ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן תנה
ס"ו טעם מצה כתב המג"א ס"ק י"ז דצריך לאכול כזית מצה חוץ מתבלין ופר"ח כתב דלפוסקים דטכ"ע ללקות בכזית אף דליכא כבא"פ ה"נ יוצא בכזית לבד מהתערובת קמח ותבלין ויש לברר דהא בפא"ע מ"ד ע"ב יליף טכ"ע מגע"נ וי"ל משום הטעם שיתערב אבל מנ"ל דנהפך ההיתר לאיסור ונלע"ד דס"ל דא"ל דנהפך ההיתר לאיסור הל"ל דבטל הטעם איסור ברוב דודאי יש במה שבקדרה רוב נגד הבלוע בדופנה וכיון דא"א להפריד האיסור אין לדחות הרוב מהתירו אף דהרשב"א נתן טעם משום דטעמו ניכר ואין דבר הניכר בטל מ"מ הרשב"א עצמו כתב בחמאה של גוים דבטל הקום אף דניכר כיון דא"א להסירו עיין בטו"ז יו"ד סימן ק"ד וע"כ דהטעם איסור מהפך גם ההיתר לאיסור משום דמתפשט הטעם בכולו וליכא רוב היתר שיבטלו אבל את"ל דלא נהפך ההיתר לאיסור הוי מעורב מועט איסור ברוב היתר והל"ל דבטל ברוב היתר.
ובזה יש לתרץ קושית התוס' בע"ז דס"ח ד"ה אבל השביח ולבסוף פגם ד"ה אסור וז"ל וא"ת והא לעיל משמע דפליגי בהשביח ולבסוף פגם גבי נבלה דר"מ מוקי לה בסרוחה מעיקרא דוקא ור"ש מוקי לה אפילו הסריחה לבסוף שרי אלמא פליגי בהשביח ולבסוף פגם וכן לעיל מזה בתוספת ד"ה אמר עולא מחלוקת בהשביח ולבסוף פגם וז"ל והשתא צ"ל לעולא דל"פ ר"מ ור"ש בקראי דלעיל דנבלה דא"כ ל"ה מסתבר לחלק בין השביח ולבסוף פגם לפגם מעיקרא עיי"ש מהרש"א ולע"ד דוחק לומר כן עיי"ש דתחלה סתמא דגמרא מוקי לפלוגתא דר"מ ור"ש בקראי דנבלה ומדסידר מימרא דעולא ולא סידרה בלשון פלוגתא והל"ל עולא אמר ולפמ"ש א"ש הכל דהר"ן הקשה למה יהא פגם בעלמא מותר ובנבלה בעינן סרוחה עד שלא יהא ראויה לגר לאכילה כלל ולפע"ד י"ל כמ"ש הר"ן גופא לחלק בין נ"ט בנ"ט דהתירא לאיסורא דכיון שנקלש הטעם כל כך הוי כמשהו וא"א לחול איסור מחדש על טעם קלוש משא"כ באיסור כיון שכבר חל האיסור וא"כ ה"נ בנבלה שנסרחה לבסוף כבר חל האיסור לכן אינו מותר רק כשאינו ראוי כלל לגר אבל בפלוגתא דר"מ ור"ש בטעם דצריך להפוך ההיתר לאיסור דאל"כ יבטל ברוב היתר וכיון שנפגם נקלש טעמו וא"א לחול איסור חדש על ההיתר ומ"מ צ"ל דשאני נבלה שהיא בעין דאל"כ לר"מ דמוקי לה בסרוחה מעיקרא למה לא הותרה רק באינה ראויה כלל לגר אע"כ צ"ל בבעין ל"ש לומר איקלש טעמא ובליתא ומ"מ שורש הדבר דפגם בעלמא דאינו אוסר משום דבטל ברוב כשלא יוכל להפך ההיתר לאיסור משום דאיקלש טעמו וע"כ סובר ר"י בהשביח ולבסוף פגם דכבר נהפך היתר לאיסור הוי כנבלה וצריך שלא יהא ראוי לגר כלל וע"כ אסור אבל עולא סובר כמ"ש הר"ן כיון שמצטער על טעמו הוי כנבלה סרוחה לגמרי וע"כ פליגי בהשביח ולבסוף פגם דכבר נהפך ההיתר לאיסור והוי כנבלה שהסריחה לבסוף דפליגי ר"מ ור"ש אי מותר אבל כשנפגם מעיקרא אף דבפ"ע היה מושבח מ"מ זה בטל ברוב ועכצ"ל שיהפך ההיתר לאיסור וכיון דפגום מעיקרא א"א לחול על ההיתר שום איסור כסרוחה מעיקרא וע"כ בטל האיסור לכ"ע וא"כ הכל תלוי בדרש הקרא דנבלה הראוי לגר אסור וא"ל מותר אף בשבוחה מעיקרא.
עוי"ל דמוכח דטכ"ע מהפך ההיתר לאיסור דהרמב"ם ס"ל סתם כלים ב"י ולא ס"ל דהוי ס"ס שמא לא נתבשל בו איסור היום או שמא לא נתבשל בו היום כלל משום דגם אם נתבשל בו היום היתר נע"נ מבלוע הקדום וחזר ונבלע בקדרה ויש למנות מבישול השני ולפ"ז י"ל דעת ר"ת דס"ל מש"ה הצריכה תורה להגעיל ולא נאמר סתמן אב"י מס"ס משום דהיתר נהפך לאיסור דאל"כ הוי ס"ס ועיין ביו"ד סימן ק"ג ובש"ך שם ס"ק ח"י ובסימן צ"ד ס"ק כ"ב ופרמ"ג שם בשם סה"ת ודו"ק ולרמב"ם ל"ל כן דהא ס"ל טכ"ע ל"ד להפך ההיתר לאיסור ומ"מ ס"ל סתם כלים של עכו"ם ב"י צ"ל דס"ל כהש"ך שם דלא תליא בנע"נ ולא כהב"י.
ולפמ"ש הכו"פ לדעת ר"ת דלילה לבד פוגם דלא יתכן שלא יעבור לילה על הכלים ממדין עד המדבר רק דקודם שציום אליעזר בשלו בקדרות של מדין היתר ומונין מבישול השני עיי"ש ועכצ"ל דהיתר נהפך לאיסור לפ"ד הב"י סימן ק"ג ס"ז אבל לפע"ד לא יתכן שנכשלו בחורי ישראל באכילת איסור דבהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים עצמן לכ"ש אלא דא"ל כיון דלא נצטוו עדיין ע"ז ל"ה איסור וא"כ ל"ל דמונין מבישול השני כמו בהיתר.
טעם מצה בשו"ת ברכת יוסף חא"ח סימן ח"י הביא מרדב"ז ח"ג סימן תקפ"ב ז"ל במצות של מצוה אין ראוי להשית שום דבר כלל כדי שלא יטעום זולת טעם מצה ע"כ ומכח זה אסר הברכת יוסף לערב טערקשי וייטץ במצה מצוה והוסיף טעם דהרואה יסבור דדי בכזית עם המין האחר דהריב"ש סימן קכ"ה כתב דאין לגזור שמא יעשו שלא בהמשכה דאין לנו לגזור מעצמינו יותר ממה שגזרו רז"ל ואפילו כשאינם בני תורה לפי שהכשר המקוה לא מסור לכל כ"א לזריזין ולחכמים עי"ש מבואר דמה שנמסר לכל יש לגזור מעצמינו ע"ש ולא נ"ל לחדש גזרה מעצמינו כמ"ש ב"י א"ח ס"ס י"ג ומג"א סימן ש"א ס"ק נ"ח עיי"ש מחהש"ק וכ"ש לגזור משום שלא יבטל מ"ע בשאו"ת גם חז"ל לא גזרו בשום מקום דלא אמרה תורה רק ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות וכמ"ש בשבצות סימן חי"ת סק"ח ואפשר משום חשש ברכה לבטלה דיברכו על אכילת מצה ולא יאכלו כזית מצה ומריב"ש אין ראיה דנראה דבא לומר אפילו לר"ת שבתוס' פ"ק דביצה ד"ו בד"ה והאידנא ליכא למיחש כשמסור רק לחכמים ואנן לא קי"ל כר"ת כמבואר בב"י א"ח סימן תקכ"ו ובריב"ש גופא סימן קי"ו דאלת"ה יהיו דברי ריב"ש סותרין ומ"מ דברי ריב"ש צל"ע דגם ר"ת לא אמר רק במידי דמצינו בגמרא שגזרו במקום שאינן בני תורה יש לחוש בכ"מ לדידן ונראה נהי דלא מצינו שגזרו חכמים בזה מ"מ י"ל עכ"פ לא תקנו למלאות בהמשכה במקום שאפשר לטבול בנהר והריב"ש פסק דטוב לתקן המקוה ע"י המשכה מלטבול בנהר וכיון שיש חשש אינה תקנה טובה והנח להם יעשו כמו שירצו וכמ"ש יש"ש בר"פ המביא כדי יין והוכחתי בסימן תק"י שכ"ד הפוסקים לכן כתב כיון דמסור לחכמים אין שום חשש ובזה נדחה ראיית הברכ"י שם ממה שלא תקנו לכרוך מצה ומרור ומצה יהא יותר עיי"ש.
עוד כתב שם דמשמע מהגמ"יי שמביא ב"י סימן תנ"ג שגם פת מקטניות ע"י שימור אין אוכלים מדקאמר בטעם הגזרה וגם יש מקומות שעושים פת מקטניות ואתי לאחלופי בדייסא שהוא מעשה קדרה וכונתו שאם יעשה פת משומר מקטניות יעשה גם דייסא וילמוד הרואה לעשות ג"כ מחמשת מינין דאם אין זה כונתו א"כ היינו חשש אחד שבהג"מ עיי"ש ודו"ק עכ"ל וטעות הוא דכונתו פשוטה כיון דיש מקומות דעושין פת ג"כ מקטניות דמי יותר למיני דגן ואתי לאחלופי בדייסא וכן משמע במרדכי פכ"ש שהביא לשון הסמ"ק דהוא רק לחזק חשש האחד והרי הטור הביא דעת האוסרין לעשות תבשיל מקטניות משמע דפת משומר ליכא אוסרין ומה שדומה לחומרא דאין לשון במי פירות שמא לא יעלה ע"ד שיש בו מעט מים ה"נ שמא יהא מעורב זרעוני תבואה דא"א לבררם עיי"ש אינו דומה כי מים אפילו כ"ש מחמיץ ול"מ ששים עיין מג"א סימן תס"ב סק"ו ופרמ"ג שם ומחמיץ כל העיסה ויש בו כרת לכ"פ אבל תבואה בקטניות בטל בששים ואפילו ליכא ששים אם ליכא כזית בכא"פ אינו עובר באכילה רק בב"י עיין סימן תס"ב ומשום שוא"ת דב"י אין לגזור כמש"ל ול"ל דא"א לברר כל כך.