ערך שי חושן משפט· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות אפטרופס סימן רצ
סעי' י"ב ש"ך סקט"ז דהלוה עצמו עשאו שליש בד"ג כ"ז כתב אפטרופס אם נאמן להעיד ליתומים בחו"מ סימן ר"צ בש"ך כתב אפילו ידוע שהוא מעות יתומים א"נ אם לא עשאו הלוה שליש ובשו"ת שבו"י ח"ב סימן קע"א בעובדא שהלוה אבי יתומים לאחר על משכון ואחר מותו טוען הלוה שפרעו בחייו ופסק דאפטרופס נאמן להעיד ויש לתמוה שלא הביא דברי הש"ך עכ"ל ול"ד דהש"ך לא אמר רק דליהמן יותר מעד אחד הוא דוקא כשעשאו שליש ומשום דהמשכון אינו ת"י יתמי ואינם טוענים ברי לא סגי להו בע"א ועיין נתיבות אבל בע"א דעלמא איך יעלה על הדעת שלא להאמינו כשלא עשהו שליש ובשבויי מבואר דלא מהימן רק כעד אחד לפטור היתומים משבועה.
אינו נוגע בדבר בש"ך ס"ק כ"ב ז"ל בתשובת מהרי"ט סל"ג דמגו דהחזרתי לאפטרופס לא אמרינן עכ"ל ועיינתי שם דהאלמנה טענה על קצת מנכסי בעלה שנתן לה במתנה וכתב דאינה נאמנת במגו דהחזרתי לאפטרופסין אף דל"ה בני עדות לגבה דנוגעים בעדותן שהרי הם צריכין לישבע מ"מ אחר שנשבעין אין נוגעין רק פסולין מגזה"כ דהרא"ש בתשובה כלל ס"ו כתב דאין נאמן במגו שהי' יכול להכחיש עדים פסולים וה"נ א"נ במגו שהיתה מכחשת שני אפטרופסין שנתמנו עפ"י ב"ד דא"ל דקי"ל לב"ד דכשרים הם ל"ה מוקמו להו אנכסי יתמי ועוד הא היתה צריכה לישבע שהחזירה להם ולמחר מעידים עלי' שנשבעת לשקר ותפסל משבועה עיי"ש הרי רק בשני אפטרופסין החליט דלא אמרינן מגו דהחזרתי להם וצ"ל דב"ד מינם באופן שלא יתעסקו רק ביחד דאל"ה י"ל שהחזירה לאחד ומ"מ ג"ז צ"ע דמה שהביא מתשובת הרא"ש כבר צווחו עליו ועיין בנתיבות בכ"מ דהרא"ש לא קאמר רק כשחתמו הפסולים על שטר והוציאו קול גם מ"ש דאינו מגו משום דיכולין לפסלה לדעת ריב"ם שבתוס' פחז"ה דף ל"ד בד"ה הוי ל"ל כן ותוס' הכריחו שם כריב"ם ואח"כ מצאתי בתומים בכ"מ שנתעורר כן על כנה"ג שהביא ג"כ מהמהרי"ט כתש"ך עיי"ש ס"ק ל"ח.
סעי' כ' אפטרופס בשו"ת רמ"א סכ"ז כתב באפטרופסים שמינם אבי היתומים אם פשע אחד אין האחרים ערבים אפילו את"ל דשנים שקבלו פקדון ביחד ערבים זב"ז שאני אפטרופס דיש לחוש דממנע ולא ירצה להיות אפטרופס כמו דפטור משבועה כשמינהו אבי היתומים והנחלת שבעה סל"ט הביאו ובשו"ת ארח לצדיק חחו"מ ס"י חולק דרק משום שבועה ממנע ולא משום תשלומין כמ"ש הפוסקים דמה"ט חייב בפשיעה וזה אינו דאדרבה שבועה קיל מממון דמגו לא אמרינן לאפטורי משבועה רק לאפטורי מממון ועוד אם ירצה לשלם מה שחושדין אותו לא יוכרח לישבע אע"כ משום דשבועה בחנם דיודע בעצמו האמת משא"כ תשלומין בדין משום שפשע ויכול ליזהר שלא יפשע וכמ"ש הר"ן בהנזקין שאומר בלבו אני אזהר מלפשוע ואין הפשיעה מצוי' וא"כ להתחייב בעד חברו דא"א ליזהר יותר ממנע מחמת תשלומין ומחמת השבועה ומ"ש הארח לצדיק דק"ו בשני אפטרופסין דאין הפשיעה מצוי' אדרבה קדרה דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא כדאיתא פרק לא יחפור דף כ"ד ע"ב וכ"ש ערבות בעד חבירו דיש לחוש חבירו יוציא מחמת דחקו ואם עתה איש מהימן ועשיר מי יודע מה יולד יום הן בקדושיו לא יאמין ועניות שכיח ואסיק אדעתי' כדאיתא ביו"ד סימן רכ"ח סי"ב בהג"ה ומפרט דגם האי דינא דאפטרופס חייב בפשיעה הניח הש"ך כאן בצל"ע וא"כ אי פטור מפשיעה הרי גם משום תשלומין ממנע אף דבידו ואינה מצוי' כ"ש דממנע מחשש דיפשע חברו או יוציא דאם כל אחד בפ"ע ל"ש מ"מ חזי לאצטרופי ושכיח יותר.
ולא מיקרי פשיעה אלא אם נוטל זה בלא שבועה ואלו טען כהוגן היו נוטלים היתומים בלא שבועה ובשעמ"ש הקשה דמדלמד המהר"ם דחייב בפשיעה מההוא דבקרא ע"כ לאו משום דד"ג רק מדין שומר וא"כ אף שלפי טענת האפטרופס לא יטול שכנגדו רק בשבועת מ"מ יחויב האפטרופס שלא שמר הממון כראוי דהא דש"ח חייב בפשיעה לאו מדד"ג דלא ברי היזקא דכי משום שלא שמרו כדרך השומרים ודאי שיאבד אלא שחייבו תורה משום שקיבל השמירה ולפיכך ה"פ ס"ל דשומר שטרות פטור מפשיעה אף דשורף שטרות חייב מדד"ג וה"נ יחויב מדין שומר וראי' הכותב מהא דאבימי דשליח חייב אף דהמלוה א"י לטעון סטראי רק בשבועה ועוד הרבה ראיות כהנה עיי"ש ולע"ד י"ל לפמ"ש הש"ך לקמן סימן שס"ג סק"ז דשומר שפשע ונעשה איסור הנאה וכה"ג השא"נ י"ל הש"ל וכ"כ המג"א סימן תמ"ג וא"כ ה"נ בשעה דאפטרופס טען וגרם חיוב ושיעבוד על הממון עדיין הוי היזק שאינו ניכר וי"ל הש"ל ואף שיחויב בעל הממון לשלם מ"מ טרם ששילם הוי רק היזק שא"נ ולכן אף שלא החזיר הממון לבעלים עדיין לא חל החיוב על האפטרופס דיכול להחזיר ואפטרופס לא נתחייב לשלם משלו וא"כ אף שבעצמו שילם לתובע אח"כ אז לא מתחייב על התשלומין דגם אלו החזיר לבעליו הי' צריך לשלם לכן מדין שומר א"א לחייבו משא"כ בהך דאבימי ואינך שהביא השעמ"ש דהפשיעה היתה על המעות שהוציא מת"י ונתן למלוה וזהו היזק ניכר ולא יכול לומר הש"ל דהא נתן המעות למלוה בשעה שלא הי' מחויב ליתנו ועל אותו מעשה מתחייב מדין שומר אף דמי יימר דמשתבע כיון דסוף סוף נשבע המלוה והפסיד המשלח אבל כשגרם האפטרופס שיטול אידך בלא שבועה ואלו טוען כמו שציוהו בעל הממון תי' פטור בלא שבועה אז ברי היזקא וחייב מדינא דגרמי כמו עדים שהעידו שקר וס"ל למהר"ם דמשום גרמי חייב אף בהיזק שא"נ כיון דסמך עליו וכמו באם אוביר ולא אעבוד וההוא דנתן זוזי אפרוותא דזולשפוט דחייב גם מניעת הריוח ומשום דסמך עליו וכמ"ש באס"ז ב"מ דף ע"ד הובא בנתיבות לקמן סימן ש"ו אך גרמי אינו רק אם ברי היזקא אז חייב מתקנה רק ה"א באפטרופס לפטור משום דממנע ולא עביד כדעת ה"פ לכן כתב מהר"ם דמוכח מההוא בקרא דחייב בפשיעה ולא חיישינן דממנע ועיין נ"צ סימן רצ"א כתב ג"כ היכא דסמך עליו חייב גם בהיזק שא"נ משום דד"ג אף דגם שומר דפטור בהיזק שא"נ דוקא כשהחזירו וכמ"ש מלחמות ס"פ שור שנגח דו"ה וכדמוכח במרובה הכא דאלו החזיר הי' מחויב בעל הממון לשלם א"כ רשות ביד הנפקד לשלם בעדו כדאיתא לעיל ס"ס ק"ה הרי דבזה יוצא ידי השבה וזהו חזרתו ועיין לקמן סימן שפ"ח סס"ד ובב"ק דף קי"ז דאם נאנס ליתן ממון חברו חייב ואם הראה ע"י אונס תחלה ואנסו האנוס ליתנו לו פטור אף דע"י שהראהו נאנס ליתנו והוא כעין שכתבתי ועוי"ל נהי דאפטרופס גרם בטענתו היזק לבעל הממון מ"מ אינו מבורר עדיין החיוב אם הוא על המטלטלין או על קרקעות ואדרבה עיקר שעבוד על הקרקעות ובזה אינו חייב מדין שומר וא"כ אף שפרע במטלטלין מ"מ בזה לא חידש לו היזק דגם אם הי' מחזיר לבעלים היו מחויבים לשלם והפיכו מטרתא ל"ל.
ועוד י"ל בשלמא כאן דגרם ההיזק רק בדיבור אינו חייב מדד"ג רק אם ברי היזקא משא"כ הך דאבימי דעשה מעשה דנתן ממון המשלח ליד המלוה דעל גרמי לא חייב רק אם ברי היזקא משא"כ היזק ע"י מעשה וכן מוכח במלחמות ר"פ אד"מ וא"כ אף דאח"כ פרע אפטרופס ועשה מעשה מ"מ אז כבר הי' החיוב מוטל על בעל הממון ועל נכסיו ולא הזיקו במעשה זה כלום ומה שהקשה השעמ"ש עמ"ש מהר"ם דאם לא הי' יכול ליטול רק ע"י שבועה וגרם בטענתו שגם בשבועה לא יטול דפטור דמי יימר דמשתבעת הא כתב הרמב"ם דע"א שהעיד שזינתה אחר קינוי וסתירה והוזם חייב לשלם כתובתה אף דלא היתה נוטלת כתובה רק ע"י שתיית מים המאררים ושבועה וכן שורף או מוחל שטר חייב אף דמלוה אינו נוטל מיורשים בלא שבועה עיי"ש עוד כמה קושית לע"ד לק"מ דשאני מתכוין להזיק מאינו מתכוין כגון הכא דאפטרופס לא כיון להזיק רק טעה דטענה זאת טובה יותר וזה מתבאר ברי"ף ומלחמות ר"פ אד"מ דלכן היכא דטעה הדיין בד"מ פטור משום דלא קם דינא לא ברי היזקא ולבי' אנסי' ולא נתכוין להזיק פטור מדד"ג משא"כ כשאינו דיין דהוי כנתכוין להזיק עיי"ש וכן הדין בשאר איסור דדבר שאינו מתכוין פטור וכשהוא פ"ר חייב לכן ה"נ כיון דטעה ולא נתכוין להזיק לא מחייב רק אם מיד ברי היזקא והוי כדיין דטעה בש"ה דקם דינא וברי היזקא מיד חייב מדד"ג משא"כ עד זומם ושורף שטר דמתכוין להזיק אף דלא ברי היזקא מיד דמי יימר דמשתבע מ"מ סוף סוף כשנשבע עכשיו הרי אתברר שגרם לו היזק ונתכוין להזיק חייב מדד"ג ובזה מתוקן נמי מה שהקשה השעמ"ש על מהר"ם שכתב שאם כדברי ראובן הי' נפטר בשבועה ולדברי אפטרופס שקיל האיך בלא שבועה פטור האפטרופס והא עדים שהעידו לחייב ממון ואח"כ אמרו שקר העדנו חייבים מדד"ג אף דבלא העדים לא נפטר בלא היסת עכ"פ דשאני בנתכוין להזיק ומה שהקשה מדן את הדין וחייב את הזכאי דמשמע אף דלא הי' נפטר הזכאי בלא שבועה מ"מ חייב הדיין ג"כ י"ל דאין ללמוד חומרא מהתם דהא בירושלמי ריש סנהדרין מבואר דקנסוהו משום שהגיס דעתו לדון יחידי וכ"כ הרא"ש ר"פ אד"מ דל"ה לו לדון יחידי כיון שאינו מומחה לכן יתקיים דינו וישלם מביתו ובפרק הנזקין דף נ"ג דמקנסא לא ילפינן.
סעי' כ"ו שלא יתנו לו עד זמן מרובה עיין מ"ש לעיל סימן רנ"ב ס"ב ועסמ"ע דאם בתו"ז זה שיעבד היתום נכסיו לאחר אינו כלום אפילו לאח"ז ונתיבות כתב דתמוה הרבה דבלשון אל תתנו א"י להפקיע ירושתו דהוה מתנה עמש"ב דתורה אמרה שירש תכף כשימות האב ובס"פ מציאת האשה מבואר דלולא דמלק"ד ל"מ כשצוה אל תתנו בכל שבת רק שקל וא"כ בעינן דוקא הושלש לכך וגם בהושלש אם מכר מהני כמבואר בסימן רנ"ב עיי"ש והנה זהו מהמיוחסת לרמב"ן ורמב"ן ס"ל בפ"ק דגיטין דף י"ג דמלקד"ה אף בלא הושלש וב"ד כופין לקיים וגם רשב"א הניח שם בצ"ע אם צריך דוקא הושלש ומה שהקשה דמ"מ אם מכר מהני י"ל דס"ל לרמב"ן דאי עבד ל"מ אף במצוה דרבנן וכדמוכח נמי בפרק האשה שנפלו דף פ"א ע"ב כיון דאמר רבנן לא תבן ואי עבר וזבין לאו זביני' זבינא ואין להקשות דא"כ דגם מכירתו ל"מ איך אמרינן מלקד"ה הא הוי מתנה עמש"ב כיון דאינו יורש עתה כלום ובקצו"ח סימן רמ"ח כתב דמלקד"ה ל"ה עקירת ירושה דמ"מ הוא יורש ואם מכר מהני וא"כ לרמב"ן הק"ל זה אינו דנהי דלרמב"ן ל"מ מכירתו מ"מ יורש הוא מיד ושלו הוא רק מצוה עליו לקד"ה ונ"מ אם מכר לעכו"ם דליתא בחזרה או מטלטלין שהוציאן דפטור כיון דשלו הוא אף דצוה המוריש ליתנן לאחרים מ"מ לא זכה עדיין אידך ואינו רק גורם לממון ופטור כדלעיל סימן ק"ז ס"ד ובסמ"ע ס"ק ט"ו וכן כאן שצוה שלא יתנו לו עד זמן מרובה דמ"מ אם בא אחר והזיקן צריך לשלם ליורש דממונו הוא או ב"ח של יורש שתפס נפטר היורש מחובו וגם כשעושה צוואת המוריש מקיים מצוה בשלו ולו תהא צדקה וא"כ עכ"פ נ"מ לדידן בהושלש דל"מ מכירתו או מה ששיעבד דפליג רמב"ן על דעת הסוברים דמהני המכירה.
ומה שכתב הנתיבות במוסגר דמוכח מס"פ מציאת האשה דאף באמר אל תתנו ל"מ רק משום מלקד"ה דלא כש"ך סימן רפ"א סק"ו כשאמר לא יטול דהוא לשון מתנה יכול לעקור הירושה לע"ד לא מוכח כלל דהא מ"מ לית לממון זה בעלים אחרים וסוף סוף יהא של יורש זה למה אינן רשאין ליתן לו וע"כ משום מלקד"ה אך ל"צ כי משום מלקד"ה י"ל אעל"מ ועסמ"ע בסימן ר"ח שהביא מהגמ"ר דס"ל בנשבע שלא למכור אעל"מ וקשה איך כתב בהגמ"ר דב"ב במלקד"ה אם מכרו או נתנו לאחר אין למקבל טענה על הלוקח דלא זכה הראשון אף די"ל דיורשים שמכרו לאחר יכולין לחזור וגם ב"ד כופין אותם אם אפשר לכופם רק המקבל אין לו טענה על הלוקח ולא בע"ד דידי' הוא אך ברמ"א בסימן רנ"ב ורל"ה מבואר דמה שעשו עשוי וגם הסמ"ע לא ערער לומר אעל"מ ולע"ד זה גרע מאיסור שבדה הוא דזה לא בדו היורשים על עצמם רק מורישם צוה וחכמים ז"ל אמרו מלקד"ה והנה בהשו"ת לרמב"ן סימן קי"ח מבואר מה ששעבד עצמו תוך כ"ה שנה אינו כלום אא"כ עשה ברשות האפטרופס וא"כ י"ל דל"ח מתנה עמש"ב כיון דקי"ל ריבה לאחד ומיעט לאחד מועיל מדכתיב ביום הנחילו את בניו כדאיתא בפי"נ דף ק"ל רק כשאמר לא יירש ל"מ דהוי מתנה עמש"ב ותינח אם פסק למלתי' דלא יירש כלל אבל אם אמר שעד אותו זמן יהא ת"י אפטרופס ותו"ז לא יוכל היורש לעשות שום דבר בלא רשות האפטרופס לאו ודאי עקר דהא אם יסכים האפטרופס באמת יוכל לשעבד ולמכור ולאכול ומבואר בהזהב דף נ"א ע"ב היכא דלאו ודאי עקר ל"ח מתנה עמש"ב וא"כ בכה"ג יכול המוריש למעט זכות היורש וא"צ לבא לזה מכח מלקד"ה כלל ולכן אין זכות ליורש יותר מכפי מה שהנחילו אביו וכן משמע לשון רש"י ס"פ מציאת האשה שם ולא עשאן יורשים אלא בענין זה עוד שם נכסי לאו דיתמי ננהו כ"א לפי צוואתו אבל הר"ן ס"פ מציאת האשה דכתב דאם מכר היורש מהני אף דברשות האפטרופס יכול למכור כמבואר שם ולעיל בהג"ה סימן רל"ה ס"ב ס"ל דגם כה"ג אין המוריש יכול למעט זכותו של יורש דהוי מתנה עמש"ב ואזיל לשיטתו וכמו שכתבתי לדעת הר"ן לעיל סימן י"ד דאנן קי"ל כרב בע"מ שאין לך עלי אונאה דחשוב מתנה עמש"ב כיון דכל התנאי רק אם יהא אונאה חשוב ודאי עקר ה"נ כל התנאי רק אם לא יסכים האפטרופס שלא יוכל למכור והרי ודאי עקר כיון דיורש הוא מי ימחה בידו ועיין ב"ש סימן קי"ח ס"ק ט"ז בשם רשב"ץ.