ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן שפו
ס"ה וי"א שמערבין בתבלין זה דעת הרמב"ם וכתב הג"א ר"פ בכל מערבין דכן דעת רש"י ובהגהות הב"ח ר"ל דט"ס הוא דברש"י לא מוכח ובאמת מוכח מפרש"י שם דף כ"ט בד"ה לאו בני אכילה נינהו ת"ל וס"ל לרב יוסף דאין מערבין בהן משמע דאנן לא ס"ל כן וכן מצאתי מבואר בא"ז ראיה זאת אמנם קשה מנ"ל לרמב"ם ורש"י דזה רק לרב יוסף ונלע"ד דהב"ח הקשה דמי גרעו ממים ומלח דמזון הם לטבל בהן פתו כשהן מעורבין כ"ש תבלין דמזון הן לטבל בהן את הצלי ולמה פסקו הרא"ש וטור דאין מערבין בתבלין ותירץ דתבלין אין מלפתין בו הפת רק צלי וצלי גופא רק לפתן ע"כ אין מערבין עכת"ד וקשה דהא בגמרא מבואר דלרב יוסף ס"ל דתבלין אין מערבין בו והרי רב יוסף ס"ל שם דצלי שיעורו מזון שני סעודות דלא הוי לפתן רק מאכל בעצמו מדפרסאי אכלו צלי בלא פת א"כ הוי כפת גופא ותבלין ליהוי כלפתן כיון דמלפתין בו צלי וצ"ל משום דאביי מותיב לו דאטי פרסאי רובא דעלמא והתנן בגדי עניים לעניים וכ"ת הכא לחומרא והכא לחומרא והתניא רשב"א מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם קשיא עיי"ש הרי דלרב יוסף צ"ל דס"ל מהכא לחומרא והכא לחומרא ואביי הקשה מהברייתא דאדרבה בעירוב אזלינן הכא לקולא והכא לקולא וא"כ לרב יוסף נהי דמצריך צלי לאכול המינו שתי סעודות דחשוב כפת גופא דאזיל לחומרא כפרסאי אבל להיפך למיחשב תבלין כליפתן מה"ט אדרבה אזלינן לחומרא דלרובא דעלמא צלי גופא רק לפתן והוי תבלין רק לפתן דלפתן ואינו ראוי לערב וצ"ל דהרא"ש וטור ס"ל דאביי ג"כ לא אזיל הכא לקולא רק משום דאנן לא אכלינן צלי לבד כפרסאי או משום דרובא דעלמא לאו פרסאי וכמ"ש הת"ח שם וע"כ ברעבתן לא אזלינן בתר דידיה כיון דרובא דעלמא בינונים וגם הוי לקולא יעיי"ש ועל כן בתבלין לא אזלינן לקולא בתר פרסאי דל"ה רובא דעלמא אמנם רש"י ורמב"ם ס"ל דאביי לעולם אזיל לקולא בעיכוב מדחזינן בזקן וחולה לא אזלינן בתר רובא דעלמא רק בתר דידי' לקולא וברעבתן אזלינן בתר רובא דעלמא ולא בתר דידי' ש"מ דלעולם אזלינן לקולא וכפרש"י שם דף למ"ד בד"ה והתניא וע"כ ס"ל גבי תבלין כיון דפרסאי אכלי צלי בלא פת א"כ הוי תבלין לפתן ומערבין בו גם לדידן והא דבבגדי עניים לא מקלינן משום דהוי דאורייתא והך דפתחו כמלואו דמדמי לעירוב משום דל"ה רק מדרבנן כדפרש"י בביצה דף יו"ד עיי"ש ומ"ש הת"ח דבגדי עניים לעניים משום דעניים רובא דעלמא מבואר בריטב"א להיפך וכ"כ שם בשם הראב"ד דלרובא דעלמא לא חשוב בגד של שלש על שלש יעיי"ש.
וראיה לדברי דרמב"ם אזיל לקולא בעירוב אף בתר מיעוטא דהא כתב הב"י דרמב"ם כתב חזיז מערבין בו אף דאנן לא אכלינן חזיז מ"מ כיון דבני בבל אכלי ליה חשוב שפיר מאכל עיי"ש והטור השמיט חזיז כיון דהשתא לא אכלינן לו הרי דטור אזיל לחומרא ורמב"ם לקולא היכי דמקומות חלוקין וה"נ בתבלין לטור אזיל בתר דידן או בתר רובא דעלמא לחומרא דלא אכלי צלי לבד ונמצא תבלין רק לפתא דלפתא ולריוב"ם אזיל לקולא בגוף צלי בתר דידן דהוי רק לפתא ולענין תבלין אזיל בתר פרסאי ודו"ק אמנם ק"ל על הב"י דהא בש"ס פריך גבי חזיז דרב אדרב ומשני הא לבתר דאתא רב לבבל ופריך ובבל הוי רובא דעלמא ומסיק כי קאמר רב בדגנונייתא ופרש"י בחזיזי שגדל בגינה דכ"ע אכלי להו עי"ש וא"כ חזינן דלא אזלינן בתר בבל לבד וצ"ל דרמב"ם ס"ל דגם חזיז שבגינה רק בבבל אכלי אלא דלס"ד דמיירי בשאר חזיז פריך דאטו בבל רובא דעלמא משום דבאמת אינו ראוי כלל לאכילה לפי טבע העולם ובני בבל משונה מנהגם ובטלה דעתם וכמ"ש הריטב"א שם וע"כ משני בחזיז גינה ראוי יותר לאכילה ושפיר אזלינן בתר בבל וזה מוכח מדלא קאמר הש"ס אלא משמע דלא חזר מתירוצו דבבלים לבד אכלו חזיז ועדיין צ"ע למה לא פירש הרמב"ם דדוקא בחזיז גינה מערבין ואולי משום דבגמרא דף כ"ח שם פריך מעיקרא על רב דאמר מערבין בגודגדניות דהתניא חשוכי בנים לא יאכלו ומשני תרגמא אמרובי בנים ואבע"א לעולם לחשוכי בנים דהא חזי למרובי בנים מי לא תנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אלמא אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי ה"נ אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי ואב"ע כי קאמר רב בהנדקוקי מדאי ופריך ובחזיז לא וכו' ובבל מי הוי רובא דעלמא וכו' כי קאמר רב בדגנונייתא עיי"ש הרי דמדמי לחד תירוצא מה דלא חזי לחשוכי בנים מצד עצמו לישראל בתרומה אף דרק איסורא רבוע עליה וא"כ לא קשה נמי דבבל מי הוי רובא דעלמא דכהנים נמי לא הוי רובא דעלמא ומערבין לישראל בתרומה ומשום דאזלינן לקולא וכדלעיל אלא דפריך למאי דמתרץ דרב לא קאמר רק למרובי בנים או במדאי ומשום דל"ד לתרומה דהוי מאכל לכל אדם מצד עצמו לולא האיסור דרבוע עליו ולפיכך הוכרח לומר גם בחזיז כי קאמר רב רק בשל גינה והפוסקים פסקו לקולא בגודגדניות דרב קאמר דכ"ע מערבין וכמבואר ברא"ש וטור ה"כ בחזיז.
ס"ו צלי הוי לפתן ושיעורו ללפת בו שתי סעודות כל הפוסקים פסקו כן כרבה לגבי רב יוסף ותמהני על רי"ו בחלק ח"י שכתב בשר חי או צלי כדי לאכול ממנו ב"ס.
חומץ הוי לפתן כתב במג"א סק"ז שיעורו כדי לטבל ירק מזון ב"ס אם היה אוכלו בלא פת ע"כ זה הוי תרי לישנא בגמרא ופסק כל"ק אבל הרשב"א והא"ז וריא"ז בש"ג פסקו כל"ב דסגי כדי לטבל ירק הנאכל בב"ס עם פת וכתבו דזה הוי רביעית וצ"ע כי הרשב"א וריא"ז י"ל דכתבו כן משום דבפרק הדר קאמר רביעית חלא ומשום דפסקו כל"ב כתבו דחד שיעורא הוא וא"כ גם הפוסקים כל"ק י"ל ס"ל דרביעית די לירק ב"ס בלא פת וא"כ אנן לדידן לא נ"מ בין הנהו תרי לישנא ולעולם השיעור רביעית.
וטעם פלוגתת הנהו תרי לישנא נראה דמאן דס"ל כדי לטבל ירק הנאכל בב"ס עם פת ע"כ ס"ל דמותר לערב עם לפתן דלפתן אבל ל"ק ס"ל דאין מערבין בלפתן דלפתן כמ"ש הב"ח בטעם דאין מערבין בתבלין וא"כ א"א לשער כל"ב ודו"ק ולפ"ז א"ש נמי מה שפרש"י על הא דתבלין אינו מאכל וס"ל לר"י דאין מערבין בתבלין ומשום דלל"ב מערבין גם בתבלין וס"ל כהפוסקים כל"ב.
ס"ה במג"א ס"ק י"א דע"ח נמי מצוה מ"מ עושה אותה להנאתו ובתו"ש תקשה עליו דלא היה צריך לזה דבלא"ה כיון שיש במצוה גם הנאת הגוף אסור כמו נודר ממעין דאינו טובל בימות החמה ודחה ג"כ דברי הכו"פ שכתב בי"ד ס"י דשוחט של ע"ז שרי בדיעבד משום דשחיטה מצוה ומצות לאו להנות נתנו עיי"ש דכיון דנהנה ע"י השחיטה באכילת בשר אסור עכת"ד ולא ראה מ"ש השע"מ בהלכות לולב פ"ח בד"ה ולדעת הר"ן דע"כ לא אמרו הר"ן וסייעתיה דבמצוה דאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מלל"נ אלא היכא דנהנה גופו מהדבר עצמו שאסרו עליו בהנאה כגון באומר הנאת תשמישך וכה"ג אבל ההיא דאין מערבין אלא לדבר מצוה דאע"ג דגופו נהנה מבית המשתה מ"מ אין גופו נהנה מדבר שמעכב בו דהיינו האיסור ואינו רק גרמא ליהנות מדבר המותר לו ובזה שפיר אמרינן מלל"נ עכת"ד ולע"ד דבריו מוכרחים דאל"כ נודר הנאה ממעיין גם בימות הגשמים ליתסר טבילה של מצוה דעי"כ תטהר לאכול טהרות ולבעלה ובזה נכונים דברי הכו"פ אמנם דברי המג"א עדיין צ"ב דא"כ גם כשיתכוין להנאתו למה אסור ונ"ל ע"ד לפמ"ש במקום אחר דבאמת גם ביש במצוה הנאת הגוף הל"ל מלל"נ כשאינו מתכוין להנאה אלא צ"ל האיסור משום פ"ר אלא דכ"ז בעושה מעשה איסור אזלינן בתר המעשה דיש בו הנאה אף דאינו מיכוין משא"כ נתינת העירוב בביה"ק או בככר שאסור בהנאה לא הוי מעשה איסור דאין בעצמותו הנאה רק איסור מחמת כונתו שמיכוין לילך עי"כ לבית המשתה והאיסור מצד הכונה וכיון דאין כונתו בשביל הנאה הנצמח רק להמצוה ע"כ מותר גם לר"י דס"ל דשא"מ אסור או לדידן בפ"ר דבזה המעשה והכונה אינו בהנאת איסור משא"כ כשטובל במעיין בימות החמה גוף המעשה יש בה הנאה רק אינו מתכוין וכיון דהוי פ"ר אסור וע"כ צדקו דברי המג"א דע"ח אינו אסור רק משום שעושה להנאתו ועוי"ל לפמ"ש במקום אחר להקשות על הר"ן דכתב בנדרים דף ט"ו ע"ב דהיכא דיש הנאה לגוף גם מצוה חשיב הנאה וע"כ נודר ממעיין אסור לטבול בימות החמה והקשיתי הרי אם מיכוין למצוה אין כונתו ליהנות דמלל"נ ומותר דאינו מתכוין ואף דהוי פ"ר הא הר"ן גופא כתב בפג"ה דבהנאה מותר כשאינו מיכוין אף דהוי פ"ר והוכיח ממוכרי כסות מוכרן כדרכן ובלבד שלא יתכונו בחמה מפני החמה הרי דהנאה לא חשוב כשאינו מתכוין זולת באכילה והנאת תשמיש דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה עיי"ש וצ"ל דבאמת כשאינו מיכוין להנאה מן הדין היה מותר לטבול גם בימות החמה אלא דגזור שמא יכוין גם להנאתו וזה עדיף ממ"ש בשע"מ שם בשם הראשונים דגזור שמא ישהה כדי ליהנות אחר המצוה דזה הוי בשעת הטבילה ממש ודברים שבלב וע"כ שפיר כתב הר"ן בנדרים שם לענין הנאת תשמיש דגם במצוה אסור דשם גם אינו מיכוין אסור דהוי פ"ר ומביא ראיה מנודר ממעיין דאסור ונהי דשם צ"ל האיסור שמא יכוין להנאתו מ"מ חזינן כשמיכוין אסור בשאר הנאות ממילא בתשמיש גם כשאינו מיכוין אסור מדינא וע"כ אף דרק מדרבנן אסור כדמוקי שם דהוא בבל יחל דרבנן מ"מ גם כשלא מיכוין אסור ודו"ק ומצאתי בחת"ס חיו"ד סימן ס"ט הביא הקושיא על הר"ן בשם הטורי אבן ותירץ החתם סופר דכל שעשוי לכך כגון מעין להקר או הנאת בעילה או בגד ללבוש שייך פ"ר גם באיסור הנאה עיי"ש ובין לדבריו בין לדברי א"ש דברי המג"א דהכא דהכא אין הככר עשוי להנאת עירוב וע"כ גם כשבא לו הנאה ע"י עירובו מ"מ אם לא יעשה להנאתו הוי אינו מתכוין דמותר גם בפ"ר אלא לדידי צ"ל דהמג"א ס"ל בנודר הנאה ממעין דלא כר"ן רק הטעם כמ"ש ם השע"מ דגזור שמא ישהה להתקרר אחר הטבילה ומשום דבלא"ה מותר הנאה כשאינו מיכוין בפ"ר וכמ"ש ודו"ק.
אמנם דעת הריטב"א ותוספת דגם כשיש הנאת גוף במצוה מותר וכמבואר בשע"מ שם ולא חלקו כשמכוין להנאתו א"ל ונראה הטעם לפמ"ש תוספת בביצה דף כ"ז ע"ב ד"ה ועל החלה בא"ד דבטל צורך הדיוט אצל צורך גבוה והוי ככולו של גבוה ה"נ י"ל דמצות לל"נ ובטל הנאת הגוף לחלק גבוה ועיין בתוספת פסחים מ"ו ד"ה לא ושבת כ"ד ע"ב ד"ה לפי מ"ש בשם ריב"א.
והנה הרמב"ם השמיט הנך תרי מימרא דרבא דאסור להזות עליו ולטבול במעין בימות החמה וי"ל דס"ל כתוספת ורשב"א דמצות לל"נ אף שיש הנאה לגוף ומטעם שכתבתי אלא דטעמו דרבא דודאי גוף המעשה ל"ח הנאה כלל אם עושה לשם מצוה לבד בטל חלק הדיוט אצל גבוה אבל אם כונתו להנאת גופו אף דמיכוין גם למצוה מ"מ הרי אצלו חשיב הנאה ואינו עושה כולו לד' לבדו ואינו מבטל בדעתו הנאתו לגבוה א"כ אחשביה להנאה ואף דלא אזלינן בתר כונה מ"מ לחומרא אזלינן בתר כונה כמו לא אפשר ומיכוין להנאתו וחביב בעיניו ליהנות בפסחים כ"ה ע"ב דאף לר"י דלא אזיל בתר כונה אוסר שם רבא וה"נ גוף המעשה הוי מצוה ול"ח הנאה כלל מ"מ אם רוצה ליהנות אסור וע"כ אסר רבא דמאן מפיס שלא יכוין והנה במנחות דף ס"ד איתא פירס מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב בתר מחשבתו אזלינן ורבה פוטר דאזיל בתר מעשה ובר"ן פרק הארג מבואר דשאר איסורין ל"ד לפ"נ דבפ"נ לכ"ע שרי כשעושה איסור והיתר ביחד כמו להעלות דגים ותינוק משא"כ בשאר איסור כגון לנעול ביתו בעדו ובעד הצבי ולפ"ז הכא א"ל בטיל הנאת גופו אצל המצוה הוה אסור רק משום דבטל חלק הדיוט לגבוה וכ"ז מצד עצם המעשה דהוה מצוה אבל אם מיכוין להנאתו הרי אחשביה להנאתו וכ"ז לרבא דבתר מחשבתו אזיל אבל הרמב"ם דפוסק שם כרבה כמבואר בפ"ב מהלכות שגגות הט"ו ופ"ב מהלכות שבת הט"ז עיי"ש בהה"מ וא"כ ה"נ המעשה בעצם היתר הוא ולא אזלינן בתר מחשבתו גם כי יכוין להנאתו ודו"ק וע"כ הרמב"ם ורשב"א כאן אזלו לשטתייהו ומתירין גם בעירובי חצרות כשנדר שלא יהנה ומשום דמצות לל"נ כמ"ש בנתיב חיים וה"ט דגם שכונתו להנאתו בטל חלק הדיוט לחלק גבוה.