אור ברסלב

ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק

סימן שמ

סימן שלט

במג"א החותך בכלי בין לו בין לאחר חייב וביד פטור כ"מ מפרש"י וכו' לכאורה מלשון הרמב"ם לא משמע כן בפ"ט מה"ש ה"ח ז"ל הנוטל צפרניו וכ' חייב והוא שיטול בכלי אבל אם נטלן בידו בין לו בין לאחר פטור ע"כ הרי דלענין פטור דידו נקט בין לו בין לאחר ולענין חיוב בכלי לא נקט רק צפרניו וכן מוכח מירושלמי דפסחים פא"ד דבמשנה שם תנן הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אינן דוחין שבת ר"א אומר דוחין אר"א ומה שחיטה שהוא משום מלאכה דוחה את השבת אלו שהם משום שבות לא ידחו ופריך שם תמן תנינן וחותכין יבלת במקדש וכ' ריב"ח אמר כאן ביד כאן בכלי וכ' חתיכת יבלתו בכלי שבות אמר ר' אבהו לא תני ר"י ב"ח אלא הרכבתו והבאתו הא חתיכת יבלתו לא מן בגין דו סבר בכלי הא אין לא סבר בכלי שבות לא כן אמר ר' אבהו בשם ר' יוסי בר' חנינא מה פליגין בשנטלן הוא אבל אם נטלן אחר מאוסין הן והדין זבח כאחר הוא אמר ר' יוסה שניא הוא הכא דכתיב זבח ומפרשים הק"ע ופני משה דפריך הא אף בכלי הוי שבות כיון שנטלן אחר ומשני בזבח הוי אב מלאכה בכלי דל"ל מאוסין משום דמצוה הוא או משום דצריך לאמן ידיו יותר עיי"ש א"כ מוכח דבמקום אחר גם בכלי ל"ה רק שבות ולפ"ז ע"כ מוכח דגם בחותך יבלת מחברו הכהן כדי שיעבוד ג"כ הוי מלאכה חדא דזיל בתר טעמא ועוד אלת"ה מה פריך מתניתין אהדדי לישני דבפסחים מיירי ביבלת הפסח משא"כ בעירובין מיירי ביבלת הכהן וכן פירש באמת הרמב"ם בפירש המשנה ובחיבורו פ"ט מה"ש ה"ח וע"כ דשוין הן ולפ"ז אין ראיה מסוגיא דעירובין דף ק"ג ע"ב דלכאורה מוכח שם דבכלי גם לחברו הוי אב מלאכה וכמ"ש המחצית השקל עיי"ש ולפמ"ש שאני התם דהוי לצורך עבודה ל"ש לומר מאוסין הן.

אמנם המעיין בירושלמי שם יראה כמה דחוקין פירש הק"ע ופ"מ דהא מדקאמר הא אין לא סבר בכלי שבות לא כן א"ר וכ' משמע דבא להקשות אמאי דאמר דבלא כלי הוי שבות ועוד מנ"ל להקשות כלל הא י"ל ריב"ח דאמר מה פליגין וכ' מיירי ביד ולא בכלי וכן מוכח בשבת פ' המצניע בירושלמי שם ה"ו דמוקי למשנה דשם ביד אבל בכלי גם לחכמים חייב וא"כ עלה אריב"ח מה פליגין בשנטלן הוא ע"כ ביד מיירי דבכלי לא פליגי ועוד דטעמא דמאוסין ל"ש בכלי כמו ביד לכן נראה לפרש דברי הירושלמי הכי פריך מן בגין דו סבר בכלי וכ' היינו דאם לא מוקו דמיירי בכלי הוי רק שבות א"כ מי דחקו למוקים בכלי ולדחוקי לתרץ דלא תני יתרץ כאינך אמוראי לא כן א"ר וכ' דבאחר הוי גם לר"א רק שבות ביד וה"נ אחר הוא ומשני דבזבח גם באחר הוי כלעצמו ואפילו מיירי ביד הוי אב מלאכה לר"א ועכצ"ל דריב"ח לא תני חתיכת יבלתו ואף דמשני כאן בכלי וע"כ תני תירץ בק"ע שם דאליבא דר' יוחנן מוקו בכלי ולדידי' ס"ל דלא תני כלל ואפשר דבדברי ת"ק ודאי תני אלא דר"א דאמר אלו שהן משום שבות וכ' לא תני אלא הרכבתו והבאתו שהן משום שבות ולא חתיכת יבלתו א"נ י"ל דה"פ מן בגין וכ' דע"כ לר' אבהו דס"ל דריב"ח לא תני חתיכת יבלתו צ"ל דס"ל דריב"ח מעולם לא אמר כאן בכלי א"כ למה לו לר' אבהו לומר דריב"ח לא תני חתיכת יבלתו לימא דלא קאמר כאן בכלי דס"ד דמשום קושיא דבכלי ל"ה שבות הוכרח ר' אבהו לומר דריב"ח לא תני חתיכת יבלתו וקאמר דל"ל דגם ביד ס"ל לריב"ח דהוה מלאכה דהא אמר דבאחר גם לר"מ הוה ביד רק שבות ומשני בזבח אינו מאוס לאחר גם ביד והוה לר"א מלאכה ומזה הוכרח ר' אבהו לומר דריב"ח לא תני חתיכת יבלתו מדס"ל לריב"ח דנטלן אחר מאוסין הן ע"כ ס"ל דפליגי ביד דבכלי ל"ש מאוסין וא"כ ביד ס"ל לר"א דהוה מלאכה ומדאמר הכא אלו שהן משום שבות ע"כ לא תני חתיכת יבלתו ומוכח מזה כדברי המג"א דבכלי אין סברא לחלק בין לו בין לאחר.

ובזה מתורץ דברי מהרש"ל בעירובין דף ק"ג ע"ב דאמר שם ואי רבנן נשקליה ניהליה ביד ותפשוט דר"א דאר"א מחלוקת ביד אבל בכלי ד"ה חייב וכתב מהרש"ל דה"פ מדלא שקלי' ביד ש"מ דס"ל לרבנן דהכא כר"א דביד נמי הוי אב מלאכה ותפשוט דר"א ותמה מהרש"א דהא הכא בחברו איירי ור"א דאמר ביד חייב חטאת היינו בעצמו כדאר"א בהדיא מחלוקת דמתניתין לעצמו אבל לחברו ד"ה פטור ומתניתין איירי בין ביד בין בשיניו עכ"ל ולפמ"ש דודאי בדבר הרשות חלוק חבירו מעצמו ביד אבל לצורך עבודה שוין ביד כמבואר בירושלמי לפמ"ש וא"ש נמי מה דפריך ותפשיט דר"א דלפירש מהרש"ל קשה מה בכך דאטו ר"א מבעיא לו הא ר"א באמת אמר כן ומנ"ל דליתא לדר"א ולהוכיח סברתו דלר"א צריך לשנות עיי"ש בסוגיא אלא לפמ"ש א"ש דהא לר"א דביד נמי חייב ובזבח ל"ש בינו לחברו אם כן ע"כ דמה דאמר ר"א אלו שהן משום שבות לא קאי אחתיכת יבלתו או דלא תני לה כלל כדאמר ר' אבהו לריב"ח וא"כ לכל אוקמתת דעירובין לא א"ש מה דאמר ר"א אלו שהן משום שבות דנהי דלא מוקי בכלי עדיין גם ביד הוי אב מלאכה ותקשי לרב יוסף עצמו דמוקי לה ביד דעדיין הוי אב מלאכה וע"כ דלא ס"ל כר' אלעזר דביד פליגי ומה דתנו שם חברו חותכה לו בשיניו אבל הוא עצמו לא והא לצורך גבוה שוין י"ל ה"ד ביד אבל בשיניו מאוס יותר לחברו ומה דלא תנו ריב"ח חתיכת יבלתו ליתני ולוקמיה בשיניו י"ל דפשיטא לו בזה לא היה אסרו רבנן כדתנו הכא חברו חותכה לו בשיניו ולמאן דס"ל דביד פליגי מוקי לה שפיר כרבנן דפרק אלו דברים לפירש מהרש"ל ועוד כיון דחלוקין הן בדבר הרשות דבחברו פטור לר"א ובעצמו חייב נהי דלגביה שוין מ"מ עכ"פ חשוב שינוי קצת ועוד מה דצריך לשנויי משום דס"ל לר"מ דמכשירי מצוה דוחין שבת ל"ה רק דחויה ולא הותרה וזה שייך דוקא היכא דלולא המצוה יש איסור וע"כ כשנפגע עם המצוה הוי רק דחויה ואם אפשר לשנויי משנינן אבל אם בדבר רשות ל"ח מלאכה ואיסור כלל רק מחמת המצוה נעשה מלאכה וכיון דדינו של מצוה לדחותה אין שם איסור עליו והותרה דמעולם אין שם איסור עליו ואם כן הכא בחברו דלולא המצוה ל"ח מלאכה א"כ ממילא במקום מצוה הותרה וע"כ צריך לעשותה ע"י חברו דהותרה משא"כ ע"י עצמו רק דחויה כיון דגם לולא המצוה הוי מלאכה ע"י עצמו לר"א ועמ"ש בחידושי לביצה דף ט"ו שכיונתי בסברא זאת לישע"ק בהלכות יו"ט סימן תק"ו סק"מ.

ולפ"ז י"ל קושיות התוספת בעירובין שם בד"ה אא"כ דאמאי ניחא ליה למיעבד הרחקה לר"א טפי מלרבנן עיי"ש והוא די"ל לשיטת רש"י ותוספת שם ג"כ ס"ל לגמרא סברת הירושלמי דלגבי מצוה הוי לר"א מלאכה גם ביד אף באחרים כמו לעצמו ומה דלא פריך בגמרא גם למאן דמוקי לההיא דפסחים ביד למה קאמר ר"א אלו שהן משום שבות כמו דפריך למאן דמוקי בכלי היינו דבכלי גם לרבנן הוי מלאכה אבל ביד רק לר"א הוי מלאכה ולר"א גם מלאכה דוחה שבת במכשירי מצוה ופריך ר"א לרבנן לדבריהם ידחה כיון דהוה רק שבות ולירושלמי לא ניחא לו לומר דלדבריהם דרבנן קאמר ומה דפריך לר"א נמי לשקליה ביד אף דהוי מלאכה מ"מ כיון דלולא המצוה בנוטל לחברו הוי רק שבות א"כ המצוה גורמת דהוה מלאכה ובזה אינה דחויה רק הותרה וא"צ לשנות ומשני בשלמא לר"א גזר יד אטו כלי כיון דביד נמי הוי מלאכה רק כיון דהותרה אצל המצוה נוטלו ביד א"כ אתי לשרויי גם בכלי אף דגם לולא המצוה הוי מלאכה דמ"מ מלאכה במלאכה מוחלף משא"כ לרבנן דביד לעולם אינה מלאכה ליכא למגזר אטו כלי דשבות במלאכה מיחלף ולא גזרינן במקדש.

ס"ב מג"א סק"ג החותך יבלת בכלי חייב אם הוא לחה מ"מ פ"ט דלא כרמב"ם וז"ל המ"מ הכלי שכ' רבינו מתמיה לי כי לפי הסוגיא שבסוף עירובין נראה בביאור שהיבלת הלחה החותכה ה"ה כחותך צפורניו בכלי שהוא חייב ע"כ ולע"ד הדין עם הרמב"ם דהא מבואר בירושלמי שם ובפא"ד דמאן דמוקי להך דפסחים דחתיכת יבלת אינו דוחה שבת בכלי ס"ל כר"י דמקלקל בחבורה אינו חייב עד שיהא צריך לדם עיי"ש וכיון דחשיב לו מקלקל כשא"צ לדם מה לי אם החיוב משום גוזז או משום מפרק מ"מ פטור אלא ביך דאינו כדרכו קיל יותר וכן בגמרא דבבלי מוכרח דהא פריך בעירובין שם למאן דמוקי להך דפסחים בכלי מדאר"א אלו שהן משום שבות ואיך נעלם מהך מ"ד סיפא דמתניתין בתכ"ד וע"כ משום דס"ל גם בכלי אסור רק מדרבנן כיון דא"צ לדם וע"כ בפסחים דף ס"ח ליתא להך פרכא כלל אלא דסוגיא דעירובין אזלא כמ"ד דמקלקל בחבורה חייב אף כשא"ל לדם וכמ"ש הרא"ה באס"ז לב"ק פרק המניח דף ל"ד דסוגיא דפרק ספק אכל דף י"ט ע"ב אתיא אליבא דמ"ד מקלקל בחבורה חייב אף כשא"צ לדם ולפ"ז מוכח דרב יוסף ואביי ורבא ס"ל מקלקל בחבורה חייב גם כשא"צ לדם ועמ"ש לעיל סימן שט"ז וע"כ בעירובין אמר דמאן דלא מוקי לה בכלי דדומיא דהרכבתו והבאתו דרבנן עיי"ש ואלו בפסחים לא נזכר זה וכן לא נזכר פלפול דרב יוסף ואביי ורבא הנזכר בעירובין אלא דבפסחים אזיל למ"ד מקלקל בחבורה וא"צ לדם פטור א"כ גם בכלי ל"ה רק מדרבנן ובירושלמי דפסחים פא"ד דפריך וחתיכת יבלתו בכלי שבות ואמר ר' אבהו דריב"ח לא תנו חתיכת יבלתו ה"ט דר' אבהו לטעמיה דס"ל בס"פ האורג דף ק"ו דמקלקל חייב גם כשא"צ לדם וע"כ הרמב"ם דפסק בפ"ח מה"ש ה"ז דמקלקל בחבורה וא"צ לדם פטור ע"כ ה"נ פסק בחותך יבלת לחה בכלי פטור דכיון דא"צ לדם הוי מקלקל בחבורה ופטור שוב מצאתי במראה פנים פא"ד כתב דבעירובין ביאר דפסקא דהרמב"ם אזלא כמ"ד דהך דפסחים מיירי בכלי וכשיטתיה דר"י בענין חובל עד שיהא צריך לדם ואזלא כשיטת הבבלי ע"כ ובעירובין לא מצאתיו מ"מ נראה לעין שתלי"ת כיונתי לדבריו אלא דצ"ע כיון דצורך מצוה הוא חשוב מתקן כמבואר בפרק הארג דף ק"ו גבי מילה דהוי תיקון גברא וצ"ל דגבי מילה א"א בלא קילקול החבורה משא"כ בכהן ובהמה דאפשר שימתין עד שיתיבש היבלת ויפרק ולא יצטרך לחבורה והעבודה עתה אפשר בכהן ובהמה אחריני וכה"ג כתבו התוס' בפרק הארג דף ק"ו בסד"ה חוץ ודו"ק.

עוד נראה כיון דגופה של מלאכת חובל מקלקל הוא כשא"צ לדם דהדם הוא החבלה אלא דמתקן הוא מחמת הסרת המום דראוי לעבודה זה הוי מלאכה שא"צ לגופה וכמו הריגת מזיקין דהוי משאצ"ל כדאיתא בר"פ שמונה שרצים ומשום דהוי רק הסרת נזק וה"נ א"צ לגופה יש מלאכה רק משום דא"א לעבוד כ"ז שהיבלת עליו וברש"י בשבת דף ק"ו ס"ל דכל מקלקל בחבורה אף דבא תיקון מצד אחר חשוב מלאכה שאצ"ל ותוספת חלקו וס"ל כיון דצריך לדם שהוא החבלה הוי צריכה לגופה וכן מילה צריך למול משום דזהו המצוה גופה הוי מלאכה הצריכה לגופה אבל בכל מקלקל בחבורה לר"ש אם הוי משאצ"ל פטור עיי"ש ולפ"ז גם דברי הה"מ נכונים דס"ל מה דירושלמי פוטר כשא"צ לדם אף דמתקן גברא לעבודה מ"מ הוי משאצ"ל והה"מ אזיל לשיטת הרמב"ם דמשאצ"ל חייב ולפ"ז י"ל דברי הירושלמי שם בפסחים דתחלה אמר דאם א"צ לדם הוי מקלקל בחבורה ופטור ואח"כ מתמה כשחותך יבלת בכלי למה הוי שבות אלא די"ל לפמ"ש בגליון הש"ס על הירושלמי בשילהי עירובין דחותך בכלי הוי גוזז וביד ליכא רק משום חבורה עיי"ש דהוא מוכרח ולפמ"ש הריב"ש דגוזז חייב גם משאצ"ל וע"כ תמה שפיר דבכלי דחיובו משום גוזז ל"ל דהוה שבות כיון דמתקן בהסרת המים ובלאו דברי הריב"ש י"ל דברי הירושלמי והוא דהא משמע מדברי הה"מ דחותך יבלת בכלי אף שאינו לצורך עבודה חייב ובזה ל"ל משום דמתקן מחמת המצוה ונראה דס"ל דביד דליכא רק משום חבורה דמוציא דם וכיון דמקלקל בחבורה פטור כשא"ל לדם אבל בכלי דהוה משום גוזז שאני כמ"ש המג"א לקמן סק"ז הכותב ע"מ לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב אבל המוחק ע"מ לקלקל פטור ע"כ וכתב במחצית השקל משום דבכתב אין קלקול דהיא כתיקונו גוזז זה ל"ח מקלקל דגזיזת היבלת אינה קילקול רק הנשאר הדם דאדרבה מתקן גופו ומיפהו וע"כ כשחותך ביד קאמר הירושלמי דפטור כשא"צ לדם כיון דאז האיסור משום החבורה שמוציא דם וזה חשוב מקלקל כשא"צ לדם אבל כשחותך בכלי דהוי גוזז בלאו הוצאת הדם ל"ח מקלקל כלל לענין הגזיזה ולפ"ז עדיין צ"ע דלרמב"ם דמשאצ"ל חייב א"כ בחותך יבלת לחה ביד הל"ל דחייב משום חבירה אף כשא"צ לדם כיון דמתקן גופו לעבודה.

ומתוך דברינו י"ל סוגיית הש"ס בשילהי עירובין שם דנדחקו בה רש"י ותוספת ומהרש"ל מאד ולפמ"ש י"ל דפריך אי רבנן נשקליה ביד ועכצ"ל גם ביד חייב משום חבורה ביבלת לחה אלא כיון שא"צ לדם הוי מקלקל בחבורה ופטור אלא הא מתקן גברא לעבודה אלא דהוה משאצ"ל דזה הוי רק הסרת הנזק המונע העבודה ואינה מצוה גוף החבירה משא"כ מילה דגופה מצוה ובשלמא בכלי א"א למשקליה אף דהוי ג"כ משאצ"ל כמ"ש תוספת בשבת דף צ"ד ע"ב דגזיזת צפרנים בכלי הוי משאצ"ל כשא"צ לגוף הצפרנים דמ"מ בכלי יש שני איסורים משום גוזז ומשום חבורה ויכול למשקליה ביד דליכא רק שבות אחד ומדאסור ביד ע"כ תפשוט דר"א דלא פליגי בכלי אף דהוה משאצ"ל מ"מ חייב משום גוזז בצפרנים וה"נ ביד חייב משום חבורה אף דהוי משאצ"ל וע"כ אף דבאחרים גם לר"א פטור היינו משום שאינו יכול לאמן ידיו כ"כ ול"ה דרך גזיזה כפרש"י בשבת דף צ"ד ע"ב וה"ד בצפרנים אבל ביבלת לחה דהחיוב ביד משום חבורה מה לי הוא או חברו ודרך חבורה בחברו יותר ול"ש אומנות בהוצאת דם וע"כ אסור למשקליה ביד רק בשיניו דל"ה כדרכו כלל גם לענין הוצאת דם ופריך ולטעמיך לר"א נמי נשקליה ביד דנהי דלר"א ודאי חייב במשאצ"ל דהא חייב בנטילת צפרנים דהוי נמי משאצ"ל מ"מ שם ל"ה מקלקל משא"כ הכא הוי מקלקל בחבורה רק דמתקן מחמת דמכשירו למצוה א"כ כל המלאכה מצד המצוה וא"כ בכה"ג א"צ לשנות וכמ"ש לעיל דבכה"ג אינה דחויה רק הותרה ועוד הא דמכשירי מצוה לא חשוב לדחות שבת כשאפשר לשנות משום דהמלאכה עתה נעשית והמצוה אינה עתה רק מכשיר למצוה שיעשה אח"כ והא תינח כשהאיסור משום מלאכה מצד עצמה מיד אבל הכא דמצד עצמה הוי מקלקל בחבורה ואינה איסור רק מחמת המצוה שבא ע"י אח"כ וא"כ הוא הנותנת להתירה ודו"ק ומשני בשלמא אי אתיא כר"א דמחייב בנטילת צפרנים עכ"פ בכלי אף דהוי משאצ"ל א"כ גזר יד אטו כלי דבכלי דהחיוב משום גוזז ל"ח מקלקל כלל גם זולת המצוה והוי מלאכה מצד עצמה משא"כ לרבנן גם בכלי הוי רק שבות אם לא נפשוט כדר"א וא"כ ביד הוה גזרה לגזרה ובכלי א"א למשקליה כיון דהוה שני שבותים וכמו דמצינו דלא גזרו על שבות ביה"ש דבשני שבותים גזרו ה"נ י"ל במקדש ומפרט כיון דאפשר ביד דליכא שבות דגוזז כדרכו ועיין בכ"מ סוף הלכות בית הבחירה דהיכא דאפשר בלא"ה ל"א אין שבות במקדש ול"ל בלא"ה דה"פ תפשיט דר"א דבכלי הוי חיוב ע"כ גזרו ביד אבל לולא דר"א גם בכלי רק שבות ונהי דמ"מ בכלי לא שרי כיון דאפשר בקל ביד מ"מ ליכא למגזר יד אטו כלי ובשיניו מאוס לו טובא דא"כ לס"ד דלא ידע מטעם הגזרה הל"ל אפילו איתא לדר"א האמורא נשקליה ביד ודו"ק.

אמנם קושיות השר מקוצי שם בעירובין למה לר"א ניחא לגמרא דנגזר יד אטו כלי ולא לרבנן ל"ל בלא"ה דלכאורה מה פריך לרבנן נשקליה ביד ומשום דאין שבות במקדש הא כיון דאפשר בשיניו לא רצו להתיר שבות חמור וכמ"ש תוספת שם בסוגיא דשבות חמור לא התירו וה"נ כיון דאפשר בקל וכמ"ש הכ"מ בסוף הלכות בית הבחירה דהיכא דאפשר בלאו השבות גזרו גם על שבות במקדש וא"כ מנ"ל לש"ס למפרך דלמא ה"נ באפשר לשנות השבות יותר אמנם בארעא דרבנן במערכת א' הקשה על הכ"מ מדתנן בפסחים מקלות דקין חלקים היו שם ומניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט ר"א אומר י"ד שחל בשבת מניח ידו על כתף חברו ויד חברו על כתפו ותולה ומפשיט וטעם ר"א משום טלטול המקלות ומבואר בשבת פי"ז דף קכ"ד דטעמיה דר"א הואיל ואפשר בלא זה יש שבות במקדש והרמב"ם פסק כרבנן ותירץ בעפרא דארעא שם דלא אמר הכ"מ אלא במקום דלא יש טורח ולא יש שינוי כלל והך דמקלות יש טורח להפשיט על הכתף עיי"ש ואם כן הכא לחתוך בשיניו ודאי הוי טורח ושינוי גדול מבחוץ דמאוס הוא לחתוך בשיניו וע"כ פריך שפיר לרבנן נשקליה ביד אבל לר"א לטעמיה דבשבת צריך להפשיט על הכתף לשנות אף דיש טרחא בזה מ"מ לא התירו שבות ה"נ גזר יד אטו כלי ולא השגיח במה דאין שבות במקדש כיון דאפשר לשנות ותמהני איך לא זכר שר משנה זאת.

עוד נלע"ד לבאר דברי הירושלמי בפסחים פא"ד הנ"ל אשר לפי דברי הק"ע ופ"מ מוכח דלא כרש"י שהביא המג"א אלא דפירושם דחוק מאד ונלע"ד עפימ"ש לעיל סימן שט"ז בשם הריטב"א שחיזק פרש"י שם בפרק הארג דף ק"ו דס"ל מקלקל בחבורה חייב לר"ש גם בוושאצ"ל וא"צ לדם וכתב דדוקא אם אינו מתקן מצד אחר אבל אם בא לו תועלת שאינה מגופה של מלאכה והוא מצד הטבע ומנהגו של עולם לא מחמת גזרת הבורא אזי המלאכה נגררת אחר תיקון זה שאינה מגופה ופטור גם לר"ש עייש"ה וזה הכל אליבא דר' אבהו בפרק הארג שם דס"ל מקלקל בחבורה וא"צ לדם חייב וע"כ הכא פריך לר' אבהו דס"ל אם אינו חותך היבלת בכלי הוי רק שבות דנהי דליכא משום גוזז שאין דרך גזיזה ביד וכפרש"י בפרק המצניע צ"ה ע"ב מ"מ משום חבורה יחויב אלא דלעיל בסמוך אמר דריב"ח סבר כר"י דמקלקל בחבורה וא"צ לדם פטור אבל לר' אבהו ל"ל כן דפליג בזה אר"י וס"ל מקלקל בחבורה חייב אף כשא"צ לדם ע"כ פריך למה שלא בכלי הוי רק שבות אלא דהיה אפשר לומר דדוקא מקלקל לבד שאינו בא תיקון ותועלת מצד אחר אבל כשיוצא מחמת זה תיקון שאינה מגופה של מלאכה פטור והכא יוצא תיקון שמעיקרא היתה בעל מום ועתה הוסר המום וזה אינה מצד המצוה לבד אלא מצד מנהגו של עולם תם מתוקן ויפה ושוה יותר מן בעל מום והקרבהו נא לפחתך הירצך ומקרא מלא משחתם בם מום בם וע"כ מסיק לא כן אמר ר' אבהו בשם ריב"ח מה פליגין בשנטלן הוא אבל אם נטלן אחר מאוסין הן ואינו נוטלן יפה ופטור לר"א נמי הרי לא חשוב תיקון מה שנוטל היבלת ע"י אחר דא"י לאמן ידיו ליטול יפה א"כ ממילא מקלקל בחבורה חייב ומשני שניא הכא דכתיב זבח וצריך לחתכו משום מום דלא ליפסל לזבח ומאמן ידיו לחתוך היטב כמו שפירש הפ"מ שם או כק"ע דל"ש לומר דמאוס כיון דלזבח בעי לה א"כ ממילא הוי מתקן גמור ואינה מגופה של מלאכה שהוא החבלה שמוציא הדם וע"כ גם לר' אבהו מקלקל בחבורה וא"צ לדם פטור וע"כ ביד ל"ה רק שבות ואף דמ"מ לר' אליעזר גם בנוטל צפרניו ביד חייב משום גוזז ה"נ ליחייב ביד משום גוזז אף שא"צ לדם דהא גם בנוטל צפרניו ליכא חבורה וצריכה דדם ומ"מ חייב ובין לשיטת רמב"ן דף ק"ו דנטילת צפרניו חשוב מלאכה צריכה לגופה בין לשיטת ריב"ש דבגוזז גם משאצ"ל חייב דליחייב בחתיכת יבלת ביד לר"א משום גוזז אמנם הדבר נכון דהא מבואר בתוספת פרק אלו דברים דף ס"ח ע"ב בד"ה ומה שחיטה דלר"א ל"צ האי ק"ו דהא אפילו מלאכה גמורה דוחה שבת במכשירין שאפשר לעשותן מע"ש רק לדבריהם דרבנן קאמר האי ק"ו ומה אלו שהן משום שבות עיי"ש וע"כ לדבריהם דרבנן דחתיכת יבלתו הוי שבות דהא לדדהו ביד ליכא משום גוזז אף בנוטל צפרניו מעצמו ולאו משום דלא מאמן ידיו דבעצמו ל"ש דמאוס רק דס"ל אין דרך גזיזה ביד.

והנה הפ"מ וק"ע נמשכו אחר פרש"י בזה דלחברו מודה ר"א דפטור משום דאינן נוטלן יפה מחמת דמיאוסן הן ולפי הנראה בחידושי ר"ן לא זו הדרך אלא דלרש"י לאו משום מיאוס אלא דלא מיזדמנא לו מלתא ליטלן יפה בלא כלי אבל רבינו יהונתן פירש דאין דרך בני אדם בכך משום מיאוס ע"כ ולפי דרך זה ג"כ א"ש מ"ש דמבואר בתוספת בפ' הארג דף ק"ו וברמב"ן שם שכל מה שאין דרכן בני אדם לקלקל בשביל אותו התיקון אין זה מתקן אצל שבת משום דמלאכת מחשבת בעינן ואין זה מלאכת מחשבת שיהא חובל באדם לצורך הכלב עיי"ש והרשב"א שם כתב ג"כ לפי דרכן שכיון שאין דרכן של בני אדם לחבול בשביל כלב אלא זה בלבד הוא שעשה כן מפני שהיה צריך לרפואה או לכיוצא בה הלכך אין המלאכה נגררת אחר אותו תיקון כדי שיפטור עליה משום מלאכה שא"צ לגופה ולפיכך הוא חייב עליה אליבא דר"ש עכ"ל וע"כ הכא דנוטל לחברו הצפרנים פוטר גם ר"א ומשום דמאוסין אין זה מלאכת מחשבת דאין דרכן של בני אדם לעשות כן לשקץ נפשו בשביל תיקונו של חברו הרי לא חשוב תיקון לזה העושה המלאכה ע"כ בחובל בכה"ג אין המלאכה נגררת אחר אותו תיקון כדי שיפטור עליה דאינו חשוב כל כך וע"כ גם ביד ה"ל לחייב משום חובל אפילו לר' יוחנן כחובל וצריך לדם וכ"ש לר' אבהו דמקלקל גמור חייב ומשני שאני זבח ומשום דאינו מאוס כמ"ש הק"ע ולדידי גם זה א"צ אלא כמ"ש תוספת בפרק הארג דף ק"ה ע"ב בד"ה הא לענין קורע דבמת דידיה דאיכא מצוה חשוב מתקן אע"ג דגבי מילה ל"ח לר"ש תיקון משום המצוה התם מקלקל לגמרי שאינו צורך אחר רק מה שהוא צורך מצוה אבל בקריעה יש ג"כ תיקון הבגד שיוכל ללבשו בכל שעה או משום דע"י קריעה נסתלק חמימו עיי"ש בתוס' יו"ט וא"כ כיון דכתיב זבח ויש מצוה וגם תיקון גוף הבהמה להסיר מומו שפיר הוי מתקן ומ"מ תיקון זה אינה מגופה של מלאכה דהיא החבלה הוצאת הדם וע"כ פטור דמשאצ"ל הוא דנגררת החבלה אחר זה התיקון דתיקון חשוב הוא אף דמאוס ודרכן של בני אדם בכך משום מצות זבח ודו"ק מאד ומ"ש הירושלמי דכתיב זבח נראה דמבואר ברמב"ם פרק א' מהלכות איסורי מזבח הלכה ה' דממה שנאמר לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום למדו חכז"ל אזהרה לבעל מום עובר דהיינו יבלת וכדומה כמ"ש שם הכ"מ בשם הספרי וע"כ הכא דכתיב זבח נכלל בלא מזבח וכו' ומן התורה פוסל בו מום עובר כמו שאר מומין וע"כ מן התורה נחשב תיקון ונגרר אחריו החבלה והוי משאצ"ל ופטור מן התורה ויבילת האמור בפרשת אמור היינו יבלת שיש בה עצם שהוא מום קבוע ולא מהני בזה חתיכה כמבואר בפרק אלו מומין דף מ"א עיי"ש ועיין בתוספת רי"ד בעירובין דף ק"ג מהדי"ת בארוכה דע"כ הך דחותכין יבלת דפסחים אתיא כרבנן דפליגי על ר"א בפ"ז דבכורות מ"ו דאלו לר"א דס"ל שם בעלי דלדולין פסולין באדם וכשרין בבהמה א"כ א"צ לחתוך כלל היבלת שאין בה עצם עיי"ש ועיין בתוס' יו"ט בבכורות שם בבכורות מ"ו גרס ראב"י ונא"י אין גורסין בן יעקב עיי"ש וקשה דאיך אפשר לגרוס ר' אליעזר לבד הא בפסחים מבואר דלר"א חתיכת יבלתו דוחה שבת ולר"א כשרין בבהמה ושוחטין עליה ואם יש בה עצם הוי מום קבוע ול"מ בה חתיכה וגם לגרסת ראב"י קשה דא"כ הלכה כמותו דמשנתו קב ונקי וכמ"ש התוי"ט שם והרי כאן פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות ק"פ פח"י דיבלתו מעכב השחיטה עד שיחתוך ועכצ"ל דגרס ר' אלעזר בלא יו"ד שם בפ"ז דבכורות מ"ו וכן כראה מן התוספת כי"ד שם ומ"מ צ"ע דבתוי"ט שם מבואר דרמב"ם פוסק כראב"י וא"כ יבלת שאין בה עצם לכתחלה שוחטין עליה כמבואר בבכורות דף מ"א ואיך פסק הרמב"ם בפסחים דחתיכת יבלתו מעכב כמבואר בפ"א מהלכות ק"פ ובפירוש המשנה ריש פא"ד ולע"ד בחיבורו אין הכרע אף דבע"ז מהלכות ביאת מקדש ה"י כתב בין מומין הפוסלין באדם ובבהמה יבלת שיש בה עצם ובפ"ח שם הט"ו פסק דבאדם גם תלתו לו בשר הוי מום מ"מ הרי בפ"ז ה"י שם כתב ג"כ דוקא גרב יבש וחזזית מצרית ובפ"א מהלכות איסורי מזבח הלכה ה' כתב דגרב לח וחזזית סתם הוי מום עובר ונלמד מלא תזבח א"כ י"ל יבלת שאין בו עצם ג"כ וכמבואר בספרי פרשת שופטים דחשב יבלת במומין עוברין אם לא שנאמר דרך אחרת ולא כתוס' רי"ד וצע"ג.

ס"ה מג"א סק"י דאפילו אם האות חסר זיי"ן ל"ח כתב לענין שבת כדאמרינן בהבונה הא דבעי זיוני כ"ש הכא וכו' בכתב אשורית ע"כ לדבריו עדיין תקשו למה אם נטל גגו של חי"ת ונשאר שני זיינין חייב כמ"ש מג"א לעיל סק"ז ונתקשה בזה הש"ג עיין במחצית השקל אמנם ברשב"א וריטב"א בס"פ הבונה משמע דבדעתו תליא דאם בדעתו לזיינם כ"ז שלא זיינם פטור דלא נגמרה מלאכתו אבל אם אין' בדעתו לזיינם חשוב נגמרה מלאכתו גם בלא זיון ולפ"ז נסתרה הראיה של הגמ"יי וחרב בכתב של גוים.

תוכן העניינים

ערך שי אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה