אור ברסלב

ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק

סימן שא

סימן ש

ס"א אין לרוץ בשבת בטור כתוב אם תשיב משבת רגלך ודחז"ל שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול וע"כ לא ירוץ בשבת ובסא"ר תמה דבש"ס שבת דף קי"ג דריש הך מילתא מדכתיב מעשות דרכיך ובתו"ש הקשה גם על רש"י דפירש בברכות ד"ו ע"ב על הא דאר"ז חריש כי חזינא דרהטי רבנן לפרקא ה"א מחללי רבנן שבתא וערש"י מדכתיב אם תשוב משבת רגלך ובתו"ש תירץ דנקטו רישא דקרא אלא דהקשה על ש"ס גופא למה לא דרשו באמת מרישא דקרא ותו דתרתי קראי למה אם תשוב משבת רגלך ומעשות דרכך גם בתחלה נאמר עשות חפצך ואח"כ חזר ואמר ממצוא חפצך ומזה דרשו חפצך אסורים ותרי קראי למה לי עיי"ש ולשון המקרא בישעיה נ"ח אם תשוב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדש ד' מכובד וכבדתו מעשות דרכך ממצוא חפצך ודבר דבר ע"כ ונלע"ד לפמ"ש הטו"ז בסק"א דהא דמתיר בס"ה ריצה של תענוג דוקא אם גוף הריצה תענוג אבל לרוץ כדי שיתענג אח"כ אסור והוכיח כן מהתוספתא דאין רצין להתעמל עיי"ש וקשה זה מנ"ל מקרא דלמא לא מיירי רק אם גם אחר הריצה לא יתענג ועכצ"ל דלפיכך נאמרו תרי קראי אם תשוב משבת רגלך שלא לרוץ ואח"כ אמר וקראת לשבת ענג וממילא מותר לרוץ אם הריצה הוי עונג לו כמ"ש בס"ה ורישא דקרא משבת רגלך מיירי כשאין הריצה עונג וסד"א כיון דבעונג מותר לרוץ א"כ יהא מותר אם התענוג בא אחר הריצה על כן חזר ואמר וכבדתו מעשות דרכך לעשות דרך לענג ג"כ לא יהא הלוכך בשבת כשל חול כיון שאינו גופו עונג רק דרך לענג וזהו הטעם שתחלה אמר רגלך וכאן אמר דרכך ולכן כפל נמי חפצך דתחלה אמר עשות חפצך שגוף העשיה חפציך ולא חפצי שמים אסור וכאן אמר ממצוא חפצך אם הוא רק דרך למצוא דבר חפצו או י"ל דגם בדבר האבוד אסור ע"כ אמר ממצוא חפצך וחפצי שמים מותרין כגון לפקח על פיקוח נפש ועל עסקי רבים או לשדך לארוס כמבואר בשבת דף ק"נ אף דהשידוך אינו גוף המצוה וע"כ נקט הגמרא מעשות דרכך לדרוש גם לאסור לרוץ להתענג אח"כ והטור קודם שהביא דברי ס"ה דריצה של תענוג מותר הביא רק קרא אם תשוב משבת רגלך דלא מיירי כלל מן ריצה של תענוג או להתענג אח"כ וכן רש"י בברכות דלא מיירי מריצה לתענוג דמצות לאו ליהנות נתנו מייתי רק קרא אם תשוב משבת רגלך ומוכחי לה מדאוסר התוספתא ריצה אף שמתענג אח"כ דמנ"ל דלמא לא איירי קרא רק כשאינו לתענוג עכצ"ל דכשאינו לתענוג ילפינן כבר מרישא דקרא מאם תשוב משבת רגלך.

ולדעת הב"ח דריצה כדי לראות דבר שהיא תענוג נמי שרי י"ל מה דצריך תרי קראי דרישא מיירי משבת דאינו אסור רק כשאינו לתענוג ואמר וקראת לשבת עונג ומותר כשהוא לתענוג ולקדוש ד' מכובד כמו שדחז"ל דהיינו יוה"כ דאין בו עונג מ"מ צריך להיות מכובד בכסות וסמך לו וכבדתו מעשות דרכך היינו ביום הכפורים לא יהא הליכו כשל חול אפילו במה שהוא עונג לו דביום הכפורים אין העונג מצוה ועל זה אמר כמי ממצוא חפצך אף בדבר שהיא לו לעונג אסור ביום כפור וע"כ אמר כאן דרכך דבדבר שהריצה עונג דרכו בחול לרוץ משא"כ ברישא דלא מיירי בעונג גם בחול אין דרכו אלא שבחול אינו אסור וזהו הישוב להב"ח גוף המקרא אמנם רש"י גופא לית לו כן דהרי בשבת דף קי"ט פרש"י וכבדתו אשבת מהדר קרא דאי איוה"כ הא כתיב בו מכובד עיי"ש לכן נראה עיקר כפירש ראשון וכהטו"ז.

בטור כתב וטילטול וכו' כדי שלא יהיו כחול בב"ח תמה דבפרק מענין דף קכ"ד אמר טילטול גזרו משום הוצאה עיי"ש ולע"ד שם מבואר דלב"ש אמרו כן והם ס"ל גם ביו"ט אסור הוצאה אבל לב"ה בביצה י"ב דהוצאה גם שלא לצורך או"כ מותר ביו"ט א"כ למה אסרו ביו"ט טילטול ואף דהטור ס"ל בריש הלכות יו"ט דצריך צורך קצת הכא מיירי ג"כ שמטלטל אבן לצורך שבת כמ"ש הדרישה ועכצ"ל לב"ה טעם הטור דכולל שבת ויו"ט וכמ"ש בפתיחה לפרו"ג.

ס"ג ואסור לעבור בה שלא יבא לידי סחיטה המחבר לשיטתו שבס"ד כתב שלא יוציא ידו מתחת חלוקו וכדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה אבל פירש ביומא דף ע"ז ע"ב שלא יגביה בגדיו שלא יהא משוי הרי דל"צ לשנות משום חשש סחיטה אלא דא"כ תקשי עליו קושיות תוספת וראשונים הא חזינן דחיישינן לסחיטה כדאמר באלו קשרים דף קי"ג ע"ב לעבור במיא מתווסין מאניה ואתי לידי סחיטה דמכח קושיא זאת תרצו דשאני הכא דעושה שינוי ונלע"ד דס"ל לרש"י דלא אסרו חכמים לעבור במים מחשש סחיטה היכא דצריך ואפשר גם בלא שינוי כיון דאסור לפשוט מלבושיו ולשאת על כתפו משום שבת ממילא זכור איסור שבת ולא יסחוט אמנם בשבת ה"ק נהי דאנן לא אסרינן עליו מחשש סחיטה מ"מ אין לנו לתקן תקנה לאסור עליו הדילג ולהכריחו לעבור במים כיון דיש בה חשש סחיטה אין זה תקנה טובה ועוד דאם מותר לדלג ולהקף לא שכיח שיעבור במים וילכלך בגדיו ובמלתא דל"ש לא גזרו אבל אם נאסור לו לדלג ולהקיף א"כ יהא שכיח מחמת ההכרח לעבור במים ויש לגזור משום סחיטה ולכן אוקמוה אדינא דאורייתא וכה"ג כתבתי בחידושי לביצה ד"ל ולפ"ז עכ"פ אם ירצה לעבור במים ולא להקיף ולדלג אין לאסור עליו אלא דאין לומר לו שיעבור במים דוקא ובא"ז הלכות יום הכפורים סימן רע"ז כתב ג"כ כפרש"י דהא דלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו דלהגביה שולי חלוקו על זרועו אינו כראה כמלבוש אלא כנושאו על כתפו ועוד האריך שם בא"ז ומסיק דלאפושי הוליכא או לעבור במים כי הדדי ננהו ואע"ג דיכול להקיף ולעבור דרך היבשה אפ"ה שרינן לו לעבור במים ולא דחינן חדא מחמת חברתה עיי"ש הרי דעכ"פ לא מכרחינן לו לעבור במים דוקא וכן הובא בד"מ סימן תרי"ג בשם הא"ז אבל ברמ"א שם ס"ח סיים דלמעט בהילוך עדיף טפי ולא משמע כן בא"ז ובד"מ וכיון שהוכחתי דגם לרש"י מותר לעבור במים וגם דעת האחרונים שם בתרי"ג דלא כרמ"א ואדרבה להקיף עדיף ודעת הא"ז דכי הדדי ננהו נלע"ד דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד.

ס"ד להקביל פני רבו במג"א סק"ז שחייב להקביל פניו ברגל אבל בשבת וחדש ליכא חיובא אבל מצוה איכא ואשה שוה לאיש בזה כדילפינן משונמית עכ"ל ולשון הגמרא בפ"ק דר"ה דף ט"ז ע"ב חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל ע"כ ונתקשו בה דפתח ברגל וסיים בחדש ושבת והנלע"ד דהנה מבואר בפסחים דף ס"ח דביו"ט ס"ל לר"י חלקהו חציו לכם לאכול ולשתות וחציו לד' בבית המדרש ללמוד ואמר שם דהכל מודים דבשבת בעי לכם ודעת הע"ש לעיל סימן רמ"ב והלבוש לעיל סימן רצ"ב דבשבת יכול לעשות כולו לכם ועמ"ש לעיל סימן רמ"ב לחזק דבריהם וא"כ ודאי קבלת פני רבו הוא בכלל דחציו לד' וא"כ אם עושה חציו לד' צריך להקביל פני רבו אבל אם רוצה לעשות בשבת כולו לכם אינו מוכרח לקבל פני רבו ובר"ח כיון דכן הילפותא מקרא דכתיב אצל שונמית י"ל דוקא אשה שאינה עושה מלאכה בר"ח דיו"ט של נשים היא כמבואר לקמן סימן תי"ז אבל אנשים דעושין מלאכה בר"ח אינן מחויבין לבטל ממלאכתם וגם אינו בכלל רגל לאנשים כלל וע"כ אמר חייב להקביל פני רבו ברגל דברגל יש חיוב לאיש אבל בשבת וחדש אינו חיוב דבשבת אם רוצה עושה כולו לכם ובר"ח אינו רגל שלו וילפינן מדכתיב בשוכמית לא חדש ושבת מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למזל בחדש מצד דיו"ט שלה היא ובשבת אם עושה חציו לד' ממילא ביו"ט דמוכרח לחציו לד' מוכח דחייב גם איש ובעלה של שונמית שאלה בשלמא אם היה חדש ניחא הליכתה דרגל שלה היא וגם אם היום שבת ניחא דיכולה לעשות חלה לד' ואזי איבעי לה למיזל מזה מוכח דברגל יש חיוב על איש וע"כ לא אמר דבחדש ושבת חייבת רק איבעי דבשבת אין החיוב מלתא דפסיקא דהברירה בידה וגם בר"ח לפמ"ש הב"ח בסימן תי"ז דהברירה ביד האשה אם תרצה תוכל להתבטל ממלאכה כיו"ט אבל איסורא ליכא עליה רק על הבעל שלא יכופה לעשות מלאכה דאינה משועבדת לו אז למלאכה עיי"ש לכן ג"כ אינו חיוב פסוק וע"כ אמר בחדש ושבת איבעי לה למיזל אם תעשה כיו"ט ולפ"ז י"ל דוקא בחדש ושבת איבעי לה למיזל ולא ברגל כיון דהוה מצוה שהז"ג נשים פטורות אמנם הטעם מבואר בלק"ת פרשת בראשית בטעמי המצות דהאשה נכללת בו ונפכורת בעשייתו עיי"ש וא"כ במה שאינו מחויב לעשות א"א לפוטרה וא"כ בר"ח דאינו רגל שלו ודאי אינה נפטרת וגם בשבת לפמ"ש הר"ן בפרק כל כתבי שבכל מעשה שבת איש ואשה חייבין כדילפינן מזכור ושמור את שישנו בשמירה ישנו בזכירה ובכלל זה הוו כל חייבי שבת עכ"ל וא"כ י"ל אף דהקבלת פני רבו הוי מצוה שהז"ג מ"מ בשבת חייבת בכל חייבי שבת כמותו ובר"ח כיון דיו"ט שלה היא ולא שלו ג"כ היא חייבת דלא מפטרא נשים במצוה שהז"ג רק היכא דאיש חייב ושייך גביה וכמ"ש לעיל משא"כ ברגל דהאיש חייב היא פטורה דברגל לאו כל חיובי רגל שוין בו ובה דהרי ראייה ג"כ אינה באשה וכן שמחה החיוב רק עליו לשמחה כמבואר בקדושין דף ל"ד ע"ב וע"כ שפיר אמר חייב אדם לקבל פני רבו ברגל היינו האיש דוקא ולא אשה מדכתיב מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל דבחדש ושבת צריכה היא ולא ברגל וע"כ לא נכתב בקרא רגל רק כיון דחדש דיו"ט שלה צריכה לקבל פני רבה כ"ש באיש ברגל ומה דלא נקט דחייב לקבל פני רבו בשבת דכ"ש הוא מרגל ואצ"ל או משום דיכול לעשות כולו לכם וכמ"ש לעיל וא"ש הכל בס"ד והנה בסוכה דף כ"ז ע"ב הלשון מכלל דבחדש ושבת מיחייב אינש לאקבולי אפיה רביה אמנם הן לדברי המג"א הן לדברי הנ"ב הנ"ל הן לכל המפרשים לא אתי האי לישנא שפיר ומהריטב"א והרי"ף שעל הע"י ומהרש"א בח"א שם נראה דגרסו בסוכה כמו בר"ה עיי"ש ועפ"י בר"ה דף ט"ז ע"ב ותלי"ת כונתי לדבריו במ"ש שם דבר"ח פטור האיש ועיין לעיל סוף סימן רצ"ו.

סעיף כ"ה ורפאו שלשתם לשלש ב"א מזה משמע להדיא דאם רפאו רק שני בני אדם שלשה פעמים כגון שני אגרות רפאו שנים והאגרת השלישי רפאה אחד מהשנים לא אתמחי גברא ובסוף הסעיף שלשה קמעים לאדם אחד ורפאו שלשה פעמים לא אתמחי יש לדייק אבל לשני ב"א אתמחי גברא אמנם הדברים יוצאין מביאור דברי הטור דברישא כתב ורפאו שלשתן ולא פירש להדיא שלשה ב"א ובסיפא כתב כמו בש"ע כאן ומזה הוכיחו דגם ברישא ע"כ כונתו לשלשה ב"א אבל כיון דלא פירש ברישא י"ל דיוק דסיפא אמת דוקא לאדם אחד אבל לב' אתמחי גברא ורישא דרפאו שלשתן ליותר מאחד כדמוכח מסיפא וטעמא דידי דהא פליגו רבי ורשב"ג אם שני זימני הוי חזקה וקי"ל בא"ע ס"ט לחומרא דבתרי זימני הוי חזקה ומבואר בב"ח שם וביו"ד ס"ק ובכו"פ שם דהוי ספק ובדרבנן קי"ל לקולא ובדאורייתא לחומרא ובהגהות רב"פ ביו"ד שם ציין לעיין במנ"י ועיינתי שם ודחה דברי הטו"ז שביו"ד סוף סימן קו"ף והעלה כהב"ח דכן דעת הרי"ף ורשב"א ורא"ש ור"ן וש"פ עיי"ש סימן מ"ו ס"ק כ"ט וא"כ נהי דהכא אזלינן לחומרא ובתרי זימני לא הוחזק למומחה מ"מ אם ריפא בשלשה אגרות שני ב"א יש ס"ס שמא בתרי זימני הוי חזקה ואתמחי בתרי גברא ואת"ל בתלתא זימני דוקא שמא גם בריפא לאדם אחד ג"פ מזלא דרופאין גרם ואתמחי גברא כיון דריפא ג"פ בג' אגרות וס"ס גם בדאורייתא לקולא והא דקתני בברייתא שריפא לג' ב"א כאחד ליכא למידק מיניה דהא ר"פ איבעיא ליה גם בריפא לאחד ג"פ וצע"ג למה נקטו המחבר ופוסקים שרפאו שלשתן שלשה ב"א.

הג"ה בסעיף הנ"ל ודוקא שבאו ב' המחאות ביחד עמ"א גם כאן קשה לי טובא איך יצוייר בקמיע שלישי דאתמחי יחד עם הגברא הא מכיון שריפא בשלשה אגרות שני בני אדם הל"ל אתמחי גברא שמא בתרי זימני הוה חזקה ואתמחי בתרי גברי ואת"ל דצריך ג"פ מ"מ שמא גם בריפא ג"פ לאדם אחד או שנים מזל רופא גרם ואתמחי גברא והוי ס"ס ומהני לאמחויי גברא וא"כ תו לא אתמחי קמיע שלישי ולפ"ז לכאורה מזה מוכח דלא כמ"ש לעיל דהא זהו דברי ר"פ בגמרא כמ"ש כאן תלתא קמיעי לתלתא גברי תלתא תלתא זימני אתמחי גברא וקמיעי אמנם כבר תמה מהרש"א והאחרונים איך קאמר ר"פ דזה פשיטא לו והדר מבעיא לו תלתא לחד גברא אם מזל רופא או מזל חולה גורם דהא את"ל דמזל רופא גורם מכיון שריפא ג"פ אדם אחד או שנים כבר אתמחי גברא ואיך יתמחי תו קמיע שלישי וגם לדינא הקשו איך פסקינן כשבאו ב' המחאות ביחד דאתמחי גם קמיע הא לחומרא י"ל בעיא דר"פ בריפא ג"פ לאחד אתמחי גברא ותו לא אתמחי קמיע לעולם ועיין בתו"ש מחצית השקל והנלע"ד דהנה על מה שהקשו התוספת בשבת דף ס"א ע"ב בד"ה תלתא קמיעים לתלתא גברי תלת תלת זימני דאיך אתמחי קמיע שלישי דהא מיד כשנתרפא האדם השלישי פ"א אתמחי גברא וכיון דאתמחי גברא ודאי שאותה האגרת הועיל מכאן ואילך עיי"ש בתוספת על זה כתב המהרש"א שם דליכא לשנויי הכא שאחר שנרפא האדם שלישי בקמיע שלישי פ"א ואתמחי גברא אבד הוא מחאתו שכתב שלשה קמיעות ולא הועילו ושוב אח"כ ריפא אדם הג' בקמיע שלישי תרי זימני דהשתא אתמחי קמיע שלישית ג"כ בתלת זימני דליכא למתלי בהמוחאת גברא דכבר אבד המחאתו דהא משמע בשעה דאתמחי גברא אתמחי גם הקמיע עכ"ל ולפ"ז כראה דבלא"ה הקשו תוספת דהל"ל רק תלתא זימני פ"א ואינך חד זימנא ותרצו דר"ל דאתמחי כל הג' קמיעים.

והנה זה גופא דוחק דהא לא רצה רק לצייר דאתמחי גברא וקמיע ודי לו באחד ועוד אדרבה משמע דלא אתמחי רק קמיע אחד מדאמר אתמחי קמיעא דהל"ל אתמחי קמיעי דלשון רבים הוא בסוף ביוד כמו דאמר תחלה תלת קמיעי ביוד לבסוף גם אתמחו הל"ל בוא"ו לבסוף וע"כ דר"ל באמת רק חד קמיע אתמחי וא"כ קשה למה נקט תלתא תלתא זימני אמנם ר"פ לא פירש איך הציור רק אמר דבתלת קמיע לתלתא גברי תלתא תלתא זימני בזה אפשרי המציאות דאתמחי גברא וקמיע ועכצ"ל כן לתוספת גופא דהא לא פירש דאחד נתרפא חמשה פעמים ואחד רק פ"א לכן אומר אני דהא ר"פ לא פירש ג"כ דהקמעים רפאו תלתא תלתא זימני ובגמרא שם בברייתות כל שריפא ושינה ושלש כל שריפא שלשה ב"א והכא לא נזכר שריפאו וע"כ דהכונה כל שנתן תלתא קמיעי לתלתא גברא תלתא תלתא זימני בזה אפשרי המציאות דאתמחי גברא וקמיע וממילא נבחין איך יצוייר ובאיזה סדר רפאו ולפ"ז א"ש דיצוייר דנתן קמיע אחד לראובן והועיל וקמיע שני לשמעון והועיל וקמיע שלישי לראובן ושמעון והועיל והדר נתן הקמיע שלישי ללוי והועיל אח"כ נתן שני קמיעי ראשונים עוד הפעם לראובן ושמעון ולא הועילו והדר נתן קמיע שלישי ללוי והועיל שני פעמים נמצא בין הכל תשעה פעמים כל אחד מהשלשה גברי לקח קמיע שלשה פעמים וקאי תלתא תלתא זימני על התלתא גברי דסמוך אף דקמיע אחת שימשה חמשה פעמים כמו לרשב"א בתוספת דאיש אחד נתרפא חמשה פעמים וקאי תלתא תלתא על הקמיעי כן י"ל להיפך דקאי על גברי ונמצא אחר שריפאה קמיע שלישי ללוי פ"א אבד הרופא חזקתו שני פעמים רק בזה לא אבד המחאתו עדיין דקי"ל בג"פ הוי חזקה אבל תו ל"ל שמא בשני פעמים הוה חזקה ואתמחי גברא מקודם דא"כ אבד המחאתו ג"כ בב"פ ע"י ב' גברי ונמחה קמיע שלישי בשני פעמים לבסוף ע"י לוי כיון דבשני פעמים הוה חזקה ול"ק נמי שמא מזל רופא גורם היכא דריפא ג"פ לחולה אחד וכ"ש שנים ואם כן אתמחי גברא בראובן ושמעון קודם דאתמחי קמיע דבזה אמרינן ס"ס לאידך גיסא שמא מזל חולה גורם ואת"ל מזל רופא שמא בשני זימני הוה חזקה ואבד הגברא חזקתו בתרי זימני ואתמחי קמיע אח"כ בתרי זימני ומ"מ גם עתה גברא בהמחאתו כיון דלא אתרע רק שני פעמים ובדרבנן קי"ל לקולא בזה דרק שלשה פעמים הוה חזקה ואולי מה דלא מקלינן מתחלה שיהיה מומחה בשני פעמים כיון דהוה ספיקא דרבנן משום דאתחזק איסורא מקודם וגם גברא אתחזיק באינו מומחה משא"כ שיאבד חזקתו אדרבה אתחזיק כבר למומחה ועוד דל"ל מתחלה ספקא דרבנן לקולא דא"כ תחמיר לבסוף כשיאבד המחאתו ע"י שני פעמים אף לאחר שהוחזק בג"פ ועדיף להחמיר תחלה שלא להחזיקו מחדש רק בג"פ משיאבד חזקתו בב"פ ומ"מ כ"ז אינו מועיל רק לענין ספק אחד ולא ס"ס דמהני גם נגד חזקה לכ"פ גם בדאורייתא מכ"ש בדרבנן י"ל לכ"ע מהני ועיין בפרמ"ג בסוף כללי במחודשים שם דס"ס ע"י פלוגתא ובעיא מהני גם באתחזיק איסורא עיי"ש ונראה מה"ט נמי פסקו בעיא דר"פ לחומרא כי מספק א"א להחזיקו למומחה מחדש ואדרבה יצמח מזה חומרא כשיתחזק בג' גברי יאבד המחאתו ע"י אחד בג"פ ולהקל בתרוייהו א"א דהוי תרתי דסתרי וא"א לפסוק הבעיא לקולא לעולם היכא דסתרי ולכן אף דהעלה הפרמ"ג בכללי ס"ס סק"כ דבספיקא דרבנן גם באתחזיק איסורא מותר מ"מ הכא אסור נמצא עכ"פ בעוד דגברא במומחתו גם קמיע אתמחי ושפיר קאמר ר"פ אתמחי גברא ואתמחי קמיע ורק חדא קמיע אתמחי וגם זה לא אתמחי קודם לגברא ולפירש רשב"א בתוספת דשני קמיעי אתמחו קודם גברא וקמיע שלישי עם גברא הל"ל אתמחי קמיע ואתמחי גברא ולפמ"ש הכל מדויק מאד בס"ד כפתר ופרח וקמ"ל ר"פ באופן זה אף דודאי אין שום ספק דלא אתמחי קמיעא קודם הגברא מ"מ אתמחי ג"כ קמיעא ואף דהמחאת קמיע בא על ידי ספק דגברא אבד חזקתו בתרי זימני מ"מ גם הגברא אתמחי לדינא וע"כ אף דמשכחת דאתחזי גברי וקמיעא אחת תרי חד חד זימני וחדא תלת זימני וכמ"ש לקמן בד"ה עוד מ"מ זה רבותא גדולה ועיין לקמן בסה"ד ועוד אמנם בטור וש"ע דמבואר דרפאו תלתא תלתא זימני וע"כ לא נחתו להכי נ"ל לתרץ קושיא ראשונה שהקשתי לעיל דאתמחי גברא מקודם בתרי גברי דשמא בתרי זימני הוה חזקה ואיך אתמחי הקמיע הג' נלע"ד דהציור באופן זה דריעא לראובן בקמיע אחת ב"פ ובקמיע אחרת ג"כ ריפא לראובן ב"פ ובקמיע שלישי ריפא לראובן פ"א ולשמעון פ"א והדר רפאו שני קמיעי ראשונים לשמעון ב"פ ובקמיע שלישי ללוי פ"א דהשתא ממ"נ אם בתרי זימני הוה חזקה ואתמחי גברא בראובן ושמעון הא אזי אתמחי גם הקמיע שלישי בב"פ ואם בג"פ הוה המחאתו כשריפא ללוי ואזי גם קמיע ריפאה פעם שלישי באופן דמעולם לא ריפא תרי גברי קודם עד שכל השלשה קמיעי ריפאו תרי זימני ומעולם לא ריפא תלתא גברי עד שכל השלשה קמיעי ריפאו תלת תלת זימני וא"כ ל"ל אה"נ דגברא לבד אתמחי כשריפא את שמעון פ"א דיש ס"ס שמא בתרי גברי הוי חזקה ואת"ל דצריך ג"פ שמא מזל רופא גורם וכבר ריפא ג"פ בג' אגרות אלא דהא כאן רצה לומר אופן דאתמחי גברא ואתמחי קמיע עכצ"ל תלתא תלתא זימני וא"ש ואם כי דבר חדש הוא מ"מ לפע"ד הדבר מוכח והאמת עד לעצמו

ועוד נלע"ד די"ל שפיר בתלתא קמיעי לתלתא גברי תלתא תלתא זימני אתמחי גברי וקמיעי כל השלשה אף דרפאו תלתא תלתא זימני ולתרץ קושיות הנ"ל והוא עפ"י מ"ש מהרש"א הנ"ל די"ל דמיירי כשריפא קמיע שלישי ללוי פ"א אח"כ אבד הרופא חזקתו בתלת זימני ואח"כ ריפאה הקמיע ללוי תרי זימני עיי"ש הרי דר"ל דמיירי רק באבד חזקתו בתוך הנהו תלתא זימני לולא דאמר אתמחי גברא וקמיע דמשמע דתרוייהו בהמחאתן בבת אחת וגם ס"ל למהרש"א דאם הקמיע הועילה פ"א כשאתמחי גברא ואח"כ אבד חזקתו והועילה הקמיע עוד ב"פ מצטרפין לג"פ כיון דכל פעם שהועילה הקמיע לא היה הגברא מומחה קודם ולפ"ז יש לצייר בזה האופן דנתן קמיע אחת לראובן והועיל ב"פ וקמיע שניה הועילה לראובן פ"א וקמיע שלישי לשמעון פ"א ואח"כ קמיע ראשונה לשמעון פ"א ואח"כ נתן שתי קמעות לתרי גברי ולא הועילו ואח"כ נתן קמיע השלישי לשמעון והועילה ב"פ ואח"כ נתן קמיע השניה לשמעון ולוי והועילה חד חד זימנא ובזה ס"ה תלתא תלתא זימני ואתמחי גברא וכל התלתא קמיעי דגברא אתמחי אף דקודם שריפא לשלשה גברי לא ריפא לשני ב"א בינתים מ"מ שמא בתרי זימני הוה חזקה והרי ריפא לבסוף תרי גברי בתרי קמיעי ואת"ל דצריך תלתא זימני שמא מזל רופא גורם והרי קודם הועיל לראובן ושמעון בתלתא קמיע וא"כ לא נאבד חזקתו ע"י תרי זימני כיון דאמרת רק בתלת זימני הוה חזקה וקמיע ראשונה אתמחי דהרי הועילה תלת זימני ול"ל דגברא אתמחי קודם מס"ס שמא בתרי זימני הוה חזקה ושמא מזל רופא גורם דאם בתרי זימני הוה חזקה גם הקמיע אתמחי כשהועילה תרי זימני לראובן קודם דאתמחי גברא ול"ל שמא מזל רופא גורם וצריך תלתא זימני וא"כ אתמחי גברא קודם דיש ס"ס שמא בתרי זימני הוה חזקה ואתמחי הקמיע קודם ואת"ל דצריך תלת זימני שמא מזל חולה גורם וכשריפאה הקמיע פעם שלישי עדיין לא אתמחי גברא וקמיע שניה ג"כ אתמחי דהגברא לא אתמחי קודם רק אם נאמר דבתלתא זימני הוה חזקה ומזל רופא גורם וא"כ יש ס"ס שמא מזל חולה גורם ואת"ל מזל רופא שמא בתרי זימני הוה חזקה והרי אבד חזקתו בתרי זימני ואתמחי קמיע שניה אח"כ דאם בתרי זימני די א"כ אף דאתמחי גברא מתחלה בראובן ושמעון קודם שהועילה קמיע שניה שני פעמים הרי אבד הרופא חזקתו בתרי זימני והועילה הקמיע אח"כ ול"ל דאם מזל רופא גורם ובתרי זימני הוה חזקה הרי אתמחי גברא פעם שניה כשריפא לשמעון בתרי קמיע קודם שהועילה הקמיע שניה ללוי דמ"מ הרי הועילה קמיע שניה מתחלה לראובן פ"א ולא אתמחי אז גברא קודם לקמיע רק עם רפואת קמיע שניה והרי עתה אחר שאבד הגברא חזקתו אתמחי הקמיע עוד פעם שניה לשמעון ואתמחי קמיע בבת אחת עם גברא דמצטרפין כמו שהקדמתי לעיל וקמיע שלישית אתמחי ג"כ דהא הועילה ג"פ ואם בתרי זימני הוה חזקה הרי הועילה לבסוף הרי זימני כשאבד הגברא חזקתו בתרי זימני ואם בתלתא זימני דוקא הוה חזקה אם מזל חולה גורם לא אתמחי גברא כלל וליכא חשש רק אם מזל רופא גורם ובתלת זימני הוה חזקה דאזי אתמחי גברא מקודם כשריפתה קמיע השלישי לשמעון ועדיין לא אבד חזקתו א"כ יש ס"ס שמא מזל חולה גורם ולא אתמחי גברא כלל ואת"ל מזל רופא גורם שמא בתרי זימני הוה חזקה ואבד חזקתו הגברא בתרי זימני והועילה הקמיע לבסוף ב"פ לשמעון ואתמחי הקמיע עתה והוא דבר עמוק ולדינא צ"ע בזה דהוה ס"ס הסותרין כי אצל הגברא אנו אומרים שמא בתרי זימני הוה חזקה ושמא וחל רופא גורם ואצל הקמיעין אנו אומרים שמא מזל חולה גורם ועיין בפרמ"ג ביו"ד סימן ק"י בכללי ס"ס סק"א דהוכיח דגם אם ספק אחד מן הס"ס סותר לס"ס השניה ג"כ לא עבדינן ספק ספקא להקל אלא דצידד שם לומר דוקא אם ספק השני סותרין וא"א להתחיל עם ספק השני עיי"ש ועוד כתב שם די"ל בדרבנן מהני ס"ס הסותרין ובשם מהרא"י סימן ק"ל הביא דמהני ס"ס כה"ג אמנם בלא"ה הכא לכ"ע י"ל דמהני דמקור הדבר דס"ס בסותר ל"מ הוא מתוס' ב"ק י"א א' ד"ה דקא ובנדה כ"ז א' כהובא בפרמ"ג שם ושם מיירי באדם אחד וע"כ אף דהוה בזה אחר זה מחמירינן משא"כ בתרי גברי ובזה אחר זה שפיר מהני והכא לא נ"מ לאמחויי קמיעין רק אחר שאבד הגברא חזקתו דמקודם בלא"ה מותר לצאת בהנהו קמיעין דאתי מגברא מומחה כמ"ש התוספת ואם כן נ"מ שיצאו בקמיעין הללו אחרים לא אותם שיצאו בקמיע דרופא זה מכח המחאתו דגברא ועיין בטו"ז סימן שי"ו ביו"ד ובפרמ"ג בכללי ס"ס סקי"א וביו"ד סימן קי"א בטו"ז סק"ו מ"ש בשם הרמב"ן ורשב"א.

במג"א ס"ק ל"ט לא גברא דאמרינן מזלא דחולה גרם וא"כ אף הוא עצמו אסור לצאת בו ועיין פרמ"ג דשמא אתרע מזליה השתא ועיין לבושי שרד ובירושלמי פרק במה אשה ה"ב ר' שמואל בשם ר"ז ריפא לאדם אחד נאמן לאדם אחד לשנים נאמן לשנים לשלשה נאמן לכל אדם ופירש בק"ע נאמן לאדם אחד אותו אדם מותר לצאת בקמעיו אם כיפא אותו בתלתא קמעי אבל שאר אדם לא דאמרינן מזלא דחולה גרם דמקבל כתבא עכ"ל מבואר דזה החולה מותר לצאת בו אלא די"ל דקאי שם על מה ר"א בשם ר"י נאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה רפיתי בו שניתי ושלשתי הרי דמיירי לענין המחאת קמיע וע"ז אמר ר"ש בשם ר"ז ריפא לאדם אחד נאמן לאדם אחד אם בקמיע אחת ריפא ג"פ לאדם אחד נעשה הקמיע מומחה רק לזה האדם ולא קאי על תלתא קמיעי כפירש ק"ע ולפ"ז י"ל דאם ריפא אדם אחד בתלתא קמיע גם חולה זה אסור לצאת בקמיעין אלו אמנם לפ"ז דומה קמיע לרופא כמו דרופא לא אמחי לכ"ע רק בתלתא גברי כן הקמיע א"כ ה"נ כמו דקמיע אתמחי עכ"פ בג"פ לאותו חולה כן הרופא בג' קמיעי לאדם אחד עכ"פ אתמחי לזה החולה.

סט"ו אסור לנגבם סמוך לאש משום מלבן ומבשל מרדכי והקשו דבלא"ה אסור משום מ"ע ולע"ד לפמ"ש תוספת בביצה ד"ט גבי סולם דבשבת דאסור להוליך בר"ה אין לאסור בחצר ה"נ י"ל דוקא נגד החמה דאסור בר"ה משום מ"ע אסרו גם בח"ח אבל אש בר"ה ל"ש א"כ ל"ל ל"פ ומותר בבית דליכא מ"ע דב"ב יודעים שלא כיבס עתה ול"ל משום דנגד חמה בר"ה יש מ"ע ל"פ ואסור גם אצל אש בבית דבשני מינים לא אמרינן ל"פ כמ"ש הר"ן בשבת ר"פ שואל הביאו ביד מלאכי בכלל ל"פ ולפ"ז רחוק מאש מותר לשטחם לנגבם גם בשריה מרובה וצ"ע לדינא.

סעיף מ"ם עיין בשע"ת לענין פערסאל ועיין שו"ת גוא"י חא"ח סימן קל"א.

סל"ט דבר שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר כגון לולאות ואינו חשוב מותר לצאת בו ובחיי אדם כלל נ"ו סי"ד אסר דלפי מ"ש הש"ע בסל"ח בטלית שאינו מצויצת הטעם דחשובים אצלו דדעתו עליהם להשלים ה"נ בלילאות וקרסים שנפסק אחד וכתב לי ח"א ששמע מח"א שהיא טעות וכתב דציצית חשיבי משום מצוה רק כשפסולים ליכא מצוה ע"כ נתן טעם דדעתו להשלים עכת"ד ונ"ל דהדין עמו דכן מבואר בלבוש סל"ח החוטין חשובים אצלו למצוה הואיל ודעתו עליהם להשלים עכ"ל וראיה נמי אכילה דבסעיף זה דאין הרצועות חשובות כמשאוי שמבטלות אגבה והוא בגמרא דשבת קל"ט ע"ב דמשני ציצית לגבי טלית חשובי ולא בטלי הני דכילה לא חשובי לבטלו עיי"ש ונימא נמי נהי דעתה מתעטף בכילה וא"צ לרצועות מ"מ דעתו עליהן כשיצטרך לנטותה כאהל ול"ל בשלמא בכילה נהי דדעתו עליהן מ"מ בטלו לטלית כיון דראוין לנטותה כאהל טפלין לכילה משא"כ הציצית דעתה פסולין וא"צ לבגד דא"כ ה"ל לגמרא לחלק ולתרץ כן ולא צ"ל לטעם דציצית חשיבא ובכילה לא חשיבו וע"כ גם בציצית הל"ל דבטלו לבגד כולן דלצורכה עשוין ועתיד להשלים עליהן אלא דחשיבו משום מצוה ועוד דהא ברצועות של אבנט כשאין הנעלים קשורים בהם מבואר כאן דלא חשובי לבטלו אגב האבנט אבל אם הם משי חשובי ולא בטלו נימא נמי דגם כשאינם של משי חשובי דדעתו עליהם דצריכי כשיקשור הנעלים בהם ואי משום דראוים לכך ואינם חסרים תיקון בטלו לאבט א"כ גם של משי יבטלו וע"כ מה דדעתו עליהם אינו עושה החשובות זולת בציצית דמצוה.

תוכן העניינים

ערך שי אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה