש אלמא דשוין הן דאי לא הו"ל להביא האיבעיא דהא נ"מ לענין זה עכ"ל ויש לדחות כיון דכל עיקרו לאו אורחא ויזדמן עוד שיתפוס הניזק ויחזור המזיק שיתפוס מהניזק ודאי לא שכיח לכן השמיטו הרי"ף וכה"ג כתב התומים בקונטרס התפיסה סק"ט במה דהשמיט הרי"ף בעיא דכשכש בזנבה וכה"ג הביא שם מהנמ"י.
עוי"ל דהא י"ל כיון שתפס הניזק נתייאש המזיק כיון דא"י להוציא בדיינים דבלסטים ישראל כיון דאומרים הבא עדים סתם גזלה וגנבה מתייאש והכא ודאי מתייאש כיון דלא יקוה שיוציאו ע"י דיינים או שישוב מעצמו כיון דבדין תפס ול"ל דנתחייב בדמיו כמו ביאוש דגזלה או דיאוש כדי לא קני כיון דבהיתרא אתי לידי' ולא נתחייב בהשבה ובדמיו כלל ועיין בב"ק דף ס"ו ובתוס' שם ד"ה ה"נ ובאס"ז שם תראה מבואר דהיכא דלא נתחייב בהשבה ובהיתרא אתי לידי' קנה ביאוש לבד לגמרי לפטור אף מדמיו ובתה"ד סימן ש"י הובא לקמן סמן רס"ח ס"ג בהג"ה אם זכה שמעון בספקא דדינא מחמת שתפס ועמד בדין ואח"כ אירע עוד כהאי עובדא ובא עליו ראובן מכח ממ"נ לא מהני לו כיון דכבר נתייאש ראובן ואסח דעתי' ועיין נתיבות בכללי תפיסה סנ"ה הא דמצריך התה"ד דוקא עמד בדין ואל"כ לא מייאש כיון דבפלוגתא דרבוותא יכול הדיין להכריע וכמ"ש יש"ש בפרק כיצד הרגל ס"ה ע"כ לא מייאש עיי"ש וא"כ בבעיא דשינוי בצרורות דעלתה בתיקו דאין בעולם שיכריע וכמ"ש יש"ש שם ומ"מ ס"ל לרי"ף דאי תפס לא מפקינן כמבואר ברא"ש וביש"ש שם א"כ אפילו לא עמד בדין כיון שתפס נתייאש אידך וא"כ לא נ"מ דבין אם הוה תיקו אי משלם רביע או ח"נ בין ודאי ח"נ אינו גובה רק בתפס וכשתפס זכה ואי חזר ותפס ממנו מוציאין ממנו ויש"ש שכתב כשתפס מספק כשחזר ותפס אין מוציאין הא מבואר שם בספק פלוגתא או בעיא דלא אפשטא דאפשר להכריע דבתיקו ס"ל ליש"ש דלא כרי"ף דמהני תפיסה רק כיון דא"א למפשט א"י לומר קי"ל ואף דרא"ש בפרק אלו מציאות דף כ"ו ע"ב כתב בראה נפל משנים דלא מייאש דמימר אמר היום או למחר אתפוס משלו לק"מ חדא דרש"י ותוס' שם לא ס"ל כן וה"נ י"ל לרי"ף דרא"ש רק מתרץ דברי רי"ף ועוד המוצא לאו גברא אלמא רק מצא וגם אינו נזהר לשמור עצמו שלא יתפוס ממנו חברו דכסבור חברו לא ראה שמצא ואינו חושדו בודאי משא"כ זה שתפס מכח דהאי גברא אלים יותר ויודע שחברו יודע תפיסתו ונשמר ממנו ועוד מי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד שלו בידו כמ"ש רא"ש בפחז"ה סכ"ב וע"כ בב"מ דלפי דעת העובד ודאי חברו מצאו ימסור נפשו לתפוס ממנו ואינו מתייאש משא"כ בתיקו וגבר חברו ותפס ממנו וא"י להוציא בדיינים ודאי מתייאש וי"ל אפילו צווח שאינו מתייאש הוי כצווח על ביתו שנפל כדאיתא בב"מ דכ"ד ע"ב וראיה דמתייאש אחר שחבירו תפס דהא התה"ד כתב שם הא דבפרק החולץ בספק ויבם פסקינן דקם דינא משום דאסח דעתו ונתייאש וכן בכל פלוגתא דרבוותא ולא אמרינן דלא מתייאש דמימר אמר היום או למחר אתפוס ממנו ואהא מוחזק וגם הרא"ש בפרק החולץ ההיא דברי הרי"ף דקם דינא וגם הוא כתב דלא מפקינן ולתה"ד הוא משום דנתייאשו ולא אמרינן מימר אמר שיתפוס ויהא הוא מוחזק ולא יוציאו מידו ואפילו הרא"ש דס"ל בפרק כיצד הרגל שם דא"י לתפוס מספק היינו כמ"ש שם דאוקי ממונא בחזקת מריה וזה יתכן כשהוחזק קודם שנולד הספק ואחר שנפל הספק מוקמינן בחמ"ק אע"כ דכה"ג הוי יאוש ולא נמצא שום פוסק שיאמר אם צווח השני דלא מתייאש עד שבא לידי' ממ"נ לומר דלא קם דינא וכיון דיש"ש טעמא ונימוקו עמו כיון דתפס הניזק עביד דינא לנפשו וזכה בדין נעשה שלו ול"מ תפיסת אידך דהוי גזל ממש ומדברי הרא"ש אין סתירה קם דינא כיש"ש.
ודוקא בקנסות הכתובין בפרק המפקיד דף ל"ז בחידושי ר"ן ואס"ז ונ"י שם בשם ראב"ד מבואר דגם קנס שקנסו חכמים אין דנין בזה"ז ול"ל דרמ"א סמך אהרי"ף שם ורמב"ם וש"ע לקמן סימן שס"ה דא"כ יסתרו א"ע דביו"ד רס"ז סי' ס"ה פסקו גם קנס חכמים אין דנין בזה"ז וזה שהביא רמ"א כאן הוא דעת רא"ש ומרדכי דחולקין על הרי"ף במוכר עבדו לגוי וע"כ דעת רי"ף בההוא דהמפקיד כמ"ש לקמן סימן שס"ה וכוונת רמ"א כאן רק למעט קנס שב"ד עושין מעצמן לשעתן וכמ"ש נתיבות.