ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן רא
ס"א יה"ר שלא יבוש וכו' נראה ביאור ענין ברכה זאת לארח ע"ד דאיתא בפ"ק דחולין יש רוצה ואין לו ונותן מחמת בושה ויש שיש לו ואינו רוצה ונותן ג"כ מחמת בושה והנה האין לו מתבייש בעוה"ז שאין יכולת בידו ליתן כפי רצונו וכבוד הארח ומחשבתו רצויה והיש לו ואינו רוצה מתבייש לעוה"ב על רוע לבבו כי ה' חוקר לב וע"כ האורח מברך לבעה"ב שינצל משתי אלה.
ויצליח בכל נכסיו ויהיו נכסיו מוצלחים לכאורה הוא כפל ואפשר הוא ע"ד שאחז"ל כל המקבל פרוטה מאיוב מתברך בפ"ק דב"ב ט"ו ע"ב וזה ויהיו נכסיו מוצלחים בעצמם כשיתן לאחר או הכונה ע"ד שפרש"י בפרשת חיי שרה ויקם השדה לאברהם תקומה היתה לה שיצא מיד הדיוט ליד מלך ומה חילוק בזה להשדה אבל כל הדברים לצורך גבוה וכשנעשה בהם רצון שמים יש להם עליה ותקומה מנפילתם כידוע לי"ח וזה הצלחת הנכסים בעצמם.
ס"ד צריך לחזור במג"א סק"ו וכ"מ דעת הטור וצ"ע דביו"ד סימן כ"ח פסק דגדול העונה אמן יותר מן המברך ובגמרא אמרינן תנאי הוא ואע"ג דבחו"מ סימן שפ"ב פסק רמ"א כדבריו לענין מילה ע"כ נמשך אחר הסמ"ע שם אבל להע"ש וש"ך שם לא פסק רמ"א כלל משום דגדול העונה אמן אלא משום דהאחר שנתן לו האבי הבן לימול לא זכה במצוה אלא דהש"ך שם הביא דמעד"מ הקשה בפרק כסוי הדם על מה שפטרו ר"ת משום דגדול העונה אמן דהא רב ור"ה ס"ל חטוף ובריך דממהרין ליתן שכר למברך ובספר אס"ז לב"ק פרק החובל דף צ"א הביא בשם רבינו ישעיה דפליג על ר"ת מה"ט ובאמת דברי הש"ך ומג"א צ"ע דתרצו כיון דעונה אמן מקבל שכר כמו המברך אע"פ שממהרין למברך בשביל זה אינו חייב לשלם דהא לא אפסדיה מידי וקשה דא"כ למה כתבו ר"ת ור"ח ורא"ש דפטור משום דגדול העונה יותר מן המברך דזה תליא בפלוגתא דתנאי ואדרבה לא קי"ל כן מוטב הל"ל דשניהם מקבלין שכר בשוה דזה לכ"ע ועוד איך נעלם זה מרבינו ישעיה אמנם מבואר לעיל סימן נ"ג סכ"ב ולקמן סימן תקפ"א בהג"ה דמי שמתפלל בחזקה ודרך אלמות אין עונין אמן אחר ברכותיו וא"כ ה"נ דתפס המצוה והברכה בגזלה מחברו שלא מרצונו אין לענות אחריו אמן ואיך פטרוהו כל הנהו גדולים משום דגדול העונה אמן והיה נ"ל דדוקא בש"ץ בחזרת תפלה וכה"ג דאינו מברך רק להוציא רבים י"ח כדאיתא בשילהי ר"ה דל"ד ע"ב ובברכות דף כ"ט בתוספת בד"ה מפני והוא שליח צבור ממש מתורת שליח שלוחו של אדם כמותו כדתנן במשנה דס"פ אין עומדין וכיון דמתפלל בחזקה אינו נעשה שלוחם בע"כ וברכתו לבטלה לכן אין עונין אחריו אמן אמנם בספר מטה אפרים סימן תקפ"א באלף למטה סכ"ו כתב בשם הגאון מהר"א מווילנא זלה"ה דהטעם משום דאיתא בב"ק דצ"ד דבוצע וברך וכו' הרי שגזל וכו' ואסור להסכים על הניאוץ ור"ל דה"נ הוי כגוזל את הצבור ולכן אין לענות אמן אחריו שנראה כמסכים על הניאוץ עכ"ל ועיינתי בד"מ לעיל סימן כ"ג ומבואר טעם זה משם האגודה וכ"כ בד"מ סימן תקפ"א טעם זה דבוצע וברך ועיין ב"י לעיל סימן קצ"ו הביא תוספתא ממסכת דמאי פרק שני דאין לענות אמן אחר המברך על איסור וא"כ ה"כ שגוזל המצוה והברכה אסור לענות אחריו אמן אף דאינו שליח צבור ואף אם נאמר דר"ת ור"ח ורא"ש פליגו על האגודה מ"מ הלא דברי אגודה מוכרחין מהך דב"ק והתוספתא דדמאי.
וצ"ל דבלא"ה היש"ש הקשה עליהם דנהי דגדול העונה אמן יספיק לפטרו משכר הברכה שחטף עדיין יחויב יו"ד זהובים על המצוה עצמה שגזל ממנו ותירץ הש"ך בחו"מ ס"ס שפ"ב כיון דהעונה אמן גדול מהמברך ונוטל שכר יו"ד זהובים א"כ זה שקדם ומל לא הפסידו כלום שהרי מ"מ יש לו היו"ד זהובים ולמה יחוייב עכ"ל וכן משמע דעת תוספת בפרק החובל דצ"א ע"ב בד"ה וחייבו ונ"י שם דמצוה וברכה הכל אחד ולפ"ז למ"ד דעונה אמן גדול מהמברך חשוב כאלו עשה המצוה וברכתה ולא נגזל כלום א"כ ל"ח בוצע ומנאץ וצריך לענות אמן אחריו אמנם זה דוקא למ"ד דגדול העונה אמן אבל למ"ד דמברך עדיף וממהרין לשלם לו השכר יותר מהעונה נהי דשכרן שוה מ"מ כיון דממהרין לשלם הרי יש בו משום גזל דהא מבואר בחו"מ סימן ע"ג ס"ב דאם טען המלוה היום ז"פ והלוה אומר לאחר עשרה ימים צריך לישבע דחשיב כפירת ממון וכמ"ש בביאור הגר"א שם כמ"ש במשנה דמכות אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו וכו' וא"כ ה"כ הוי כגוזל ממנו מה ששוה מהירת פרעון שכר הברכה ונהי דלא ידעינן שיעור לזה דעל גזלת הברכה מצינו בגמרא השיעור עשרה זהובים אבל שיעור מה ששוה עתירת הפרעון לא מצינו ואין אתנו יודע כמה זמן ממהרין לשלם למברך קודם מ"מ כיון דחזינן דקפדו רב ור"ה על זה ואמרו חטיף וברוך ממילא זה שתפס מן הבעלים גזלן הוא על הנאה זאת וממילא ה"ל בוצע ובירך ואין לענות אחריו אמן נמצא הפסידו הבעלים כל העשרה זהובים ששוה הברכה וע"כ הוכרחו ר"ת ור"ח ורא"ש לפטרו משום דגדול העונה אמן יותר מהמברך ורבינו ישעיה ומעד"מ יפה טענו דהא קי"ל חטיף וברוך.
ואפשר לומר דר"ת וסיעתיה ס"ל דרב ור"ה דאמרו חטוף וברוך לא דס"ל בודאי דמברך עדיף אלא ה"ט דהובא לעיל סימן צדי"ק בבאה"ט סקי"א דדעת רדב"ז דמוטב לעשות עתה מצוה קלה המזדמן לידו ולא לדחותה כדי שיעשה אח"כ מצוה יותר גדולה דאין מעבירין על המצות והח"ץ חולק דהא דאין מעבירין היינו בשקולין לא אם השניה עדיפא מראשונה והוכיח כן בראיות והנה כ"ז אם ודאי השניה מצוה גדולה יותר אמנם הכא דתנאי פליגי אם מברך עדיף אם עונה אמן עדיף לכ"ע אין לנו להעביר על המצות כשנותנין לו כוס לברך כדי שיענה אמן כיון דאינו יודע אתה עדיף אין להעביר על המצות והמאירי בשילהי נזיר כתב דחטוף וברוך היינו שלא יסרהב מלברך ואפילו לרש"י דפירש שיחזר אחר זה שיתנו לו לברך היינו נמי מה"ט כיון דלא ידעינן איזה עדיף יש לחזר אחר מצוה דקדמא ואתיא והברכה קודמת לפני אמן ומ"מ אין להוציא ממון מן החוטף הברכה מבעליה דשמא הלכה כמ"ד דעונה אמן גדול יותר ולא הפסידו ולא גזלו כלל אף דברא"ש פרק כסוי הדם כתב דמה"ט אפילו תפס מפקינן מיניה לטעמיה אזיל דבפרק שני דב"ק ס"ב כתב דל"מ תפיסה בספיקא דדינא וי"ל דר"ת נמי הכי ס"ל או דר"ת לא אמר כלל דאפילו תפס מפקינן אלא אמר דפטור משום תרי טעמי חדא דגדול העונה אמן ועוד דמידי דלית בו ח"כ לא דיינין השתא וכן בתוספת בפרק החובל הביאו דברי ר"ת תרי טעמי הנ"ל ולא הוזכר שם דאפילו תפס מפקינין מיניה וכן משמע ביש"ש בפרק החובל שם סימן סמ"ך דזה אינו מדברי ר"ת אלא דרא"ש הוסיף מדיליה דלפי טעם זה אפילו תפס מפקינין מיניה ובאמת י"ל מ"מ אם צריך לפייסו וכמ"ש היש"ש שם דלטעם דאין דנין בזמן הזה מידי דלית בו ח"ב מ"מ חייב בדיני שמים וצריך לפייסו משא"כ לטעם דגדול העונה אמן ולפ"ז לדידן דגם זה אינו ברור אם מוציאין מהתופס בספד"ר דרמב"ם וכ"ע לא ס"ל כרא"ש וגם רבינו ישעיה חולק אר"ת ע"כ לדינא אם תפס העשרה זהובים אין להוציא מידו ומפרט דכן כראה הסכמת המחבר ורמ"א בסימן שפ"ב דלא פטרו רק כשקדם ומל לפני מי שכבדו אבי הבן ולא אם האב עצמו רצה למול בנו.
והמעד"מ בפרק כסוי הדם שם כתב אף דבש"ס אמרו תנאי הוא לא דפליגי אלא שניהם אמת דגדול העונה אמן ומ"מ המברך כמו דקודם להעונה כן ממהרין לשלם לו שכרו לפני העונה ולכן אמרו חטוף וברוך דקפדי יותר אמהירת שכר ע"ש ויש קצת סמך לזה משילהי סוכה בוצינא טבא מקרא וזה כדעת הרדב"ז הנ"ל והמאירי שילהי נזיר נראה ג"כ דס"ל דל"פ התנאים והסביר באו"א וזה חידוש דש"ס אמר תנאי הוא ונאמר דל"פ ומ"מ כיון דיש קפידא אמהירת השכר נמצא זה שקדמו גזלן הוא ובוצע ובירך ואין לענות אחריו אמן ולא הועיל המעד"מ בתירוצו כלום ותמהני על הפוסקים שלא הרגישו בזה ואפשר ה"ט לפמ"ש הרא"ש בפרק החובל דהא דחייבו ר"ג עשרה זהובים דינא הוא ולאו קנס דהא האי גברא למצוה מיכוין ואנן ניקום וניקנסיה עכ"ל ולפ"ז י"ל נמי דל"ח מנאץ ויש לענות אמן אחר ברכתו ועיין טו"ז לעיל קצ"ו דכתב בדעת הראב"ד והרא"ש דכשאכל איסור בשוגג יש לברך אחריה וה"נ י"ל כיון דלמצוה מיכוין חשוב כשוגג אמנם שאני ברכה על אכילה דנהנה אבל ברכה על מצוה כיון דהוי מצוה הבא בעברה אינה מצוה ואפילו בשוגג כדמוכח בר"פ לולב הגזול דיליף דמצוה הבא בעבירה אינה מצוה מדכתיב והבאתם את הגזול ואת הפסח גזול דומיא דפיסח ע"ש והרי כשהקריב בעל מום ל"ש שוגג ל"ש מזיד ה"כ גזול וכן מוכח בתוס' פ"ק דסוכה דף טי"ת בד"ה ההיא דהקשו למה לי קרא למעוטי גזילה ת"ל דה"ל מהב"ע ולא תרצו דאיצטרך לשוגג איברא דבחתם סופר ר"פ לולב הגזול הביא מספר הישר לר"ת דס"ל דבשוגג ליכא משום מהב"ע ולפ"ז י"ל ר"ת כאן לשיטתו אבל החת"ס שם כתב דבירושלמי פי"ג דשבת ה"ג מוכח דגם בשוגג יש משום מצוה הבא בעבירה ועיינתי שם דמוכח גם כן אפילו נתכוין לשם מצוה ועמ"ש לעיל סימן קל"ה ליישב דברי ר"ת ומ"מ כל הפוסקים סתמו ולא חלקו בין שוגג למזיד לענין מהב"ע וכ"ד הרמב"ם פרק א' מהלכות ברכות הי"ט ומצאתי בקרבן נתנאל פרק כ"ש אות קי"ח כתב בדעת הרא"ש ג"כ לחלק בין ברכת הנהנין לברכת המצות דמודה הרא"ש דאם באה בעבירה אסור לברך עליה ועמ"ש בחידושי לחו"מ סימן שפ"ב.